חלק 6

326 17 2
                                    

נ.מ לונה
נישקתי את גרהארד
גראהרד נישק אותי
למרות שעבר כמעט שבוע, המחשבה הזאת לא עזבה את ראשי.
אני אפילו לא יודעת מי נישק את מי, כשזה עובר לי בראש זה כמו פאקינג חלום.
הוא פשוט-.. כל כך מצחיק ונחמד - ואלוהים. אולי הוא הראשון שנישקתי מרצון אמיתי- אבל אני לא חושבת שיש מישהו שמסוגל לנשק טוב יותר ממנו.
כשהוא הסתכל עליי.. במבט הזה שלו.. הרגשתי כאילו אני נמסה
יש משהו בעיניים האלה והשפ-השפתיים האלה.. אוי אלוהים השפתיים האלה! מרגישות כמו גן עדן.
אבל אני שומעת את מה שמדברים עליו, סטוציונר, פלייר.
אני צריכה להתרחק ממנו כדי לא לפגוע בעצמי. אבל הבחור הזה הוא כמו סם. נישקתי אותו פעם אחת וחמישה ימים שזה כל מה שאני חושבת עליו. כל הזמן.
לא באמת ראיתי אותו מאז שבת, אפילו לא בבית ספר או במגרש.
אני חייבת להימנע ממנו, אסור לי להתאהב בו, או אפילו קראש עליו. אבל הדרך שהוא מסתכל עליי.. החיוך שלו כשהוא צוחק מהבדיחה של עצמו- המבט שהיה לו בפנים כשגייק התקרב עאליי הרבה יותר מידי קרוב..
הצמיד השחור הזה שלו, ששמתי לב שהוא אף פעם לא מוריד מהיד שלו...
התחושה של היד שלו על מותני, ואותי צמודה לקיר כשהשפתיים שלנו נעות בתיאום מושלם.
אני לא חושבת שהרגשתי ככה למישהו אי פעם. גם לא ללירון.
במחשבה אחורה אני לא באמת חושבת שהתאהבתי או אפילו חיבבתי את לירון.. אני פשוט זוכרת שהוא היה מרכז העניינים. והוא אהב אותי! הייתם מאמינים? אותי!!! מכולן. וזה גרם לי להרגיש מיוחדת. נתתי לו לשחק בי כמו בובה על חוט ואני לעולם- אבל לעולם -לא אסלח לעצמי על זה. למרות מה שהוא עשה. אני עדיין שמחה שהוא בחר בי. עדיין יש בי את הילדה הזאת שהוא היה החלום שלה.
אני לא יכולה לתת גם לגרהארד לשחק בי ככה. אני לא מסוגלת לעבור את שוב. והוא בהחלט מנוסה ב.. עניינים כאלה.
הוא לא יהיה מרוצה ממני. אני בטח בכלל לא הטיפוס שלו, הוא כנראה אפילו לא מחבב אותי
הוא נישק אותי רק בגלל שהוא יודע שאסור- והוא גבר. הם כאלה. משתוקקים לטעם האסור. ואחרי שהוא נישק אותי, הוא בטח הבין שאני אף אחת. שאין בי שום דבר מיוחד. שאני סתם. זאת רק אני. אני צריכה לראות אותו עוד יומיים, ואני אהיה חייבת למצוא דרך להתבגר על זה.
שקעתי במחשבות עד ששמתי לב שהטלפון שלי מצלצל
"אבא?" עניתי לטלפון
"היי לולו איך את?" הוא לא נתן לי לענות "תקשיבי אני לא אקח אותך היום מהבית ספר אני לא אספיק, אבל יש לי הפתעה בשבילך. כשאת מסיימת את הבית ספר תצאי לחניה, יחכה לך שם משהו" הוא אמר ולא יכולתי שלא לצחוק
"אבא. אתה יודע שאני לא אוהבת הפתעות! ומה כבר יכול להיות בחניה?" חייכתי אל הטלפון כמו סתומה.
"אני לא מתכוון לגלות לך. נשאר לך שיעור אחד. לכי אליו ותגלי אחר כך" למרות שלא ראיתי אותו, יכולתי לדעת שהוא קורץ, גלגלתי את עיניי ונכנסתי לשיעור אחרי הצלצול
..
אחרי שיעור פיזיקה למתקדמים משעמם במיוחד כשכל מה שעבר לי בראש זה מה אבא תיכנן לי- יצאתי החוצה ולא האמנתי למה שאני רואה.
זה.. זה מיכאל!! הוא בא לאסוף אותי!! חייכתי מאוזן לאוזן כשראיתי אותו יושב בתוך המכונית ומסתכל עליי
רצתי למכונית ובאתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה
"מה קורה פ-" הספקתי לקבל את התשובה שלי אחרי שהשיר i got bitches של a2m התחיל להתגנן בחוזקה מהרמקולים, והרגשתי איך כל העיניים בחניה מסתובבות אליי.
זה לא היה לי אכפת, אח שלי פה. מיכאל פה. ואין מאושרת ממני.
"תפתח את הדלת!!" צעקתי עליו בחיוך, מנסה להתגבר על המוזיקה
הוא פתח את החלון והסתכל עליי כאילו אני אמורה לקפוץ לתוכו.
"אני אהרוג אותו" מלמלתי לעצמי וקפצתי לתוך הרכב. שמתי חגורה וצעקתי עליו לנסוע ולמזלי, הוא השתיק את המוזיקה והתחיל לנסוע
"מיכאל!! יבן אלף התגעגעתי אליך אבל זה היה לא נחמד שלך בכלל!" צעקתי עליו והכיתי את ירכו
"סליחה אחות." הוא אמר בקול "אני מתחרט שלא צילמתי את זה" הוא מילמל בעיקר לעצמו אבל שמעתי גם
"אלוהים. החיסרון הכי גדול שלי זה שאני אוהבת דפוק כמוך." חייכתי לכיוונו והוא סתר לי עם ידו לעורפי לפני שהחזיר אותה לידית ההילוכים
"לא היית אמור לחזור הביתה רק בעוד איזה חודשיים?" שאלתי כבדרך אגב והוא זז באי נוחות
"כן.. נו- טוב אני פה עכשיו! זה מה שחשוב" הוא נלחץ מעט וזה לא היה מתאים לו. חייכתי ושמתי שירים בספרדית ורקדנו ביחד לצלילי המוזיקה הקצבית.
זה לא שאני ספרדיה או משהו.. אבל הקצב של השירים האלה יכול לגרום לכל אחד להיכנס לוויבים לא נורמלים.
צחקתי והתעדכנת איתו כל הנסיעה. הרגשתי טוב. לא ראיתי אותו כבר כל כך הרבה זמן. שמחתי שהוא נמצא פה, כשהוא היה פה, הרגשתי יותר שלמה.
"לכמה זמן תישאר פה?" שאלתי בתקווה שלפחות עוד שבוע
מיכאל בצבא, באיזשהי יחידה שאני לא באמת מבינה בה, כל יום שהוא שם אני מתפוצצת מגעגועים ודאגה אליו.
"אה כן- בנוגע לזה. אני לא יודע עדיין. אבל אני חושב שלהרבה זמן אחות" הוא חייך מאוזן לאוזן כמו שלא ראיתי כבר הרבה זמן. רציתי לשאול אותו מה הכוונה, אבל החזקתי את עצמי. אני לא אהרוס את הרגע.
כשנכנסנו הביתה מחויכיםגם גבריאל, דניאל ואבי חייכו והתחלנו לרקוד ביחד לשירים שעוד התנגנו לי מהטלפון, חיבקתי את אבי והנבמתי לו לאות תודה, וכל מה שהוא עשה זה הביט לעיניי והרים אותי על כתפיו. אבי היה בן אדם מבוגר, הוא חגג 53 לא מזמן אך הכושר שלו מעולם לא ירד. הוא היה בריא כמו שור.
אחר כך הכנתי כמה שקיות פופקורן וישבנו לראות סרט, אני והבחורים שלי. ועלתה בראשי מחשבה קטנה, על זה שגם גרהארד היה פה. והיה חלק מהם. היה הבחור שלי. הגבר שלי.
על מה אני חושבת?
ניערתי את המחשבה הזאת מראשי והתרכזתי במה שקורה עכשיו.
אני. וכל שלושת האחים שלי. ואבי. יושבים ורואים ביחג טלוויזיה, כמו בימים הטובים, לפני שקרה מה שקרה.
לפני שדפקתי הכל כמו מטומטמת. לפני ששברתי את זה. מיכאל הניח את ידו מסביב כתפי וחייך. המחווה הקטנה הזאת גרמה לי להרגיש כל כך נינוחה, לא נרתעתי למגעו. ולא היה מאושר ממני.
זה היה יום טוב. ואני מאושרת שמיכאל פה. שום דבר לא יהרוס את זה.
...
התעוררתי באמצע הלילה כשאני שומעת צרחות וצלחות נשברות מלמטה.
מה קורה פה? מתי נרדמתי? מה השעה? שאלות תקפו את ראשי בזו אחר זו
אבל התרכזתי בדבר אחד חשוב
למה זה נשמע שמיכאל ואבא רבים? הפעם האחרונה ששמעתי צעקות כאלה בבית היו כשמיכאל רצה ללכת ליחידה הקרבית שהוא נמצא בה ואבי לא הסכים. ירדתי למטה בצעדים שקטים עד שיכולתי לראות את המבטח, בעדינות הצצתי מעבר לקיר
מיכאל ריסק עוד צלחת על הרצפה, הוסיף עוד חתיכות זכוכית לאין ספור שכבר היו שם.
"מיכאל. תתרכז. זה אני. זה אבא. אתה לא שם. אני פה. אני שומר עליך." אבי ניסה להרגיע אותו אבל זה לא עזר. מיכאל התפרע וחילק אגרופים לכל עבר.
אבי נראה.. שבור. לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן ככה. לא מאז מה שקרה עם אמא.. ואז איתי.
כבר הרבה זמן לא חשבתי על אמא.
מנעתי מעצמי לשקוע במחשבות וחשבתי איך לסדר מה שקורה פה.
"מיכאל?" שאלתי בשקט ומבטו של אבי הסתובב אליי, לעומת מיכאל שהראש שלו עדיין לא היה איתנו. מבטו התרוצץ בכל החדר כמחפש תשובה עד שהוא נעל את מבטו על עיניי.
"לונה? לונה לכי! אני מטפל בזה!" אבי דרש ממני אבל לא הצלחתי לזוז ממקומי, למיכאל היה מבט של טירוף בעיניים. הוא לא היה פה. כאילו.. הוא כן היה פה אבל הראש שלו לא. מה קרה לו שם? זה למה הוא חזר?
התקדמתי בשקט למרות הכבדות ברגליי עד למיכאל והסתכלתי לו העיניים.
הוא נרגע אבל עיניו עדיין התרוצצו בכל החדר. כמחפשות תשובה למשהו לא ידוע.
"מיכאל? מיכאל תסתכל אליי!" דרשתי ממנו ומנעתי מקולי לרעוד.
נצמדתי אליו וחיבקתי אותו. מנסה למנוע ממנו להתפרע בידיעה שהוא עדיין במצב מספיק שפוי כדי לדעת לא לפגוע בי. היה לי מעט ידע בפסיכולוגיה. אהבתי לקרוא על זה.
הרגשתי איך גופו נרפה בגופי, ועד שלא הייתי בטוחה שאני יכולה- לא שחררתי.
אחרי כמה דקות של שקט שבו אבי פשוט צפה בנו מהצד במבט מובס. הוא לא ידע איך לעזור לילד שלו. כבר ראיתי את המבט הזה בעבר. הוא הסתכל עליי ככה בתקופה ששכבתי בבית חולים, ולא אכלתי או שתיתי או דיברתי או- עשיתי. משהו..
שבר אותי לראות אותו ככה שוב.
הרפיתי מדניאל והוא הסתכל למטה לעיניי
"לונה" דמעות נצצו בעניו והוא החזיק את עצמו כל כך חזק כדי לא להישבר מול אחותו הקטנה. הוא תמיד היה הסלע שלי. תמיד יכולתי להישען עליו. והוא זה שעצר את לירון. הוא היה היחיד שסמכתי עליו לכל כך הרבה זמן. הוא תמיד היה שם בשבילי ועכשיו הגיע תורי לתמוך בו ולהיות פה בשבילו. הוא צריך סלע איתן. ובשבילו אני אהיה מוכנה להיות אחד.
בלי מילים הזזתי אותו מהזכוכיות ופתחתי את הספה לצורת מיטה, השכבתי אותו עליה, הוא היה נראה שבור מכדי לעשות משהו בעצמו. זה הרג אותי מבפנים. הדממה הייתה כל כך רועשת. נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. אבי ישב על הכרוסה ומבט עייף היה על פניו, עד שנרדם. אבל אני- אני לא ישנתי כל הלילה.
מה קרה לו שם? זה אומר שהוא ישאר בבית? אני יודעת שהוא בפוסט טראומה, אבל באיזה רמה?
המחשבות לא עזבו את ראשי עד שלבסוף, כשהשמש ביצבצה וציפורים התחילו לצייץ, נרדמתי לידו, ולא היה בי שום פחד ממנו. רק כאב. כאב כל כך גדול שלא חשבתי שיעבור.
פחדתי על אחי הגדול. שמעתי אנשים שאומרים שפוסט טראומה זה עונש גרוע ממוות. ולא איחלתי את זה לאויב הכי גרוע שלי.

אהבה דפוקהWhere stories live. Discover now