פרק 29

216 11 4
                                    

נ.מ גרהארד
"לונה אני לא מחבב אותך ולא מאוהב בך" אמרתי והבטתי אליה, היא זזה באי נוחות תחתיי ויכולתי לראות את המחשבות שלה.
היא חושבת שאני עומד לזרוק אותה. שאני שונא אותה, לא רוצה אותה- או משהו מטומטם כזה.
"אני אוהב אותך" אמרתי כשהיא באה לדבר אך כששמעה אותי רק השאירה את פיה פתוח, מבלי להוציא מילה.
"לונה?" דיברתי אחרי כמה דקות של דממה, כשכל מה שנשמע בחדר זה נשימותיה.
דפקתי את זה?
פאק ברור שדפקתי את זה!
אנחנו יוצאים רק שלושה חודשים, מה לעזאזל חשבתי?!
ועוד ישר אחרי ששכבנו. אלוהים אני מתנהג כמו בחורה.
ברור שזה הרגיש כמו גן עדן מזדיין, אבל אני יודע שלא נסחפתי ברגע. אני אוהב אותה. לקח לי זמן להבין מה זאת ההרגשה הזאת. הכאבי בטן כשאני רואה אותה, הרצון לשמור עליה מהעולם, המחשבה עליה כל יום כל היום.
אני אוהב אותה.
אבל זאת לונה. איך היא יכולה לסמוך עליי? כשהחבר הכי טוב שלה עשה לה משהו כל כך נוראי, איך לעזאזל היא אמורה לסמוך על סתם עוד מישהו?
הייתי צריך למצוא זמן אחר. להגיד לה את זה באיזה ארוחה או משהו. לא כששנינו עירומים במיטה שלי.
איברי הזדקף מהמחשבה הזאת.
למזלי אני לא חושב שהיא מרגישה את זה.
זה בטח כבר יהיה יותר מידי.
יותר מידי כי אמרתי לה שאני אוהב אותה ועכשיו פאקינג עומד לי!
דפוק.
"לונה" אמרתי שוב חזק יותר כשהנשימות שלה נהיו כבדות ומהירות יותר.
היא לא ענתה לי ובהתה בנקודה בקיר.
אני פאקינג אידיוט! אידיוט מזדיין!!
"לונה!" עליתי מעליה וניערתי את ראשה, היא לא ענתה לי או התייחסה אליי.
פאק, היא עמוק בתוך זה.
"לונה? לונה זה אני גרהארד. אני הבן זוג שלך. את מכירה אותי. אני והפה הגדול שלי דיברנו יותר מידי ועכשיו את נכנסת לפלאשבק, אלוהים יודע של מה. לונה, תתרכזי לי בעיניים. בבקשה. את מכירה אותי. את לא שם. את פה. את איתי. את עם גרהארד." ניסיתי לדבר אליה, לפנות אליה, להסביר לה את המצב- אבל אני לא מצליח להחזיר אותה. היא לא פה. היא בתוך זה. היא חיה את מה שזה לא יהיה שוב. באשמתי.
קמתי ממנה וחיפשתי את הטלפון על הבגדים שלי ברצפה.
כשמצאתי אותו, התקשרתי ליואי.
הוא היחיד שחשבתי שיכול לעזור לי.
הלכתי במעגלים בלחץ עד שהוא ענה לי, בצלצול השביעי
"אחי אני קצת באמצע משהו" הוא מילמל ושמעתי את קייטי מצחקקת בצד.
"גבר. לונה התנתקה. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא לא עונה לי. אני לא יודע מה לעשות! בדרך כלל אני מדבר איתה, אומר לה להסתכל לי בעיניים וזה עובד! אני לא יודע ל-למה היא לא שומעת אותי. היא לא רואה בעיניים. היא רועדת יואי. וגם אני. הי-היא מזיעה וקרה ובקושי נושמת. יואי מה פאקינג לעשות?!" דיברתי מהר, התנשפתי ובקושי הצלחתי להכניס אוויר לריאותיי. אני בלחץ. היא מלחיצה אותי. היא הייתה במצב כזה עמוק רק מתי שאביה התקשר אליי כדי שאבוא ואעזור לה.
וגם אז, היא שמעה אותי. היא הקשיבה לי.
"לונה!" צעקתי שוב וניערתי את ראשה, משתגע מחוסר הבנה איך לעזור לה.
"היי. היי, גרהארד תירגע. תנשום עמוק. כשאתה בלחץ גם היא. אל תצעק. תדבר אליה. תשתה מים. תשפוך עליה מים. זה לא הזמן לכעוס ולהאשים את עצמך. תחבק אותה. תראה לה שהיא מוגנת. תראה לה שאתה שם. אתה חושב שהיא לא מרגישה את זה, אבל היא כן. אם אתה רוצה להעיר אותה אתה צריך קודם כל להרגיע את עצמך" יואי דיבר ברוגע המתאים לו בסיטואציות מלחיצות. הוא איכשהו תמיד שומר על קור רוח.
כמה הייתי שמח ליכולת הזאת.
נשמתי לאט, מנסה לשמור על קצב אחיד בנשימות.
הרמתי את הבוקסר שלי מהרצפה ולבשתי אותו, מבין שזה קצת מוזר להיות עירום לחלוטין כשאני מדבר עם יואי.
"לונה, לונה היי את עם גרהארד. החבר שלך. היי את לא שם. את איתי." אמרתי בקול הכי רגוע שאני יכול, כשמבפנים הרגשתי כאילו אני עומד להתפוצץ מלחץ.
"קדימה. תסתכלי לי בעיניים. אני יודע שאת שומעת אותי. את זוכרת שאמרת לי שיש לי עיניים יפות? ושאת חושבת שהן בצבע זהב? קדימה אני יודע שאת יכולה להביט אליהן." הרגעתי את גופה הרועד ואת עצמי.
היא הייתה מכוסה בפוך שלי, ורעדה והזיעה בו זמנית.
הבטתי בעניה שהביטו לעיניי, אבל עדיין לא היו מפוקסות.
היא הייתה פה, אבל גם לא.
כאילו משהו שם מושך אותה. כאילו יש משהו שמחזיק אותה שפלאשבק הזה.
"קדימה לונה. זה רק את ואני פה. את לא נמצאת שם. את איתי. בבקשה, לונה תקשיבי לי. מה שיש שם לא משנה. זה רק אנחנו. את שלי ואני שלך. לונה אני אוהב אותך ואני מוכן לצעוק את זה מגג העולם. התאהבתי בך מהרגע שפגשתי אותך. אני רוצה אותך. התאהבתי בעיניים המיוחדות שלך, שאני עדין לא יודע איזה צבע הן נחשבות. התאהבתי בצחוק שלך כל פעם שאני מספר בדיחה, לא משנה כמה רעה היא. התאהבתי בחיוך שלך, ובגומה הקטנה שיש לך בצד ימין. התאהבתי בשיער הרך שלך. התאהבתי ביופי הכובש שלך. התאהבתי בכל צלקת וצלקת שיש לך, פיזית ונפשית. אבל יותר מהכל, התאהבתי באישיות שלך. יש לך את האישיות הכי נפלאה בעולם. את כל כך חזקה, ואת אפילו לא יודעת. אם רק היית יכולה לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך. לונה. אני לא מפחד להגיד. אני אוהב אותך. פחדתי מהשלושה מילים האלה יותר מידי זמן. ואם זה מהר מידי, אני אאט. לונה, אני אחכה בשבילך גם אלף שנה. אני יודע שאת רוצה לצאת משם. קדימה. את יכולה. אני פה." נשפכתי בפניה והיא הביטה לעיניי, ליטפתי את הלחי שלה.
היא חזרה. אני יודע.
"היי" מלמלתי והיא רק חייכה אליי מעט.
שמעתי את צליל הניתוק מהטלפון וזרקתי אותו לצד.

אהבה דפוקהWhere stories live. Discover now