חלק 34

184 16 3
                                    

חחחח סיימתי את הפרק לפני כמה ימים ולא הבנתי למה אף אחת לא הגיבה, עכשיו קלטתי שלא העליתי בכלל!
נ.מ גרהארד
...
היה לי יום טוב היום.
גם אם לא נהניתי כל כך לצאת עם לונה וקייטי לקניון, עדיין היה לי טוב.
עדיין חייכתי כל פעם שראיתי את לונה שמחה, ועדיין זכיתי להסתכל לה בעיניים.
אבל איך שהורדתי את לונה בבית ונישקתי אותה לשלום, תחושה נוראית זחלה לי לבטן.
אני לא מסוגל להפסיק לחשוב כמה לא טוב אני. כמה גרוע  אני. כמה חסר ערך וחשיבות אני.
כמה זה לא מגיע לי.
מה הפאקינג מטרה שלי בעולם? למה אני פאקינג קיים?
אני לא יודע, אני-פשוט... היה לי יום כל כך טוב. ואני לא יודע למה אני מרגיש כל כך רע.
אני עדיין בחניה מול הבית של לונה, הרכב חונה כבר שעה.
אבל אני לא מסוגל לנסוע.
אני לא מסוגל לזוז.
אני בקושי מסוגל לנשום.
לא מגיע לי הטוב הזה.
לא מגיע לי שיהיה לי יום שמח.
לא מגיע לי כלום.
לא מגיעה לי המכונית הזאת.
לא מגיע לי הבגדים האלה.
לא מגיע לי הפאקינג בושם שלי.
לא מגיע לי החיוך שלי.
לא מגיע לי את פאקינג לונה.
היא טובה מידי בשבילי, הרבה יותר מידי טובה בשבילי.
מי אני בכלל?
אני כלום. אני אפס מאופס.
הביאו לי כל כך הרבה טוב בחיים ואני לא מעריך כלום.
יש אנשים שגרים ברחוב ושמחים ממה שיש להם יותר ממני.
פאקינג אידיוט.
ברור שאבא שלך שונא אותך.
תראה כמה טוב הוא הביא לך ואתה עדיין לא יכול להודות לו על זה.
אתה שונא אותו.
על כלום.
הוא התנהג אליך באכזריות רק כי זה הגיע לך.
אתה חרא של בן.
אתה חרא של גבר.
אתה חרא של בן אדם.
אתה חרא של חבר.
אתה חרא של בן זוג.
אני לא מופתע שלונה לא אוהבת אותך.
אתה לא אחד שאוהבים.
פאקינג אידיוט.
לא מגיע לך שום דבר.
אתה הולך להרוס אותה. כמו שאתה הורס כל דבר שאתה אוהב בחיים האלה.
אתה הולך לדפוק את הקשר, כמו כל דבר אחר בחיים שלך.
למה אתה לא יכול פשוט להיות נורמלי?
פאקינג חתיכת חרא כפוי טובה.
תראה את כל הטוב שיש לך, ואתה איכשהו לא מסוגל להבין את זה.
תמות.
פאקינג תמות.
למה שמישהו יוכל לאהוב אותך כשאתה בקושי שורד עם עצמך?
חתיכת טינופת אנושית.
אפילו לא מסוגל להסתכל על עצמך במראה.
יצרת לעצמך כזאת תדמית גדולה, השם שלי הולך לפניי- ומאחוריי הכל אני כלום.
זה הייעוד שלך.
להרוס דברים טובים.
לדפוק אנשים.
לחיות בצל של עצמך.
לזייף שמחה עד שארית חייך.
מגיע לך למות בייסורים. לא מגיע לך שום דבר ממה שיש לך עכשיו.
זה לא פאקינג פייר.
איך אני בכלל מסוגל לנהוג על מכונית יוקרה כשיש אנשים שרעבים ללחם?
איך אני יכול להסתובב בקניון בחיוך בזמן שיש מישהו שברגע זה מאבד את אהבת חייו? אישה שברגע זה מאבדת את התינוק שלה? ילד שמאבד את אמא שלו? ברגע זה ממש, כשאני עסוק במה לא טוב לי, יש מישהו שאיבד הכל בחיים, והדבר היחיד שהוא רואה כפיתרון זה לקפוץ מגג גבוה.
דפוק.
מה לא בסדר אצלך?
אל תאשים את אבא שלך.
הוא בחור טוב.
זה הגיע לך כל מה שהוא עשה לך.
הוא רק התנהג כמו אבא אמיתי, הוא רק ניסה לחנך אותך.
חוץ מזה, אתה לא שונה ממנו.
אתם אותו בן אדם.
במראה ובאישיות.
רק שהוא הרוויח כל דבר שהא קיבל בחיים.
אתה לא.
לך פשוט היה מזל.
קיבלתי הכל, ואיכשהו אני מרגיש שיש לי כל כך קצת.
אני גר בוילה, נוהג במכונית של כמה מאות אלפי דולרים, יש לי את הבחורה הכי יפה בעיר, יש לי את החבר הכי טוב בעולם.
ואיכשהו, אני מרגיש כאילו אין לי כלום.
יש לי אבא. אבל אין לי אמא.
היא הייתה העולם שלי ואין לי אותה.
ואני קצת שמח שהיא מתה.
אני קצת שמח שהיא הגיעה לגן עדן ולא נמצאת בעולם הזה וחיה בייסורים.
אני שונא את עצמי על זה.
אבל אני מתגעגע אליה.
כל יום אני מתגעגע אליה.
ועכשיו כשאני חושב על זה- לונה והיא כל כך מזכירות אחת את השניה.
לשתיהן יש עיניים שאפשר לטבוע בהן לנצח.
לשתיהן יש מבט של לביאה על הפנים.
לשתיהן יש קול שלך מלאך.
לזתיהן יש יופי לא מהעולם הזה.
לשתיהן יש חיוך שמאיר את החדר.
ואת שתיהן אני אוהב.
לשתיהן מגיע יותר.
לשתיהן לא הגיע כל מה שהן עברו.
לשתיהן יש אישיות קסומה, אישיות של בית.
אני מתגעגע לאמא, כל כך.
אני לפעמים חושב על החיוך היפה שהיה לה, על הסיפורים שהיא הייתה מספרת לי.
זה עלוב, אני יודע.
בוכה פה כמו תינוק שלקחו לו את הסוכריה, בוכה לאמא שלי שתציל אותי.
בלי ששמתי לב לחצתי על הגז והתחלתי לנסוע, אני אפילו לא בטוח לאן.
נכנסתי לכביש המהיר ונסעתי ב200 קמש, עוקף מכוניות באגרסיביות ולא שם לב למה אני עושה.
אני רוצה לפגוש את אמא שלי שוב.
אני מתגעגע לצחוק שלה.
איך היא עזבה אותי פה?
"איך עזבת אותי פה?!" צעקתי, למרות שאני לבד באוטו.
הדמעות שלי טישטשו לי את השדה ראיה וכל המכוניות הפכו לאורות מטושטשים.
"איך השארת אותי פה לבד? איך השארת אותי איתו? כשהלכת לקחת איתך את החיוך שלי.
זה לא אותו הדבר כשאת לא כאן, אמא. בבקשה. תחזרי. אני רוצה לראות את העיניים שלך שוב. לשמוע את הקול שלך אומר לי שהכל יהיה בסדר.." לחשתי לעצמי ועצמתי את העיניים, מנסה לנשום נשימה עמוקה.
אבל שחכתי שאני נוהג, שכחתי על איזה מהירות ואיפה.
סטיתי מהדרך -אני חושב- וכריות האוויר נפתחו עליי.
דם מילא את שדה הראיה שלי, ובנשימה האחרונה שלקחתי ראיתי דמות רצה אליי, ואז איבדתי את ההכרה.

חושך. חושך מוחלט. עם נקודה קטנה של אור לבן טהור.
דמות נגלתה אליי מהאור הזה, ולמרות הקמטים על הפנים, ולמרות האור שששרף את עיניי, בחיים לא הייתי שוכח את הפרצוף הזה.
"אמא?" לחשתי בשקט ודמעות נצצו בעיניי כשהיד החמימה שלה ליטפה את פניי.
"אמא פה גרהארד. אמא פה." היא לחשה לי בחזרה והדמעות עמדו לה בגרון.
.
.
.
כן, אני מטילה פצצה והולכת.
😈
עכשיו ברצינות, חשבתי הרבה זמן אם להעלות את הפרק הזה.
לא רציתי לסבך יותר מידי אבל באותו זמן גם כן.
מקווה שאתם לא תשנאו אותי?
אני יודעת שכולכן מחכות למתי שגרהארד ידבר עם לונה על הטראומות ילדות שלו!
מבטיחה יקרה בקרוב.
אגב שוקלת לשנות את השם של הספר אם למישהי יש רעיון תרגישו חופשיות להציע.

אהבה דפוקהWhere stories live. Discover now