אהבה דפוקה

חלק 37

נ.מ לונה
גרהארד קם.
גרהארד קם אחרי שלושה ימים של סיוט מתמשך.
אחרי שלושה ימים של חוסר ידיעה אם הוא בכלל יצא מהמצב הזה.
אחרי שלושה ימים שאני עוברת בין הכיסא ליד המיטה שלו ללישון במכונית כשהשעות ביקור נגמרות, כי פשוט לא יכולתי ללכת הביתה כשאני יודעת שהוא נמצא כאן.
הרגשות אשמה שלי אכלו אותי מבפנים.
אחרי שלושה ימים שהרגשתי כאילו כל הביטחון שלי נעלם, אחרי שלושה ימים שהאהבה שלי גוססת.
הרופאים אמרו שזה נס שהוא קם.
שאין להם הסבר לזה.
גרהארד נראה כל כך.. שמח.
רגוע והוא מחייך כמעט כל הזמן.
אני דואגת לו.
הוא לא מדבר על מה שהיה כשהוא לא היה פה.
אבל זה גורם לו לחיוך לחשוב על זה.
אני מפחדת שהוא כל כך אהב את מה שקרה שם שהוא ינסה לחזור.
כל הגוף שלו מלא חתכים ושברים מרובים.
הוא אפילו לא יכול לאכול לבד.
יש לו מזל גדול שעמוד השדרה שלו לא נפגע, ושהוא לא הפך לנכה.
עליתי בחזרה לחדר שלו אחרי שקניתי לעצמי קפה, מתיישבת קרוב למיטה שלו ומניחה את ידי על ידו השבורה בעדינות, משתדלת שלא להכאיב לו בטעות.
"היי" חייכתי אליו חיוך אמיתי, כי הייתי מאושרת, כל כך מאושרת.
למרות הכל- הוא חזר.
ואני אסירת תודה.
"היי" הוא חייך אליי בחזרה מבלי לנתק את קשר העין שלו משלי.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" שאלתי אותו ברגע של הרבה ביטחון.
"מה? אני לא שמעתי. תוכלי לחזור על זה?" הוא קרץ לי והוציא לשון.
"סתום" מלמלתי ומנעתי מעצמי לתת לו סתירה קטנה, כדי לא באמת להכאיב לו.
"מה אבא שלך אומר? על המצב שלי? מבחינת הפוטבול" גרהארד שאל והביט בעיניי עם ניצוץ של תקווה.
"טוב, הוא כועס. הוא כמעט איבד את ה'שחקן הכי טוב והכי אידיוט שלו', מילים שלו. אבל אתה תוכל לחזור לשחק אחרי שהרופאים יאשרו לך ולא שניה לפני. הוא מאוד נוקשה לגבי זה." חייכתי אליו למראה הכעס שלו.
"רופאים שמה רופאים, הרופאים לא מבינים שום דבר לגבי איך אני בחיים או איך אני לא נכה. הרופאים האלה לא מבינים כלום!" הוא צעק בידיוק כשהרופא שלו נכנס לחדר, ד"ר קוואנה.
"נחמד לשמוע כמה אתה מעריך אותי חבר" קוואנה מלמל וצחק, עומד ליד גרהארד ומחליף לו את התחבושות.
"היי! מה אתה רוצה? זאת רק האמת. אין לכם שום הסבר הגיוני לאיך אני פה! וגם אין לכם מושג על מתי אני צריך להמשיך לשחק." הוא מילמל ונמנע מלהביט בפניו של קוואנה, הרי בכל זאת- הרופא הזה היה איתו מההתחלה, ויהיה שם עד הסוף.
"אני מבין שזה.. מתסכל. אבל אני כן יכול להגיד לך שיקח זמן עד שהכל יחלים. ושזה יקח הרבה כוח, שלכם ושלי. וגרהארד, יש לך מזל גדול שאבא שלך הוא אבא שלך. בזכותו יש מי שמשלם על כל הטיפולים האלה, כי הם לא זולים בכלל" ד"ר קוואנה מלמל וגרם לעניו של גרהארד להתגלל.
"כן בטח, מזל." גרהארד מילמל בהיסח דעת וגרם לקוואנה להרים גבה.
"משהו קורה בבית עם אבא גרהארד?" הוא שאל כבדרך אגב וגרהארד מיהר לחזור בו.
"לא. כלום. עזוב" גרהארד אמר והד"ר סיים לחבוש את הפצעים.
"תודה ד"ר קוואנה" גרהארד מילמל כשקוואנה עמד בדלת
"תקרא לי סאם" הוא חייך חיוך מנחם ויצא.
"זה היה.. מעניין." חייכתי בניסיון להרגיע את המתח בחדר, ניסיון שצלח וגרהארד צחק אליי.
"את מדהימה" הוא מילמל וגרם לי להסמיק ולהוריד את ראשי מטה.
"לונה, אני חושב שהגיע הזמן שתחזרי לשגרת אוכל." הוא מילמל והרמתי את ראשי להביט בו בהפתעה.
"וגם להמשיך בהגנה עצמית שרציתי ללמד אותך. אני אשלח את יואי לעשות את זה" הוא חייך מההפתעה שלי
"מדברים על החמור" גרהארד חייך אל יואי שבידיוק נכנס, עם חמישה כריכים ושישה בקבוקי שוקו.
"אני לא רעב כל כך גבר" גרהארד גרם ליואי לגחך "מה גרם לך לחשוב שקניתי את זה בשבילך?" יואי צחק וגרהארד זרק עליו את הדבר הראשון שהגיע לידו- כרית.
"לונה, רוצה?" יואי הציע לי בקבוק קטן של שוקו וסנדוויץ של אני די בטוחה חביתה.
"לא, תודה" מלמלתי והשפלתי את ראשי
אני באמת לא רעבה.
פשוט לא כזה בא לי לאכול.
ותאמת גם אין לי חשק לסנדוויץ, והריח פה עושה לי להקיא.
אני פשוט.. אוכל בפעם אחרת.
אולי מחר.
הדבקתי חיוך מזויף על הפנים
"אני יוצאת לשירותים" מלמלתי ויצאתי מהדלת לפני שנתתי ליואי או גרהארד הזדמנות להגיב.
הלכתי הליכה מהירה לשירותים, שכבר למדתי איפה הם נמצאים מהזמן האחרון שהייתי פה.
נכנסתי לתא הראשון הכי מהר שיכולתי, נעלתי אותו בקושי והקאתי את כל תכולת בטני.
שהייתה בעיקר מים, ו.. מים.
גרהארד בסדר.
הוא בסדר.
הכל בסדר.
התחלתי להתנשם בכבדות.
לא נתתי לעצמי לבכות מאז שיואי הגיע לחדרי.
ועכשיו הכל יוצא.
כל הרגשות ששמרתי בתוך עצמי, כל התקופה הקטנה הזאת שנאטמתי ולא הראתי אף רגש כלפי חוץ.
למרות שכאב לי.
כל כך כאב לי שחשבתי שאני יכולה למות מהכאב הזה.
נשענתי על הדלת ונשמתי עמוק.
תתאפסי. גרהארד צריך אותך עכשיו. זה לא. הזמן. להישבר.
בלעתי את הגוש שעמד בגרוני, קמתי מהרצפה, הורדתי את המים ויצאתי מהתא, שוטפת את פניי וידיי, מתנערת, מנסה להתעלם מהמבטים של החבורת בנות שהיו בשירותים ויוצאת.
"היי היי! תעצרי רגע, בבקשה" אחת הבנות מהחבורה עקבה אחרי ותפסה בידי בכדי שאני אעצור.
"בבקשה, אם את מתכננת לצחוק עליי או לרדת עליי פשוט תעשי את זה בפעם אחרת. אין לי מצב רוח" אמרתי בעייפות
הבחורה שעמדה מולי הייתה בלונדינית, עיניים חומות ונמוכה. ואפילו לא היה לי כוח לנסות להיות נחמדה ולחייך.
"מה? מה לא! אלוהים לא התכוונתי לצחוק עלייך או משהו! פשוט.. פשוט אני וחברות שלי שמענו.. מה קרה בתא. ואם את בבית חולים כנראה עובר עלייך דברים רעים. ואני פשוט.. פשוט קחי. זה המספר שלי. אם את סתם רוצה לדבר מבלי שיהיו לזה השלכות- מבלי שנכיר אחת את השניה, בווצאפ או בטלפון, תתקשרי. אני.. אני יודעת איך זה מרגיש להיות במצב כזה, והלוואי והייתה מישהי שהייתה באה ומציעה לי עזרה. לא יכולתי לעמוד בצד, סליחה אם הצקתי. פשוט.. תשמרי את זה, למקרה שתצטרכי" היא חייכה אליי, הניחה פתק בידי והלכה בחזרה לחברות שלה.
וואו. מיהרתי לשפוט את החבורה הזאת ולהניח עליה שהיא חרא בן אדם, כשמסתבר שהיא ממש מלאך. פאק, זה לא מתאים לי. מה עובר עליי?
התנערתי מהמחשבות ושמתי את המספר טלפון שלה במגן שלי, מתקדמת לחדר של גרהארד.
תנשמי. יהיה בסדר.
.
.
.
נו לא הפרק הכי וואו אבל בכל זאת פרק?