אהבה דפוקה

חלק 28

נ.מ לונה
נתתי אגרוף לידו של גרהארד.
"שמאל" הוא אמר ונתתי עם יד שמאל.
עבר כבר שבוע ממה שקרה עם מיכאל.
וכל כך כעסתי על העולם- וגרהארד עזר לי לקחת את הכעס הזה ולוהציא על האימונים איתו.
התאמנו בקטנה בינתיים, בעיטות, אגרופים, ריצות.
הפלאנקים היו הכי קשוחים, והשכיבות שמיכה ממש קשות.
התנשפתי, לעומת גרהארד שאפילו לא הזיע. יצאנו להפסקת מים שלא נראה שהוא היה צריך.
"תקשיבי, אני רוצה להתחיל להתאמן איתך על איך לנטרל אנשים. יש לי כמה דרכים ואני חושב שכדאי שתלמדי ותשנני." הוא אמר והנהנתי, לוגמת מהבקבוק מים שלי.
"תגידי לי אם זה יותר מידי. התנוחות יכולות להיות קצת.. מטגררות." הוא אמר בזהירות ונעמדתי, עולה לבמה שבחדר כושר שלו. בבית שלו. יש לו חדר כושר שלם לעצמו.
"אני בסדר. בוא נתחיל." חייכתי וקפצתי מעט במקום, מוכנה ללמוד להילחם. אהבתי את זה. אהבתי את האנרגיה שיש לי כל אימון. את ההרגשה הזאת של האנדרנלין מתרפץ בגופי. את המוח שלי מתנקה מכל מחשבה, ושיש בראשי רק מחשבה אחת. לנצח.
הוא חייך
"תרדי מהבמה. צריך קיר בשביל זה"  גרהארד מילמל ועקבתי אחריו.
הוא נשען על הקיר והסתכלתי עליו בשאלה.
"תניחי את הידיים שלך על הצוואר שלי" ציווה והנחתי אותן בהיסוס על צווארו, לא לוחצת.
"תראי. אם מישהו תופס אותך במצב כזה, אני רוצה שתעשי שלוש פעולות פשוטות. ככה" הוא הזיז את מרפקיו על ידיי וגרם להן להתקפל
"ככה" הוא כיוון לי מרפק לפנים ופגע בזהירות, לא מכאיב לי.
"אז ככה" הוא הרים את ברכו ובעט איתה בבטני התחתונה.
"הבנת?" שאל והנהנתי בהיסוס. אני חושבת שהבנתי, אבל קל להגיד-קשה לעשות.
"החלפות" הוא ציווה ועכשיו אני צמודה לקיר וגרהארד לוחץ מעט על צווארי.
ופאק. אהבתי את זה.
הבאתי את מרפקי לידיו אבל הן לא זזו.
"לונה את צריכה ללחוץ עם המרפק שלך על שלי. ככה שאני לא אוכל להשתמש בכוח כדי למנוע ממך להזיז אותן." הוא תיקן אותי והנהנתי, מנסה כמה פעמים עד שאני מצליחה.
במהירות הזזתי את אותו המרפס לכיוון ראשו, אך הוא הקדים אותי וסיבב אותי ככה שגבי היה צמוד אליו.
"את צריכה למהר. זה לא עובד על כוח. זה עובד על בילבול היריב. להוריד לי את הידיים, מרפק לפנים ובעיטה לזין." הוא אמר מאחוריי אוזני ופאק. הוא צמוד אליי מאחורה, מצמיד אותי לקיר.. אלוהים! על מה אני חושבת?!
ניערתי את ראשי והסתובתי, התחלנו את התרגיל מהתחלה. שוב. ושוב. ושוב.
לקחתי את כל הכוח שנותר לי בשביל הפעם הזאת, דפקתי את מרפקי בחוזקה בידיו, גורמת להן להתקפל. במהירות דפקתי את מרפקי בליסתו, משתדלת כמה שיותר חלש, הוא ניסה לדחוף אותי לקיר אבל הרמתי את רגלי לכיוון איברו ועצרתי שניה לפני הפגיעה.
"כן, ככה. בידיוק ככה." הוא חייך ונדבקתי מהחיוך הזה שלו.
"הצלחתי" מילמלתי והוא הרים אותי על ידיו, סובב אותי באוויר והסתכל למעלה לעיניי.
"הצלחת" הוא אמר והוריד אותי מעט ככה שהפנים שלי מול שלו
דממה. דממה של כמה שניות, שרק הבטנו אחד לשניה בעיניים.
נשיקה. השפתיים שלו הונחו על שפתיי בשלמות, נשיקה איטית וכמעט מייסרת. הלחיים שלי התלהטו והידקתי את רגליי עליו, נואשת להרגיש עןד ממנו.
איברו עמד והרגשתי בין רגליי, ישירות על איברי.
האיבר שלו. שהיה בתוך הפה שלי עד לא מזמן.
הוא העביר את ידיו על ירכיי והוריד לישבני, גורם לי לגנוח ולו להגביר את קצב שפתיו על שלי.
בלי ששמתי לב כבר הייתי צמודה לקיר, גרהארד התרומם והניח אותי על הרצפה, עיקמתי את צווארי מעלה והסתכלתי אליו, אדומה ומובכת מהסיטואציה, שיער מבולגן ושפתיים נפוחות
אבל באותו זמן, בנוסף למבוכה האין סופית שחשתי כשהתסכלתי בעיניו,- רציתי יותר. כל כך רציתי יותר שזה כאב.
"אני רוצה יותר" מלמלתי בשקט והוא הרים את גבותיו בהפתעה שהתחלפה במהירות למבט אפל.
הוא הרים אותי, גורם לי לצעוק מעט בהפתעה, מנשק אותי ותוך כדי יוצא מהחדר כושר ומתקדם למדרגות, עולה אל חדר השינה שלו.
מבלי ששמתי לב אני כבר על המיטה, גרהארד מעליי והבגדים של שנינו זרוקים על הרצפה בערימה מבולגנת.
הוא העביר את מבטו על גופי, גורם לי לזוז באי נוחות עקב מבטו הובחן.
אני חשופה אליו כמעט לגמרי. יש על גופי רק תחתון, וועיניו מסתכלות עליו, כאילו מוכנות לקרוע אותו ממני.
תמונה של לירון הופיעה במוחי. לירון. לירון והחברים שלו. כל הפרצופים שאני לא אשכח.
"לונה" גרהארד הזכיר לי איפה אני ופתחתי את עיניי שלא שמתי לב שנסגרו.
"אפשר להפסיק אם זה יותר מידי. את לא חייבת" הוא הרגיע אותי והסתכל בעיניי. העיניים הזהובות האלה.. אלוהים אני יכולה להסתכל עליהן שעות.
בתגובה הורדתי את התחתונים שלי שהיו ספוגים, זרקתי אותם לרצפה ומבטו ירד על איברי.
ולהפתעתי- לא פחדתי.
לא הרגשתי מותקפת. לא רציתי להפסיק. אני.. אני סומכת עליו. באמת שכן.
הוא התכופף לגובה איברי ונשם עליו באיטיות
"אפשר?" הוא שאל בקול צרוד ונואש. נואש אליי.
אני גורמת לו להרגיש ככה. והידיעה הזאת עושה לי פלאים.
"כן" אמרתי בלי שום היסוס. כי האמת- לא היססתי. לא פחדתי, ולא התחרטתי לרגע שהבן אדם שעביר את לשונו על איברי, הבן אדם שגרם לגופי להוציא קולות, הוא אותו שחקן בקבוצה של אבי. אותו שחקן שחשבתי שלא יהיה לי סיכוי איתו. אותו אחד שבהחלט לא בליגה שלי.
לשונו שיחקה בדגדגן שלי באיטיות, עושה פלאים וגורמת לי לרכוב על פיו כרפלקס. הלשון הקסומה שלו גורמת לגניחותיי להישמע בחדר ככל שהגביר מהירות.
הוא דחף לתוכי אצבע אחת וסיבב אותה, גורם לבטני להתכווץ בעונג ולי לתפוס בשיערו כמין רפלקס. הוא לא עצר אותי.
"פאק, גר-גרהארד אני חודבת שאנ-" לא הספקי לסיים את המשפט לפני שגמרתי בעוצמה ישירות על פניו.
הוא חייך לאיברי והתנשפתי, מופתעת ממה שהרגשתי. זה היה.. חדש.
זה לא כאב. זה האמת, היה נעים. נעים מאוד אפילו. זה הרגיש כמו גן עדן- אחריי שהפעמים האחרונות שנגעו בי ככה הרגישו כמו גיהנום.
הוא התתרומם ועלה מעליי, מגיע לגובה עיניי, גורם לי להרגיש את איברו על ירכי.
"תיכנס אליי" מלמלתי בלחש- בלהט הרגע.
הוא פער את עניו מעט בהפתעה. אני לא יודעת מאיפה כל הביטחון הזה מגיע אליי.
"את בטוחה?" גרהארד שאל בעדינות ועברי את ידו על פניי, מזיז שיערות שנדבקו אליהן.
"אף פעם לא הייתי בטוחה במשהו יותר." קבעתי והוא חייך, מושיט יד אל המגירה ומוציא עטיפה כסופה, קורע אותה במהירות ומלביש את הקונדום על איברו.
הרגשתי את אצבעותיו נכנסות אליי בבום ופערתי את עיני בהתפעה.
הוא הזיז אותן בתוכי במהירות, רעדתי מעט תחת ידו ונשכתי את שפתיי, מנסה כמה שאפשר ,למנוע מהגניחות שלי לצאת.
הרגשתי איך אני מתקדמת לשיא, הבטן שלי התקווצה, רגלי רעדו- ואז הוא עצר והוציא את אצבעותיו ממני. נחרתי בתיסכול.
כמעט צעקתי עליו באכזה עד שהרגשתי את איברו ממלא אותי לאט.
"עצור עצוא עצור" אמרתי בלחץ והוא עצר מלזוז אליי.
"הכל בסדר?" הוא שאל ועמד כפסל, נמנע מלזוז כדי לא להידחף אליי יותר.
"כן., כן. פשוט, תעצור לכמה שניות. תן לי.. רגע" מלמלתי והלחיים שלי התלהטו. הייתי בטוחה שזה אפילו לא שליש ממנו ובכל זאת, האיבר שלו לא היה קטן, והכאיב לי מעט.
הנהנתי לו והוא התקדם עוד קצת, דואג לשאול אותי אם אני בסדר או אם אפשר להמשיך.
כשהוא נכנס כולו הוא עצר, נותן לי להרגיש את כולו לפני שהתחיל לזוז, מגביר את המהירות ככל שהזמן עובר.
הוא צבט מעט את פטמתי בידו, ועם ידו השניה שיחק בדגדגן שלי, תוך כדי שהוא נדחף אליי במהירות.
ואלוהים. הייתי בעננים.
לפני ששמתי לב גמרתי בפעם השניה, וזה הרגיש מדהים. כשהוא נמצא בתוכי.. ממלא אותי- גורם לי להרגיש כמו שלא הרגשתי בחיים.
באף אחת מהפעמים הקודמות שלי לא הרגשתי כל כך.. בטוחה. סמכתי עליו. באמת סמכתי עליו.
והידיעה הזאת שמחה אותי כמעט כמו שהיא הפחידה.
הוא נע בתוכי עוד כמה פעמים עד שגם הוא סיים, יוצא ממני וזורק את הקונדום לפח.
הוא נשכב לידי וראשי נח על חזיהו, הקשבתי לפעימות לב האיטיות שלו שהרגיעו אותי.
"היה לך טוב?" הוא שבר את הדמממה תוך כדי ששיחק בשיערי והרמתי את מבטי אליו.
"אני חושבת שאני מאוהבת בך." אמרתי לו ברגע של כנות, מסמיקה מהחיוך שנוצר לו על הפנים. בזכותי.
בזכותי הוא מחייך ככה.
נדבקתי מהחיוך שלו וחייכתי גם מעט, מניחה את ראשי בחזרה עךיו ומנסה להתעלם מזה שהוא לא אמר כלום.
הוא לא מאוהב בי? הוא לא רוצה אותי?
הוא רק רצה את הגוף שלי.
לא. לא, זה לא גרהארד. גרהארד מתוק. גרהארד מחבב אותי. הוא לא מנצל אותי. רגע.. אולי לו לא היה טוב? הוא בטח רגיל לבחורות.. יפות יותר ממני. מוצלחות יותר ממני. מנוסות יותר.
מה ציפיתי? הוא שחקן פוטבול. הוא נראה טוב. כולן רוצות אותו. למה שאני אהיה מיוחדת?
"לונה אני לא מחבב אותך ולא מאוהב בך." הוא אמר ושבר את ליבי לחתיכות.
זהו. הוא זורק אותי.
הלב שלי פעם מהר ודמעות עלו בעיניי.
הוא לא מאוהב בי.
הוא לא מחבב אותי.
הוא לא רוצה אותי.
הייתי צריכה לדעת יותר טוב. בנים מתנהגים כמו בנים. למה חשבתי שהוא יהיה שונה?
לקחתי נשימה עמוקה ובאתי לדבר, בידיוק כשהוא פתח את פיו
"-
.
.
.
טוב עצרתי לכם במתח😉
היי! אז קודם כל, הגענו לאלף צפיות ו-וואו! לא ציפיתי. תודה רבה לכ ו ל כ ן!
אלף צפיות על הספר. זה מדהים. באמת.
דבר שני, אני יודעת שלא העליתי הרבה זמן. היה מאוד קשה לכתוב את הפרק הזה. בכל זאת, זה מה שחיכיתן שיקרה כבר ונורא מרחתי את זה. מקווה שזה לא היה.. מאכזב.
תביעו, תגיבו, או שלא- גם אופציה.