אהבה דפוקה

פרק 22

נ.מ לונה
כשיצאתי מהמקלחת גרהארד כבר חיכה לי על המיטה בחדר שלו, הוא טפח על המקום לידו והתיישבתי שם.
אחרי כמה דקות כבר הגענו למצב שגרהארד שוכב על הירכיים שלי ואני משחקת בשיערו, תוך כדי שהסדרה 'אמא יקרה' מופעלת ברקע.
"אני לא יכול לאכול ככה" הוא מילמל וקם, מזדקף ונשען אחורה, גורם לי להישען על חזיהו.
החזה המוצק והשרירי שלו, החזה שלפני לא הרבה זמן העברתי עליו את ידיי.
הרגשתי את עצמי נהיית רטובה, וסגרתי את רגליי מעט, מקווה שהוא לא ישים לב.
ברור שרציתי שהוא יגע בי..-שם.
אבל, הרגליים שלי מלאות בצלקות מכוערות, ואני לא חושבת שאני מסוגלת להביא את עצמי שהוא יראה אותי,.. חשופה ככה. יראה את כולי. אני מפחדת שיהיה לי פלאשבק לגייק. רעדתי מעט וגרהארד הצמיד אותי אליו קצת חזק יותר.
"תתרכזי. את פה. עם גרהארד." הוא לחש לי ונשק לראשי, הרגשתי מוגנת בתוך הידיים שלו. הרגשתי אהובה.
פחדתי שהוא לא ירצה אותי יותר אחרי שעשינו מה שעשינו. זאת הייתה הפעם הראשונה ש..גרמתי למישהו לגמור ככה. זאת הייה הפעם הראשונה שנהניתי ממגע בחזה. וזאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי יותר מזה. רציתי.
וכשאמרתי לא, הוא הפסיק.
הוא הקשיב לי. זה שינה לו. והוא לא כעס עליי, הוא לא צעק עליי, הוא רק אמר בסדר.
ככה זה? אני יכולה לעצור הכל בכל שלב- לא משנה כמה מאוחר, והוא פשוט יפסיק?

נ.מ גרהארד
לונה מצצה לי.
וזאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
הזין שלי, בתוך הפה החמים שלה- זאת בהחלט הייתה הפעם הראשונה שלה, אבל זאת הייתה המציצה הכי טובה שקיבלתי בחיים.
ואיך שנגעתי בחזה שלה, ושיחקתי עם הפטמות הזעירות שלה..
הזזתי מעט את רגליי והסתרתי את מיני ג'יי שעמד כמו טיל, מקווה שהיא לא תשים לב.
הסתכלתי עליה לרגע- מביטה על הסדרה אבל לא באמת מקשיבה לה. יותר כאילו היא בוהה בסדרה.
הבחורה הזאת, היא הייתה כל כך מופתעת שכשהיא ביקשה להפסיק הסכמתי.
עשיתי את המינימום- ואני מהמר על החיים שלי שברגע זה היא חושבת על זה.
מישהו שיכנע את הבחורה הזאת שאם מישהו מקשיב לך כשאת אומרת לא, זה לא נורמלי.
היא הורגלה שהלא שלה לא שווה כלום.
ואני רוצה להראות לה. אני רוצה להראות לה שהלא שלה שווה המון. אני רוצה להראות לה שלמילים שלה יש משמעות. אני רוצה להראות לה שיש לה משמעות.
"את יודעת שזה רק המינימום לעשות נכון? להקשיב לך כשאת מדברת?" שאלתי-אמרתי לה והרגשתי אותה קופאת מעט בין זרועותיי
"איך אתה-" "יודע? כי אפשר לקרוא אותך כמו ספר פתוח לונה." קטעתי אותה וראיתי בזווית עיניי שהיא מסמיקה מעט.
"בכל מקרה, אם את אומרת לא ואני לא אקשיב לך- זה הרגע שבו את דופקת לי כדור בראש" חייכתי מעט וגיחכתי, מרגיש את לונה קופאת בידיי לגמרי ומתנתקת.
"לונה?" שאלתי ואיו עונה
"לונה!" צעקתי והורדתי אותה מחזי, מסתובב להביט בעיניה שבהו בנקודה לא קיימת בחדר.

נ.מ לונה
"בכל מקרה, אם את אומרת לא ואני לא אקשיב לך- זה הרגע שבו את דופקת לי כדור לראש" גרהארד דיבר אבל כבר לא שמעתי אותו.
'אם את אומרת לא ואני לא אקשיב לך, זה הרגע שבו את דופקת לי כדור לראש' לירון אמר וחייכתי בדממה. בקושי מביטה בעניו.
"היי לונה, תעני לי. תגידי לי שאת יודעת שלא התכוונתי, שהייתי שתוי שזה לא אני, שגם התלבשת נורא חשוף, הרי כשאת מתלבשת עם כזה מחשוף מה את מצפה שאני אעשה?" הוא עיקם את ראשו והניח את ידו על סנטרי, מביט בעיניי וגורם לתחושת קיא לעלות בגרוני.
"א-אני יודעת שלא התכוונת. היית שתוי. זה לא אתה, זאת אשמתי. התלבשתי חשוף." אמרתי בלחש ולא הבטתי בעניו, הןא הנהן והוריד את ידו מפניי. נשמתי בהקלה.
הרי הוא באמת שתה, וזה באמת לא הוא, נכון? ובאמת לבשתי מחשוף יותר נדיב.
"ילדה טובה" הוא אמר לי והניח את ידו על ירכי בהיסח דעת, תוך כדי שאיזה סדרה שלא התייחסתי אליה התנגנה על המסך. הוא הניח את היד, על הירך שלי. הירך שלי. הירך שהוא חתך.
** פלאשבק בלוך פלאשבק **
"אני מת! תראו איך היא בוכה, זונה!" חנן, אחד מהחברם של לירון צחק עליי תוך כדי שהייתי קשורה ועירומה כמעט לגמרי במיטה של אבא.
הוא לקח בקבוק וויסקי ושפך אליי. בכיתי כל כך חזק. כואב לי. כל כך כואב לי.
שמעתי קול ניפוץ ואת כולם צוחקים, אבל לא העזתי להזיז את הראש. בבקשה שזה יפסיק. בבקשה.
"זונה!" לירון צעק והרגשתי את הירך שלי נחתכת.
"היי לירון תרגיע" אחד החברים שלו שלא כל כך זיהיתי אמר
"לא, לזונות כמוה מגיע קעקוע!"
עצמתי את עיניי בכוח והתפללתי שזה יפסיק בזמן שהרגשתי משהו חד חותך את העור שלי. עמוק.
נשכתי את השפתיים שלי חזק והרגשתי טעם מתכתי בפי.
"לונה?" קול נשמע, אבל זה לא עצר. הסכין המשיכה לכתוב על עורי.
"לונה!" קול חזק נשמע ופתחתי את עיני, מזיעה ומתנשפת.
"לונה, תסתכלי אליי" קול אמר והרגשתי יד מלטפת את פניי בעדינות.
"לונה, זה בסדר אני איתך. היי תסתכלי אליי" הבטתי בשני עיניים זהובות, הבטתי בגרהארד.
"מה- אי- מה?" דיברתי בבילבול, עדיין התנשפתי והיה לי חם. כל כך חם.
"היי, זה גרהארד. בואי, בואי לשטוף פנים" הלכתי איתו בדממה, צולעת מעט ומרגישה את החתך הטרי כאילו הוא עכשיו קרה.
"אאו" מלמלתי ואחזתי בירכי בחוזקה, מנסה לעצור את הדימום שהרגשתי שהתפשט
"מה קרה?" גרהארד שאל בבהלה ועצר, מחזיק אותי מלקרוס.
"א-אני לא יודעת. איך נחתכתי בירך?" מלמלתי בכאב כשהרגשתי את האיזור שורף.
"לונה. לונה יפהפיה. יכול להיות שאת מדמיינת? איפה היית? על מה היה הפלאשבק?" גרהארד שאל ברוגע כשהתיישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר.
"א-אני, זה- אמ. זה היה- היו שתי פלאשבקים. אחד בתוך השני." מלמלתי והשפלתי את ראשי, מובכת.
"בגלל זה היה כל כך קשה להעיר אותך" הוא יותר אמר משאל, אבל בכל זאת הנהנתי בדממה.
"איפה היה הפלאשבק הראשון?" הוא תפס בידי שרעדה על ירכי והרמתי את מבטי אליו, פוגשת בעיניים הזהובות והיפות שלו שיכולתי לטבוע בהן לשעות.
"ע-עם לירון" אמרתי בלחש ועיניו הביעו דאגה
"עם לירון? חשבתי שהפלאשבקים שלך איתו כבר נגמרו" הוא אמר בבילבול
"כ-כן. אני לא יודעת למה הוא חזר לי למוח. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפלאשבק האחרון עליו.." מלמלתי בבילבול. זה גם הרגיש כל כך אמיתי.
הרבה יותר מהאחרים.
"מה קרה עם לירון? מה אמרתי שגרם לך להיזכר" הוא שאל ונראה כמעניש את עצמו, הוא כועס. הוא חושב שזו אשמתו. והוא לא מצליח להסתיר את זה.
"אם את אומרת לא ואני לא אקשיב לך, זה הזמן שבו את דופקת לי כדור בראש." מלמלתי בשקט, מנסה למנוע מהזיכרונות לחזור למוחי.
"לירון גם אמר לך את זה?" הוא שאל בשקט, מנסה לחבר את הנקודות בראשו.
"כ-כן. הוא אמר לי את זה שבוע אחרי- אחרי מה שקרה שסיפרתי לך. אחרי מה שקרה ביום הולדת שלי." מלמלתי וחזרתי להביט ברצפה.
"הוא גם אמר לי להגיד שהוא לא התכוון. ושזה לא הייתה אשמתו. ושהתלבשתי כל כך חשוף, הוא לא יכול להתאפק, ושזה אשמתי ושזה היה האלכוהול ולא הוא, וש-" "לונה. לא רק שזו לא הייתה אשמתך, זאת גם לא הייתה אשמת האלכוהול ולא אשמת מה שלבשת. זאת אשמתו הבלעדית" הוא קטע אותי והרים את ראשי להביט בעיניו
"אבל אני באמת התלבשתי ממש חשו-" "לונה. לא. אשמתך." הוא קטע אותי שוב ומנע ממני להמשיך להאשים את עצמי.
"על מה היה הפלאשבק השני?" הוא שאל בשקט והשפלתי את ראשי, מרגישה את הדמעות נוזלות בלי שליטה.
"על היום הולדת שלי" אמרתי בשקט והתייפחתי, גרהארד תפס אותי והשעין את ראשי על חזיהו, נותן לי להוציא הכל ולא אומר מילה.
היד שלו ליטפה את שיערי, וידו השניה את גבי.
"זה כואב" בכיתי בקול ותפסתי בירכי בחוזקה, מרגישה את הסכין חותכת את עורי כל כך עמוק.
"הירך?" הוא שאל והנהנתי בקושי,  מובכת מכך שאני מרגישה דברים שלא קיימים. הוא בטח יחשוב שאני משוגעת.
הוא תפס בידי והזיז אותה מללחוץ על ירכי, ואז הרגשתי את היד החמה שלו נחה על ירכי ומלטפת אותה במעגלים קטנים.
לאט לאט, נרגעתי וכבר לא הרגשתי את הכאב יותר. אבל לא אמרתי לגרהארד. נהניתי מהמגע שלו.
אני לא יודעת איך או מתי- אבל נרדמתי.
וכשקמתי, גרהארד היה במטבח ובישל משהו.
כשהוא ראה שקמתי הוא מילמל בוקר טוב והמשיך בעיסוקיו.
קמתי והתקדמתי, שומעת שירים של טופאק מתנגנים ברקע ומחייכת.
.
.
.
טוב, קודם כל- וואו! הגענו למאה הצבעות, ואין מאושר ממני.
האמת, שרק עכשיו סיימתי לכתוב את הפרק ורין לי עוד פרקים להוציא עדיין- אבל הרבה זמן לא העליתי ולא רציתי להשאיר אתכם ככה.
אני נכנסת לתקופת מבחנים, ואני עמוסה בשיעורים עכשיו- ככה שקצת קשה לי לכתוב פרקים.
אבל אני עדיין מנסה להמשיך הכי מהר שאפשר.
אני חושבת שהפרק הזה יצא קצת משעמם, אבל אל תדאגו. כבר יש לי רעיון להמשך- והמשך מעניין מאוד.
תצביעו, תגיבו, או שלא- תלוי בכן.
ואשמח אם תמליצו לחברים על הסיפור הזה.
רק לראות בערך חמד הצבעות כל פרק, וואו! אני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו.