שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 55

סיזר

הבוקר עלה ולעומת שריל לא הצלחתי להרדם לרגע. היא התפתלה במיטה כל הלילה, נאנחה בכאב מתוך השינה, והרגשתי אשם בכל רגע חולף. אשם בכאב שלה, אשם בילד שבבטנה, אשם על המוות שיכול להגזר עליה עבור התינוק המחורבן הזה.

ולעזאזל, כמה שאני רוצה להיות אבא. ולעזאזל, כמה שזה לא מתעלה על החיים שאני רוצה לחיות יחד איתה. אני מעדיף להזדקן לצידה בלי מורשת, רק שנינו, מאשר לגדל תינוק לבדי כשאישה נוספת שאני אוהב תקבר תחת אדמה.

מצאתי את עצמי חלש כל הלילה, ועכשיו השמיים בהירות והשמש זרחה ואני יושב שיכור על הספה, כנוע וחלש. אני יודע שזה לא מקומי, לפרק כוס וויסקי אחת ואחריה בקבוק שלם. אני יודע גם שזה לא פייר כלפיה, לברוח אל הדבר אליו הייתי מכור כשהיא עושה הכל כדי לא לגעת עבורי גם לא בגראס.

אני אנוכי, ואני בן זוג נורא, אבל הלב שלי שוקע עכשיו, ואני מרגיש שאין לי גאולה ואין עוד מקום מפלט שאליו אוכל לפנות עכשיו.

הבקבוק כבר ירד בגרוני כולו, הדמעות כבר השחירו לי את הראיה. אני כאוב, וכל נשימה שורפת את גופי, מביאה עלי עוד יסורים.

אני מתייפח כמו תינוק, הדמעות חולפות ודמעות אחרות מרטיבות את לחיי במקומם. אני שבר כלי, רועד כמו ילד, שיכור ועדיין אפוף במועקה.

ליבי דוהר בחזהי כששריל מתעוררת, אני מקשיב לצעדייה הקטנים מתחזקים כשהיא פוסעת אלי קרוב יותר בכל רגע.

אני מרגיש בחרדה כשהיא מחייכת אליי חיוך עייף, משפיל את עיניי אל הרצפה כשהדמעות מטשטשות לי את יופיה, חש מושפל ומבוהל מבואה.

״בוקר טוב?״ קולה מבולבל, ואני די בטוח שגם חיוכה כבר נפל. אני מפחד, שאולי אבריח אותה עכשיו. אולי כשארים את עיניי מהרצפה, הדלת תסגר אחרייה.

אני לא מוצא את היכולות לענות לה, לא מצליח להזכר באף מילה. היא מתקרבת אלי יותר, מתיישבת על הרצפה, נחה על ברכיה לצד ברכיי.

״היי,״ היא לוחשת, מניחה את ידה על הברך שלי ומלטפת במגע מנחם, ״מה יש? תסתכל עליי,״ היא מבקשת, קולה עדין אל אוזני, מכיל ומעודד.

אני מושך באפי כשאני מרים את עיניי מהרצפה אל ידה, מתבונן בה בכאב כשהיא מזיזה על עורי את אצבעותייה, מחפשת איך לפנות אל הצער.

״סיזר,״ היא מעסה את ברכי, ״תביט בי. זה בסדר,״ היא מבטיחה, ודמעה נופלת על הלחי שלי כשאני מצליח להביא את עיניי אל עינייה.

שפתיה מתעקלות בעצב כשהיא מתבוננת בדמעות שבעיניי. היא מרימה את ידה השניה אל פני, מנגבת את הדמעה באגודלה ומניחה אותה על העור תחת עיניי, מלטפת אזור עדין במגע עדין ולא אומרת מילה.

״אני לא יודע.. אני לא יודע מה קרה, זה יעבור,״ אני מבטיח במבוכה, ליבי מחסיר פעימה כשההבנה מחלחלת. אני כל כך מושפל עכשיו, בלי שום הגנה, מתפרק אל מול עינייה.