שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 7

סיזר

אני מעביר את ידי בשיערי באנחה מתוסכלת. אני שותה את כוס הקפה החמישית שלי להיום, ואיני עושה דבר מלבד לבהות בה ב26 השעות האחרונות, ולקלל אותה בראשי ללא הרף. 

עיניי בוהות בה שוכבת על מיטת בית החולים כמו גופה. היא לבנה, אולי קצת ירוקה אפילו, או שאני בשלב בו אני הוזה מרוב עייפות. זה הדבר האחרון שציפיתי לו היום, לגלות עליה ככה, לראות אותה... ככה.

כשהבחנתי בשיחה שהתפספסה לי ממנה, החלטתי להתקשר בחזרה, לבדוק שהכל בסדר. כשאחת האחיות בבית החולים ענתה לי ובישרה לי על מה שקרה לה, יצאתי מביתי בסערה ונסעתי לכן מהר כלכך, כאילו הייתי במרדף וכל חיי היו תלויים בכך. מצחי התחמם מהמילים של האחות שחזרו במוחי כמו דיסק תקוע. 

אנונימית. מנת יתר. מקרים נפוצים, יכולה לדווח כשליבה יפסיק לפעום. 

המילים שלה היו אגביות, סתמיות, כאילו שריל הייתה עוד נטל ביום עבודה ארוך, עוד נרקומנית רחוב שהגיע לקצה ובזבזה לרופא זמן יקר מהמשמרת. שתזדיין היא, וכל המערכת. זה לא שום דבר. היא לא יכולה לספר לי על זה, כאילו זה שום דבר. והיא לא יכולה להבטיח לי שתתקשר כשליבה יעצר, כי ליבה ימשיך לפעום. אני יודע. וכששריל תפקח בחזרה את עינייה, לא אתן לה לחזור למקום הזה עוד פעם. עכשיו, היא לא אישה זרה עוד. עכשיו, היא הצרות שלי. כי הבלאגן שהיא מכניסה את עצמה אליו ידוע לי, ואין שום סיכוי בעולם הזה שאני אניח לזה לחלוף כאילו כלום. אולי אין אדם בחייה שידאג לה מלבדה. אולי היא בזבוז של דקות לכמה אחיות ממורמרות. אולי לאיש לא אכפת, אבל לי— אכפת. 

כשהגעתי אל הקומה בה היא מאושפזת, האחות בישרה לי שיש לשריל הרבה מזל שהגעתי, ושהתקשרתי בכלל. אין לה ביטוח, לא מצאו אף לא זכר לקיומו. ומסתבר, שגם אין לה זהות. היא סיפרה לי שגם לאחר שנודע להם שמה המלא, חיפושים אחר חיפושים לא מצאו אף זכר לקיומה במערכת. כמעט ויתרו עליה— חוסר רצון מוחלט לקחת אחריות על אישה אנונימית מהרחוב. 

הרי, מה אפשר כבר לצפות ממנה? בחורה חסרת הכרה בסמטה, בלי זהות, בלי מכרים. מנת יתר. אלוהים, שבשמיים, מנת יתר.

זה מרתיח אותי. פאקינג... זה מכעיס אותי עד כלות נשמתי, מחמם את מצחי ומעלים כל נימה חיובית מראשי על האישה הזאת. ככל שאני ממשיך להסתכל עליה שוכבת ללא הכרה הרצון לצעוק עליה על ששיקרה לי ועל שהיא נרקומנית מזדיינת בידיוק כמו שחשבתי, בוער לי בורידים.

ככל שאני ממשיך להביט בה, הרצון לחבק אותה, לשמור עליה מהסם, להבטיח לה שיהיה בסדר, גובר גם כן.

האחות נכנסת לחדר בפעם העשירית בשעתיים האחרונות, היא עושה שוב את אותן הבדיקות השגרתיות—מודדת לה את החום, בודקת אחר הפרשות, עוקבת אחר יותר מדי חרא שלא חשבתי שצריך או בכלל אפשר לבדוק. אני נשבע שהזמן לא זז מלכת, אבל בידיוק כשעיניי רוצות להכנע אל העייפות, משהו סוף סוף קורה.  גופה החיוור של שריל מתפתל מצד לצד, אצבעותיה רועדות כשהיא אוחזת במזרן בפחד. הלב שלי מעולם לא דפק ככה מהר לפני כן, מעולם לא התרגש כל כך מהתעוררות של אדם. כל החרדות נשטפות מגופי, ולשבריר שנייה, תחושת רווחה מחליפה את הכעס.