שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 32

סיזר

אני ממהר לעצור את השעון המעורר כשהוא מצפצף לי באוזן, שולף אותי החוצה מהשינה העמוקה בה הייתי. וזה מצער, כי לקח לי יותר מדי זמן עד שבכלל הצלחתי לעצום את העיניים, אז לקום? זה די מדכא אותי עכשיו.

אבל, אם ארצה בכך או לא, הגיע הזמן שלי לחזור לעמוד על הרגליים ולעבוד. אני מרגיש ששריל כבר מאופסת מספיק. עבר זמן ארוך שלא חוותה בהתקף, זמן מספיק ארוך בלי נפילה ואני יכול להאחז בזה. אני חייב להאחז בזה.

ושוב, אם ארצה או לא השגרה קוראת לי בחזרה. אז אני יכול לשהות פה לנצח עם שריל בבית ולתרץ כל יום שחולף בבטלה בהתמכרות שלה, בעבודה שאם לא אשמור עלייה, אאבד אותה, ואז מה? אהיה איתה כאן לנצח? אאבד את כל הדרך שסללתי לי, כל הדרגות שטיפסתי וכל ההערכה שצברתי? זו לא אופציה. לא לקחתי שני צעדים קדימה כדי לחזור עשר אחורה. גם אם משהו בזה נשמע נורא, נורא מנחם.

אתמול הסוג של בוס שלי חזר ארצה. ואני מרוצה לגמרי, כי אם אני כבר נאלץ לעבוד תחת הוראות של מישהו, אני שמח שהמישהו הזה חזר להיות דומיניק.

דומיניק היה חבר טוב של ליסה כשהתחלתי לעבוד בחברה. הוא לקח אותי כשהייתי אבוד ובהלם במקום אליו הגעתי ודאג שאכיר את כל האנשים הנכונים ואקיף את עצמי בסביבה הכי טובה בעבודה. הוא לא יודע את זה, ואיני מוכן להודות בזה בקול רם, אבל דומיניק בנה בי את הביטחון לרוץ עם שני הרגליים קדימה.

ואז דליילה שברה לו את הלב. הם היו זוג מקסים, הזוגיות בינהם היה כמו נובל רומנטיקה מטופח ומיופיף. הבוס שנופל לאהבה למזכירה שלו. אבל הם לא זכו לסוף הטוב שלהם.

הוא עשה את הפשלות שלו, התמודד עם החרא שלו, ובלי לשים לב אני מניח הוא גרר אותה לתוך זה. כשהוא הרגיש שהכל נעשה יציב בניהם הוא אזר אומץ וירד על ברך, אבל דליילה כבר ויתרה על כך. היא הכירה בחור מהצד שהאכיל אותה בכל המילים המחזקות שכל כך רצתה לשמוע מדום, וכשהיא סירבה לו והביכה אותו מול כל משפחתו? הוא דאג לעצמו לג׳וב באירופה, וברח אל הלא נודע.

ובזמן הזה הבחורה שלי התאבדה.

כל כך הרבה דברים שפספנו, כל כך הרבה סיפורים שלא סיפרנו אחד לשני ולמען השם סוף סוף השלמנו אתמול את כל הפער בנינו.

וכשדומיניק מלמל לי כמה טוב לחזור, הבנתי כמה אני רוצה לחזור. באלי לגעור שוב על אנשים, לצעוק על עובדים מפגרים על טעויות טיפשות ולצחוק עם החברים הישנים בתרסה בין הפסקות.

אני מסדר את עניבתי מול המראה ומדלג למטה, מתבונן בשריל מתהפכת מצד אחד אל צד שני ומחבקת את עצמה. היא נראת רגועה, שלווה כמו מלאך עדין על ענן. ומבחינתה, הספה שלי היא באמת מעין ענן עבורה.

אני מתקרב אלייה בצעדים שקטים ומתיישב על ברכיי לצד גופה, מלטף את שיערה ברוך. ״אני יוצא לעבוד,״ אני לוחש לה, והיא נוהמת בעייפות, וממלמלת דבר שאינו מובן לי משנתה.