שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 29

פרק 29

שריל

״איך זה שאתה גומר כל כך לאט?״ אני שואלת בבלבול כשסיזר מוריד את חולצתו ולובש חזרה רק את הבוקסר, משאיר את המכנס זרוק ליד שמלתי.

הוא מביט בי משועשע, ״מה זאת השאלה הזאת?״

אני מושכת בכתפיי, ״כל הגברים ששכבתי איתם גומרים אחרי פחות משתי דקות.״ אני מסבירה.

צחקוק עוזב את שפתיו. ״לא שכבת איתם. זה כמו אונס, לדעתי. אבל לא נכנס לזה.״ הוא ממלמל, ומוסיף, ״אני על נוגדי דיכאון. אני אשקר אם אגיד לך שזה לא משפיע על תפקוד מיני. לוקח לזין שלי יותר זמן לעמוד, לוקח לזין שלי יותר זמן לגמור.״

אני מהנהנת בהבנה, ״מה זה נוגדי דיכאון?״

כמו.. קוקאין? אני מסתקרנת ישר לנסות בעצמי, הרי זה מה שקוקאין עושה לא? נוגד דיכאון?

״כדורים להרגעה. כמה חודשים אחרי ששתיתי יותר מדי מהמוות של ליסה, אמא שלי הכריחה אותי ללכת לפסיכולוג. הטיפולים בהתחלה העיקו עליי נורא, שהחלטנו לעבור לטיפול תרופתי. זה עזר, לתקופה. עכשיו זה רק עוזר לי להתקיים בלי לבחור באלכוהול שוב.״ סיזר מסביר.

אני עוקבת אחריו במבטי כשהוא נעמד, צופה בבוקסר מחבק את הישבן שלו בידיוק כמו שצריך, נותן לי הצצה לנוף היפה ביותר שקיים.

״אתה נגמלת מאלכוהול?״ אני נזהרת עם שאלתי.

״נגמלתי...״ הוא מחייך, מהרהר בתשובתו כמה רגעים לפני שהוא מניד בראשו. ״הייתי רוצה להגיד לך שכן, נגמלתי. הייתי בתמיכה, אלכוהליסטים אנונימים, מכירה?״

אני מנידה בראשי, והוא ממשיך, ״זה נחמד. את יכולה לדבר, לשתף, לפרוק את היגון לקבוצה אנונימית לגמרי. זה לא יוצא, זה לא פוגע בך, את לא תראי משם אף אחד יותר. וזה עזר. הייתי מגיע, הייתי מתגאה בזה שאני נקי. חודש אחרי הטיפול התרופתי הפסקתי להגיע למפגשים. זה ניהיה לי משעמם כי החלטתי שאני מטפל בעצמי ושאני כבר במקום מאוזן יותר. ואז חזרתי לשתות. אחרי איזה שבוע. יין, כוס ביום. כשאני זקוק לזה באמת אני מרשה לעצמי לעבור לוויסקי, אבל לא יותר מזה. אני לא שותה כדי לשכוח, לא מאבד את החיים שלי לאלכוהול אבל גם לא מוותר עליו. הוא לא מזיק אבל גם מועיל, את מבינה?״

אני מחייכת, חיוך אירוני, משועשעת מכמה שאני מבינה וכמה מגוחך מצידו לשאול. ״יש גם נרקומנים אנונימים?״ אני מתעניינת, ושפתיו מתהדקות.

״כן. אבל את לא נרקומנית. אל תקראי לעצמך ככה. את כבר יוצאת מזה. אם תרצי קבוצת תמיכה? אני אדאג לך לאחת. אני מבטיח.״ הוא ממלמל, וחיוך עולה על שפתיו, ״כמה שאני גאה בך.״ הוא לוחש, יותר מעצמו מלי.

״אז אתה חושב שנכנעת לאלכוהול?״

הוא מניד בראשו. ״אולי ההורים שלי וסת׳ היו אומרים לך שכן. אני חושב שלא. אם הייתי כנוע הייתי שיכור. אני לא שיכור, אני נשען על האלכוהול, אבל כבר לא נעזר בו כדי לחיות.״