שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 3

סיזר

חולפות עשר דקות עד שהטלפון שלי רוטט שוב. והרטט, מתלווה לרטט, שמתלווה לעוד ועוד רטט. 

אני לוקח נשימה עמוקה כשהעצבים מחממים את מצחי, מקלל בלחש כשאני מרים את הטלפון בכעס מהשולחן, אצבעותיי מתהדקות סביבו באגרסיביות כשאני רואה את שמה על המסך. רטט הודעות נעשה זמזומים שאינם פוסקים כשעכשיו, היא גם מחייגת אליי. ״בשם אלוהים,״ אני נאנח בעצבים ומחליק את אצבעי על המסך, עונה לה ביאוש ובחוסר רצון.

״סיזר, סיזר!״ קולה רועד וצווחני. היא נשמעת לחוצה. פיזית, איני רואה את זה, אבל אני נשבע שהרגל שלה לא מפסיקה לקפץ.

אני הודף את גופי מיד לישיבה, כשהסנריות הגרועות ביותר צפות לראשי. בחורה כמו שריל? ראבק, יפרקו אחת כמוה ברחובות של ברוקלין. ״הכל בסדר?״ אני משתדל להשמע רגוע בתקווה שגם עלייה זה ישפיע.

״לא. לא, לא. שכחתי... יש אצלך... אה, סיזר—״ היא עוצרת רגע לנשום ואני שומע את המאבק שלה בנשימה העמוקה שהיא מאמצת אל הריאות. ידי מתהדקת לאגרוף ואצבעותיי אוחזות בטלפון בכל הכוח. אני נעשה מעט חסר סבלנות. היא ממלמלת כמה דברים לא הגיוניים לפני שהמשפטים שלה חוזרים להיות שוב מובנים לאוזניי, ״ז׳קט. המעיל שלי, ה... נו, השחור. עם הפרווה. ש-שכחתי אותו אצלך. זה... אני חייבת אותו.״

אני נאנח, מוצא את עצמי מתאכזב שאינה נרצחת כרגע, אינה בסכנה ממשית ומסכנת חיים. אני מדמיין כמה דרכים בהם יכולה לאבד את חייה הלילה, וכל אחת גרועה יותר מהקודמת.

היא העירה אותי בשביל מעיל מזורגג?

ישנתי, כל כך טוב. ישנתי כמו מלך. חלמתי על אנשים שאהבתי והרגשתי הכל כמציאות. לא רציתי לפקוח את העיניים, לא רציתי לעזוב חלום שכזה. ובכל זאת, עזבתי. בשבילה. בשביל המעיל המזדיין שלה אם נדייק, מסתבר.

לעזאזל, באמת חבל שמישהו לא רוצח אותה כרגע. על הדרך שקפצתי בגללה מהמיטה, מהשינה המתוקה שלי? אני רוצה להיות זה שהורג אותה עכשיו בעצמי. אני אוזר את כל כוחותיי כדי לא לנתק לה בפנים.

״וזה מה שדחוף לך כל כך ב—״ אני מזיז רגע את הטלפון מאוזני, מביט בשעה, ״—שתיים בפאקינג לילה?״

אני שומע כמה אנקות. היא בוכה? על מעיל מטופש? אני משפשף את עיניי ומרים את עצמי בכוח מהמיטה. ״בסדר, בסדר. תרגעי רגע אני מחפש לך אותו,״

היא מושכת באפה, ״בבקשה,״ קולה חסר אונים.

ראבק, כולה מעיל.

אני אכן מוצא מעיל זרוק ליד ספתי בסלון, מעיל שלא הבחנתי בו קודם כששטפתי את כל בגדייה. המעיל גם אכן שחור ואכן פרוותי. ועם זאת, דבר בו לא שווה ערך. נניח בצד שהמעיל מטרגט, הוא מלוכלך כולו, ולעזאזל, מצניח מוודקה.