שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 9

סיזר

אני עומד דום תחת המים הקרים ושריל צפה אל מחשבותיי, מסרבת להעניק לליבי את הנחת אליו הוא זקוק.

חיוכה ממוסגר בראשי כתמונה יפה אך לא רצויה, ומה שהכי מפריע לי זה כמה שהחיוך הזה מזכיר לי את ליסה. רחב ופרוע, עטור גומות עמוקות. יופי עליאי פרוס על תווי פנים עדינות.

כשליסה גזלה את חייה, היא הייתה בהריון. תאומים, למען השם. ילד, וילדה. הייתי משוכנע שהיינו מאושרים ועכשיו, אני מתאבל לא רק על חיי אדם אחד, אלא שלושה. שלושה נפשות שנגזלו ממני. האישה שאהבתי יותר מאת עצמי והילדים שנועדתי לשים בעדיפות מעל הכל.

לעזאזל, הייתי בטוח שהכל היה כל כך בסדר. היינו בגבעת העולם, אני וליסה. כל בוקר קמנו אל אותו השיר המטופש שאליו רקדנו בדייט הראשון וזו הייתה השגרה שהכרתי, במשך שש שנים מזורגגות. שש שנים, שלא חששתי גם לא בסיוטים הכי גדולים שילקחו ממני בשנייה שאפנה את מבטי. שש שנים, שלא נמאסו עלינו אף לא לרגע. חייכנו כל בוקר וכל לילה. חייכנו כל עוד היינו אחד עם השני, אחד לצד השני, אחד בחיקו של השני. לא היינו בנפרד מעולם.

בטני מתהפכת כששריל קופצת בחזרה אל ראשי. אני תוהה אם כל בוקר, היא בוחרת לחייך. אם כשהיא עושה כך, אלו הסמים? או שאולי היא באמת נהנת בעולמה המחורבן? האושר שלה, השמחה שמלווה אותה בכל רגע.

אשליה, או פנטזיה?

אני מהדק את הלסת שלי. איך יכולתי להיות כה עיוור לסימנים. איך יכולתי להכחיש את כאבה של ליסה ולהתעלם לגמרי ממה שהיה כל כך ברור. העיניים העצובות, החיוכים הנפולים. גופי נעשה דרוך כשאני מתעמק על מה שהיה בנינו לפני שהכל נגמר, נגזל בלי שישמע קולי. הכל ניהיה לי ברור.

אשליה.

אני בחיים לא אשכח איך אגרופי רעד על הדלת. איך ברכיי קרסו לרצפה לצד האמבטיה, כשהבחנתי באישתי נחה בתוכה ללא רוח חיים. איך הדמעות שרפו על פניי כשבהיתי בלבנה שנחה לה על הבטן, איך בכיתי את נשמתי אל נוכח גופה עטור חתכים, פתוחים ועמוקים, כאלו שלא הספקתי למנוע. לא נותר מים באמבטיה כשהגעתי, רק דם. ישבתי שם משותק עד שהגיע עזרה. ישבתי שם ועיקלתי את כך שפישלתי. לא הצלחתי לקיים את ההבטחה שלי, להעניק לה את הסוף הטוב שרצתה בו. לא הגעתי מוקדם מספיק ומנעתי, את הסוף שלנו.

ראשי מסתחרר וליבי נקרע אט אט, מייסר אותי. הכאב אכזרי. הפצע הישן מעולם לא הספיק להחלים, והינה הוא נפתח שוב אל התמונה שחוזרת לראשי, מדמם אבל. אני מתאבל על אהבת חיי, ביום ובלילה. מתאבל על הילדים שלנו, שלא הפסיקו להגיע אל נשימתם הראשונה. עוד לא זכו לנוח בזרועותיי או לחוש באור השמש על עורם בפעם הראשונה. עוד לא צפו יחד איתי בכוכבים מאירים את השמיים בלילה, ובשמש, זורחת בחזרה.