שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 22

סיזר

הגיע הבוקר ששריל דרשה שאחגוג עם המשפחה. הבוקר הקסום והחגיגי שדרשה שאחווה כאן, ועם זאת, כלום לא מרגיש לי חגיגי בבוקר הזה כשאני לא שם, בניו יורק, איתה.

ביקשתי מברייאן למלא את הבית בבלונים. אני מחכה שתקום ותסמס לי על כך. אני יודע שהיא תתלהב, היא מתרגשת מדברים כמו ילדה בת ארבע. ממש כאילו המשכתי עם שר הקטנה מהמקום שבו הכל נעצר.

עוד מעט נפתח כל המשפחה את המתנות, ובינתיים אני שורף את הזמן בחדרו של סת׳, על הפוך שקנה לו לסוני לפני שעזב את הבית לקולג׳. אני מהרהר בלי הרף על איך אני עושה את זה, איך אני מספר לו ששר הקטנה נמצאת אצלי בבית עכשיו.

אולי הייתי צריך להתחיל מזה, לפני כל מה שמתלווה לעובדה שהיא ישנה איתי באותה מיטה.

אני יודע רק דבר אחד וזה שאני חייב לספר לו על כך. וזה יהיה עכשיו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי.

״זוכר את שר הקטנה?״ אני שואל את סת׳ בהיסוס, תוך כדי שאני מביס אותו במשחק האהוב על שנינו, טיקן 7.

״בן זונה!״ סת׳ צועק בתסכול.

חולף רגע עד שהדלת מאחורינו נפתחת, וחיוך עולה על פניי כשאני יודע מי נמצא שם, ומה אני הולך לשמוע עכשיו.

״זו הפעם השניה היום, סת׳! מה קורה לך?״ קולה של אמי קורא מהפתח.

אני מסתובב להביט באימי מרוצה, ומתחיל לצחוק. סת׳ לעומתי נאנח. ״מצטער, אמא. זה בגלל הילד המניאק שלך.״ הוא מתלונן.

אני מגלגל את עיניי, וכך גם אימי.

״אל תאשים בזה את סיזר.״ היא מבקשת, וממשיכה בהעברת נושא, ״יש קינוחים במקרר, תסיימו משחק ותבואו. אבא כבר רוצה לפתוח מתנות.״ היא מודיעה, וכשאנחנו מהנהנים באישור, הדלת נסגרת בחזרה.

אני מחייך ומביט בסת׳ משועשע, ״כן, סת׳. מה קורה לך?״ אני שואל בסקרזם מוחצן.

״יותר מדי סיזר, יותר פאקינג מדי.״ הוא מזעיף את פניו, מניח את השלט על השולחן ונשען לאחור. אני מרגיש את שריריי נמתחים אל תשובתו הכנה ותוהה מה לעזאזל קורה בינו לבין ליילה?
פעם אחרונה שהם היו כאן, הוא היה נראה מאושר.
סת׳ מעביר אליי את מבטו בגלגול עיניים ומלקק את שפתיו. ״מה התחלת לומר קודם?״

אה, נכון. שמחתי לשכוח מזה לרגע. אני נאנח ומתמקם במקומי בחוסר נוחות, מניח גם אני את השלט על השולחן, ומביט בו. ״שר הקטנה.״ אני לוחש, ובוחן את החיוך הקטנטן שעולה על פניו.

״מה איתה?״ הוא שואל בציפייה.

אני מושך בכתפיי, ״אני חושב שאני מכיר אותה,״ אני זורק לאוויר בלחץ.

חושב? אני פאקינג יודע.

סת׳ מגחך ומניד בראשו בחוסר אמונה. ״על מה אתה מדבר, מייט? היא לא בת איזה ארבע או משהו?״ הוא שואל משועשע.