שריל || גראמפי וסאנשיין

פרק 45

סיזר

כשאימי נרדמת אבי מחליט שתם זמנם להלילה. הם שניהם עוזבים אל המלון ששכרו ללילה הרוב והלילה הבא לו, וסת׳ בוחר להישאר. אולי זה בגלל ששריל עוד לא חזרה ואולי זה בגלל שהמצב השפיע עליו.

הוא מעכל דברים בצורה שיכולה להחריב את הנפש שלו. הוא נראה חזק, מאופס, לא שם זין. הוא מתבדח וציני גם כשהסיטואציה נורא קשה לו, ומבפנים? המחשבות שלו אוכלות אותו. הוא מסוגל לשכנע את עצמו בדברים שלא נכונים כלל ולהמציא לעצמו סיטואציות שבסוף גם יאמין להן, ויתן להם להשפיע לרעתו.

אני יודע שהוא לא יודה בזה שהוא מפחד עכשיו אבל אני רואה עליו שהוא מת מפחד. הוא כנראה סחב על עצמו להיות מי שדואג לכולם כששכבתי כאן כמת, ועכשיו כשאני חי הוא לא יודע איך להכיל את הכל עוד.

אני בעצמי לא יודע איך להכיל את הכל עוד. לפני רגע בישלתי ארוחה לאישה שסוחבת את התינוק שיצרנו וברגע אחר אני שוכב על מיטה בבית החולים מאושפז עם כאבי ראש שמסוגלים להרוג אותי.

התקף לב, לעזאזל. עוד לא חגגתי גיל שלושים והלב שלי הספיק כבר לעצור מפעימותיו. לפעמים אני נבהל מהמציאות הזאתי, לפעמים אני מוצא את עצמי באמת ובתמים בוהה במראה, מבועת. בראשי, אני עוד ילד. רק אתמול סיימתי עוד קומיקס, רק אתמול שברתי לעוד נערה מטופשת את הלב. ואז אני מבין שאתמול היה לפני יותר מעשר שנים ולעזאזל איך הזמן מרשה לעצמו לרוץ ככה? מתי התרגלתי לגור מחוץ לבית? מתי הספקתי למצוא אהבה וגם לאבד אותה? נדמה שלפני רגע חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי וברגע אחר עוברות שנתיים מאז שברון הלב הראשון שלי.

אז לפעמים, אני נבהל. אני מרגיש עדיין ילד, ואז הבוקר פוסק עלי את האמת. אני מתעורר בכל פעם בגוף של גבר מבוגר עם חיים שבנויים כבר, מרוויח כסף טוב, מקים משפחה. ובראשי, אני עדיין ילד. נער אדיש בן שש עשרה שרק רוצה לרבוץ כל היום על הספה מול הסוני ולגרבץ בלי לשים אלף זין על מה יהיה בעתיד בחייו, בלי למצוא בראשו הצעיר אף לא דאגה אחת.

ואז אני שוכב על מיטה קרה בטיפול הנמרץ, מכריח את העיניים שלי לא להעצם שוב, כופה על גופי חסר האנרגיה לא להרדם.

אני זקן, ואני מזדקן, ואין לי לאן לברוח. ככה שלפעמים, אני נבהל.

״אני שמח שהתעוררת,״ סת׳ שובר שתיקה בנינו ומתיישב על הכיסא לצידי אחרי שעמד כמו דפוק בדקות האחרונות ובהה בי.

אני מהנהן, שולח אליו חיוך, ״ואני שמח שאתה כאן כשאני מתעורר.״ אני מודה בפניו.

חיוך יהיר עולה על פניו, ״נו ברור,״ הוא עונה בגאוותנות, מעביר את ידו בשיערו ותלתליו נמשכים לאחור לפני שהם נופלים לו חזרה על הפנים. ״איך אפשר שלא להיות שמחר להתעורר לצידי,״ הוא מתבדח, מביט בי בחיוך זחוח וממשיך, ״אתה יודע כמה כואב לי הזין כשאני מתעורר? אני מביט במראה ו, דאמ, אחי, עם השיער המבולגן בבקרים? נעמד לי הזין כל כך מהר, אני מביא על עצמי ביד כל בוקר.״