אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 45

קים:

אני: אנחנו נהיה במסעדה של דומיניק ולאונרדו ליד תחנת המשטרה.
שלחתי את ההודעה ולאונרדו בחן אותי. "מה קורה?" הוא שאל והצמיד אותי אליו. "אני.. בסדר,"
"את בטוחה?" הוא שאל ובחן אותי. הוא יודע? לא, אין מצב.
הוא אפילו לא הסתכל עליי ששלחתי את ההודעה, הוא דיבר עם דום.
הוא לא הסתכל על מה ששלחתי.
"כן, יותר טוב ממה שקרה אתמול," הוא הנהן ונישק את ראשי.
בלעתי את רוקי ובחנתי את ליילה שמתקרבת אלינו עוד.
"תחכו לי בבקשה," היא אמרה ורדפה אחרינו. לאונרדו הרים אותי עליו ולקח אותנו מהר יותר. גיחכתי. "אתה ממש שונא אותה, הא?" גם אני.
וזו הסיבה היחידה ששלחתי לאויבים שלנו איפה אנחנו.
הם רוצים לפגוע בה, או בסקרלט. או בכל אחת משאר הבנות. הם רצו לפגוע במישהי משלנו.
"לאונרדו, בבקשה! חכו לי רגע!" מבטי ננעץ באופנוע, שעליו שני אנשים.
שתי יריות.
ליבי פעם בחוזקה. מה עשיתי?! אלוהים. אני.. אני פגעתי בילד של קולטון? של- פאק.
לאונרדו הוריד אותי ממנו רץ לשם.
לטפל בה ובלעתי את רוקי.
חתיכת מטומטמת! מה עשית קים?!

קולטון:
♡♡♡

ניצחתי במשחק בפעם החמישית והעברתי את מבטי אל סקרלט שיושבת לי על המיטה.
"למה לא הלכת עם כולם?" שאלתי אותה. הם יצאו כולם, והיא יכלה לצאת איתם. אני לעומת זאת, שונא ללכת איתם למקומות כאלה, ושאני הולך למקומות כאלה זה רק עם קים, לבד. "למה אתה לא הלכת?"
"כי אני שונא לצאת איתם. הם בלתי נסבלים." היא הנהנה פעם אחת וליקקה את שפתיה. "עכשיו תעני לי את,"
"לא רציתי להיות עם לאו.. אני קצת מפחדת ממנו," היא הסמיקה ממבוכה.
אבל הבנתי אותה, באמת.
אם אני הייתי מנסה לאנוס את קים - על אף שאני באופן לא מודע עושה את זה - בדיוק כמו שלאונרדו עשה - היא כנראה גם לא הייתה רוצה להיות איתי. היא הייתה מפחדת ממני גם.
הטלפון של סקאר צלצל והיא בחנה את צג השם.
בחנתי אותה בבלבול וזקרתי גבה. "זאת קים," היא אמרה וענתה. היא דמה על רמקול. "מה קר-"
"את וקולטון.. תגיעו לבית חולים עכשיו. קרה משהו לליילה וזה לא נראה טוב." תוך שתי דקות כבר שנינו היינו למטה.
אחרי מה שעשיתי לקים, אני לא אתפלא אם מה שקרה לליילה קשור בה.
אבל כשאנחנו נכנסים לבית חולים ורואים את הגופה של ליילה.. אין שום סיכוי שקים קשורה בזה, נכון?
קים רצה אליי והיא חיבקה אותי בחוזקה. עמדתי שם קפוא.
אמא של הילד העתידי שלי.
לעזאזל, היא.. פאק!
ליבי פעם בחוזקה וקים תפסה בראשי. "תסתכל עליי," היא לחשה, אך הדבר היחיד שיכולתי להסתכל עליו זה כל האנשים לוקחים את גופתה של ליילה.
"תסתכל עליי, קולטון. בבקשה," העברתי את מבטי אל קים והיא בהתה בי ובחנתי את עיניה. עיניה נצצו מאשמה ודמעות ובלעתי את רוקי. "מה עשית?" שאלתי אותה בשקט והיא הנידה בראשה ונישקה אותי. "אני מצטערת." מלמלה וחיבקתי אותה. הצמדתי את מצחי לשלה. "קים, היא מתה, עם הילד שלי. את.. את בכלל מבינה?"
"אני.. אני-" היא גמגמה ודמעה נשרה מעיניה. "מה?" שאלתי אותה וניסיתי לא לבכות בעצמי.
אני לא רוצה לבכות. אני לא רוצה להישבר מולה. "אני מצטערת," היא לחשה עוד פעם ובהיתי בעיניה. ההבנה חלחלה אליי לאט. היא אמרה להם לעשות את זה, היא ביקשה להם. לשם הלכו כל חמש עשרה אלף הדולרים שהתבזבזו ביום אחד.
לא היה לי אכפת כבר. היא כבר עשתה את זה, אין טעם לכעוס עליה. מספיק לי לדעת שהיא מרגישה אשמה.
הרמתי אותה עליי וחיבקתי אותה בחוזקה. "אני אוהב אותך," לחשתי לה ונשכתי את שפתיי, עיניי התמלאו בדמעות וראיתי הכל מטושטש.
ירדנו למטה והלכנו לרכב. הכנסתי אותה והתחלתי לנסוע לכיוון הבית.
אלוהים, אני שונא את זה.
נשכתי את שפתיי והאצתי את הרכב. רציתי רק להגיע הביתה מהר יותר.