אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 17

קים:
♡♡♡

פתחתי את עיניי בבית חולים וראיתי את דומיניק וקולטון מולי. מסתכלים ובוחנים אותי.
"בוקר טוב פרינססה," קולטון אמר וחייך אליי.
בלעתי את רוקי. "מה קרה?" קולי היה צרוד וחלש.
קולטון בחן אותי בדאגה.
"את לא זוכרת?"
"לא זוכרת מה?" שאלתי בבלבול. "שהרביצו לך."
"מי?" בחנתי אותו והוא נאנח והעביר את ידו בשיערו.
ליבי הלם בחזוקה בחזי.
למה הוא מסתכל עליי ככה?
הוא סימן לדומיניק משהו והוא יצא. "כמה ימים הייתי כאן?"
"היית כאן שלוש שעות, אבל טוב לדעת שאת מרגישה טוב יותר."
הוא התקרב אליי ועשיתי לו מקום לשכב לידי.
הוא הוריד את המשקפיים ונשכב לידי.
היה משהו בעיניים שלו.. משהו ששיגע אותי וגרם לבטני להתהפך. זו לא הייתה תחושה טובה.
התחושה הזאת גרמה לי לרצות להקיא.
הוא ליטף את הלחי שלי. "מה?"
"גידאון שלח אותם.. הוא שילם להם," שפתיי התחילו לרעוד והוא הצמיד את מצחי למצחו וחייך אליי. "זה בסדר."
"איך זה שלא רצחת אותם עוד?"
"אם זה היה תלוי בי הייתי רוצח אותם בשנייה הראשונה ששמעתי מה הם עשו לך," נשכתי את שפתיי והוא בחן אותי.
"אני מצטער," הוא נאנח וניסה לנשק אותי אבל התרחקתי. "אני אולי לא זוכרת שהרביצו לי, אבל אני זוכרת שהתנשקת איתה."
"קים-"
"אני לא כועסת.." מלמלתי והוא העביר את ידו בשיערו.
"היא יפהפייה, ו..ואתם נראים טוב ביחד." לחשתי. "ו-" הוא הטיח את שפתיו בשלי ונישק אותי בתאווה מסחררת.
לשונו הצליפה בלשוני ללא הפסקה, הטעם שלו היה מדהים. מנטה, וויסקי.. דם, כרגיל. אני לא יכולה להסביר כמה הטעם שלו מטורף.
"קולטון." דומיניק נהם והוא נפל ממני. כאילו באמת נפל ממני.
הוא גנח בכאב וצחקקתי. "תשתקי מפלצת קטנה."
"לך תזדיין. זה מצחיק." הוא בהה בי ועיניו נצצו. אהבה, דאגה, תאווה ועוד כל כך הרבה דברים היו בעיניו.
אבל מה שננעצתי בו זה השלווה.
כאילו שכשהוא יודע שאני בסדר, הוא רגוע גם.
מישהי נכנסה לחדר ונצמדתי לקיר שמאחוריי המיטה.
היא לא יכולה להיות כאן.
היא צריכה להיות מתה. היא התעללה בי. היא רצחה אותי מבפנים. מטילדה הייתה האישה שהכי שנאתי בכל הפאקינג עולם.
"לא, לא, לא." אמרתי והנדתי בראשי. "צאי מכאן! לכי מפה! לכי! לכי מכאן!" צרחתי.
ליבי הלם בחוזקה בחזי. כל גופי רעד.
"לכי מפה! לכי מפה! לכי מפה!" קולטון נצמד אליי וחיבק אותי בחוזקה.
"תירגעי."
בכיתי לחזהו והוא נישק את מצחי.
"תירגעי, קים. אני לא רוצה שתיכנסי להתקף. היא יוצאת מכאן, אבל היא לא תעשה לך כלום. אני איתך." הוא לחש וליטף את גבי בעדינות.
נצמדתי אליו עוד והוא נאנח. "תפסיקי לפני שהביצים שלי יתפוצצו." הוא אמר וגיחכתי. הרמתי את מבטי אליו והוא ליטף את שיערי.
"את בסדר?"
"כן." הוא חייך ונישק את מצחי. "יופי,"
"אתה יכול להגיד לה שאני לא רוצה לדבר איתה? שתחזור הביתה,"
"דום הלך להגיד לה, בסדר מפלצת קטנה?"
"כן." מלמלתי וחיבקתי אותו בחוזקה. "אני אוהב אותך," הוא לחש לי. "כל כך אוהב אותך." הסמקתי וחייכתי אליו.
ידעתי שאהבתי אותו גם.
אבל אני אוהבת שרק אני יודעת את זה.
שזה הסוד הקטן שלי.
חוץ מזה, אם אספר לקולטון שאני אוהבת אותו הוא בטח יחשוב שזה אומר שאני רוצה שנהיה זוג, או שאני רוצה לאבד את הבתולים שלי עבורו.
אבל אני לא. ואנחנו לא נהיה. אף פעם לא נהיה.

♡♡♡

התקרבתי אל קולטון, שישב על החוף, היום לפני עשר שנים ההורים שלו נרצחו מול עיניו, הוא עצוב מאוד בגלל זה, וזה מעציב אותי גם. אני שונאת שהוא עצוב.
התיישבתי לידו והוא המשיך להסתכל על הים.
"איך אתה?" שאלתי בשקט ובחנתי אותו. הוא לא ענה והסיט את מבטו. הוא בטח לא רוצה שאראה שהוא בוכה או משהו.
"קולט," לחשתי והתיישבתי עליו. "תסתכל עליי, קולטון, בבקשה," ליטפתי את הלחי שלו והוא סובב את מבטו אליי.
"קים, אני.. אם הם היו כאן הם היו כל כך מאוכזבים ממני,"
"הם לא, קולט. אתה בן אדם טוב." הוא הניד בראשו והצמדתי את מצחי למצחו.
"אתה בן אדם טוב, קולטון."
"לא! לא קים. אני אכזבה להורים שלי! אם הם היו כאן היום הם היו כל כך-" הנדתי בראשי והוא השתתק.
"אתה בן אדם טוב, קולטון. אתה הבן אדם היחיד שגורם לי להרגיש טוב. אתה היחיד שגורם לפרפרים בבטני. אתה היחיד שיודע איך לעזור לי." הוא נאנח והניד בראשו.
"הם היו סוכנים באף-בי-איי, קים. אני רוצח." הוא נשך את שפתיו בחוזקה והחזקתי את ידיו בחוזקה.
לחצתי אותם ובהיתי בו.
"אתה רוצח בשביל להגן על האנשים שאתה אוהב. אני בטוחה שגם הם ירו באנשים למוות,"
"לא. לא, קים." הוא נהם והוריד אותי ממנו.
"אני רוצח! אני דפוק במוח!"
"לא." אמרתי ונעמדתי גם. בהיתי בעיניו וחיבקתי אותו.
"אתה אולי דפוק במוח, קולט. אבל אתה הדפוק במוח שלי." הורדתי את החולצה שלי והמכנס והורדתי לו את החולצה.
"בוא." פקדתי וגררתי אותו לים.
הורדתי את המשקפיים שלו והוא הידק את לסתו. "תחזירי אותם. אני לא רואה כלום."
"בעיה שלך שלא הבאת עדשות." הוא תפס אותי והצמיד אותי אליו, אבל הכנסתי אותם לחזייה שלי. "לא." לחשתי והוא גיחך.
"היה עדיף שתשימי את זה בתחתונים," מלמל והוריד לי את החזייה.
הוא תפס את המשקפיים והרים אותי עליו.
הוא לקח אותי למים העמוקים ושיחק עם הפטמה שלי בידו. "קולט?" שאלתי ונצמדתי אליו. "כן, מפלצת קטנה?"
"אתה לא אכזבה להורים שלך," הוא בהה בעיניי עם עיניו הנוצצות והמשכתי, "אולי הם היו סוכנים באף-בי-איי ורודפי צדק, אבל אתה במאפיה ורודף צדק. רוב האנשים שרצחת היו בשביל להגן על אנשים שאתה אוהב. להגן עליי, קולטון."
"נכון." לחש בשקט. ליקק את שפתיו בזמן שמבטו ירד לשפתיי. "אתה מתכוון לנשק אותי?" הוא הנהן והטיח את שפתיו בשלי.
נישק אותי באגרסיביות.
לשונו שיחקה עם לשוני, התגרתה וליקקה אותה.
גרמה לאיברי לפעום בחוזקה.
קולטון גורם לי להרגיש דברים שאף פעם לא הרגשתי לאף אחד אחר. אבל אנחנו לא ביחד, כנראה שאף פעם לא נוכל להיות ביחד.
הוא ליטף את הלחי שלי שמצחו לחץ על מצחי.
ליבי פרפר בהתרגשות.
פרפרים עפו בבטני. "אני אוהב שאתה מנשק אותי." הוא הנהן ונישק אותי פעם נוספת.
"יופי, כי אני אוהב לנשק אותך."

——
שבוע טוב אהובות🤍🧚🏽‍♀️