למה אני מתחתנת?

פרק 24

    פיטר הביט בדניאל. היא עמדה מאחורי הדלפק, ייאוש נודף ממנה. ייאוש המעורבב עם תסכול וגם, במידה קטנה יחסית, ממש מעט, אדישות.
חוסר אכפתיות כללית כזאת, אשר עטפה את דניאל. היא הרימה מבטה אל פיטר, עדיין מבט לא ברור על פניה. היא שמחה לראותו, אבל האדישות... האדישות סירבה לשחרר. היא הרגישה יותר מדי רגשות הדחוסים בה יחד, אך לא יכלה להכילם. מכאן הגיעה האדישות. כי מה זה כבר משנה? עוד רגע, עוד דקה, עוד שניה... זה לא נגמר! מה ההבדל בין כל אלה? מה הופך רצף של דקות, לרגע? סתם רגע, מיותר או חשוב, אבל אחד כזה שבלתי אפשרי למחוק מהזיכרון. האם זה היום שפגשה את פיטר? אולי אלכס? ואולי היא עדיין לא חוותה את הרגע שלה.
אנחה נפלטה מפיה, בלי כוונה אפילו. היא הרימה את מבטה בשנית. פיטר עדיין עמד באותו מקום, כשואל במבטו האם ללכת.
"היי," היא אמרה חרישית.
"היי," הוא חייך.
"לא יאומן!" אריאל נכנסה לחנות. אחריה, נכנסו מאיה וחלק מהבנות.
"מה אתן רוצות?!" האדישות ברחה לה. דניאל ידעה מה הרגישה כעט, אדישות זה לא! כעס, אולי קצת קנאה, אבל בעיקר רצון עז לירות במישהו מרוב עצבים.
"דניאל, רוגע," מאיה זרקה לעברה.
"אני עובדת, אין לי זמן לשיחות," היא אמרה כאילו זה מובן מאליו, אבל הבנות לא נראו כעומדות לעזוב. "מה?!"
"אז מה הוא עושה כאן?" יובל הסתכלה על פיטר. "גם איתו את לא יכולה לדבר."
"נכון!" מאיה מיהרה להסכים.
"אתן. לא. תגידו. לה. מה. לעשות!" אריאל אמרה בטון שקט אך מפחיד. עינייה הצטמצמו והיא החזיקה עצמה לא לקפוץ על מאיה.
"אוקיי, בואו נבהיר משהו," פיטר אמר. "אני לא...-"
אך הוא נקטע באכזריות ממאיה. היא הרימה את ידה ושחררה קול קטן מפיה אשר השתיקו אותו.
"יופי. ועכשיו, שההוא שלך בשקט, אפשר לחזור לעניינינו. אלכס, הוא פנוי, לא?" התקרבה אל דניאל שהייתה בהלם.
"הרוסי? מה כולן מוצאות בו?" פיטר פלט. דניאל הסתכלה עליו במבט מאשים, כאילו היה ילד קטן שלכלך את כל הבית בתערובת דוחה של בוץ ושוקולד.
לא עברה שניה, ובליל קולות מילא את החנות. הבנות צעקו על דניאל וקיבלו בחזרה צעקות מאריאל ופיטר. לא היה ברור כבר מי צועקת על מי, למה וכמה. הבנות לא הקשיבו אחת לשניה בכלל, פשוט צעקו. פיטר ניסה לעקוב, אך וויתר בשלב מסוים.
"סליחה?" קול קטע את בליל הקולות. נערה כבת גילם נכנסה לחנות. היא צעדה פנימה ובהתה בבנות ובפיטר. מבטה נעצר על דניאל ואריאל, אשר לבשו את מדי החנות וענדו תגי שמות. "אתן עובדות כאן?"
"מה הסגיר אותו? המדים או התגים?" אריאל לא הצליחה להניח את הציניות בצד. היא הייתה מחוממת ורותחת על הבנות, ורק חיכתה להתפוצץ על מישהו או משהו.
"אני פה בקשר לעבודה...?" הנערה אמרה בחוסר בטחון קטן. תוצאה מהוויכוח שהתנהל כשרק נכנסה. היא הייתה מבולבלת ולא ידעה מה לעשות.
"כן, ברור," אריאל אמרה.
"את צריכה למלא טופס ראשוני ואז..." דניאל הרגישה מובכת ולא היה בה רצון להמשיך לדבר. אריאל, שכבר הכירה את חוסר הביטחון של חברתה, שבא והולך ללא שליטה, לקחה פיקוד על העניין.
"רק למלא כמה פרטים קטנים, זה הכול. אחר כך יצרו איתך קשר לראיון," אמרה בעודה מחפשת דבר מה מאחורי הדלפק. היא הוציאה דף ועט.
"שם?" שאלה את הנערה.
"שני קידמן," הנערה אמרה, הבלבול כבר לא נשמע בקולה.
"גיל, כיתה וזה...?" אריאל לא התעניינה במיוחד, ודבר זה נשמע בקולה.
"וזה?" שני חזרה אחריה.
"נו...?" אריאל זירזה אותה.
"כיתה י"ב, בת שבע עשרה," ענתה. "עוד משהו?"
אריאל הגישה לה את הדף וביקשה ממנה לכתוב את מספר הפלאפון שלה במקום המתאים לכך.
"יופי," אריאל לקחה את הדף והניחה בערמה עם שאר המסמכים המתאימים. את העט היא השאירה ליד הקופה וחייכה אל שני בחביבות מזויפת.
"יתקשרו אלייך לקבוע ראיון. ביי," היא אמרה, רומזת לשני לצאת מהחנות.
"ביי," שני הרגישה כל כך מבולבלת בשעה שיצאה מהחנות.
כשהייתה בחוץ, אריאל התבוננה בשאר הבנות, כאילו מחכה שיעשו כמו שני, יצאו ובעיקר, יעופו לה מהעיניים.
"אז... סיימנו פה? יופי!" היא אמרה בקול מתוק מזויף, כאילו דיברה לחבורת ילדים קטנים. "עופו לי מהעיניים!"
פיטר היה מופתע שהיא מסוגלת לשמור על פנים וטון חביב, לא משנה מה תגיד.
"טוב, נלך," נטע אמרה. הבנות החלו לצאת מהחנות, כולן חוץ מאחת.
"אני רק רוצה פגישה קטנה איתו," מאיה ביקשה.
"נראה," דניאל אמרה בלי משים.
"יש!" מאיה קראה. היא רצה לחבק את דניאל, אשר מיהרה לברוח מהחיבוק, ולאר מכאן קיפצה לה באושר מהחנות.
"אופס..." אריאל אמרה.
"מה עשיתי?" דניאל קראה בייאוש.
"הבטחת לה דייט עם אלכס," פיטר אמר את מה שהשתיים האחרות הבינו.
"לא התכוונתי," דניאל נאנחה.
"לא נורא," פיטר חייך, "אולי אלכס ירצה."
"אולי," דניאל מלמלה. פיטר חייך אליה בשעה שאנשים נוספים נכנסו. הוא ידע שעכשיו עליו לחלוק אותה עם הלקוחות, אבל לא היה לו אכפת. לא כל עוד אף אחד מהם אינו רוסי בלונדיני בעל עיניים ירוקות עם מבט עצוב ומהפנט.