למה אני מתחתנת?

פרק 18

דניאל חייגה בתקווה. היא ישבה בהסעה, חסרת כוחות ליום החדש. אתמול, פיטר אמר שיבוא לבקר אותה בעבודה, אך זה לא קרה. הוא רצה, באמת, אך הוריו לקחו אותו לשיחה. לדניאל הוא אמר שזאת הייתה סתם שיחה, דברים של משפחת המלוכה, אך את הפרטים החשובים באמת לא ידעה שהסתיר ממנה.
"חתונה, קדימה, למה אתה מחכה?" אמר לו אביו.
"הוא רק ילד!" מחתה אז אימו. ככה, במשך יותר משלוש שעות, הוא דיבר עם הוריו על החתונה שאמורה להתקיים.
דניאל כבר איבדה תקווה שתקבל תשובה מהצד השני והתקווה לנתק, אך בדיוק אז, שמעה מישהו אומר "היי" בקול צרוד.
"אלכס!" חייכה. "מה איתך? למה לא ענית לי אתמול? התקשרתי איזה עשרים פעם!"
"האמת שהתקשרת רק אחת עשר פעמים, אבל בסדר," אמר בקול שלא עלה על לחישה. אך דניאל בכל זאת הבינה.
"אז למה לא התקשרת? ולמה אתה לוחש?" דרשה לדעת.
הוא כחכח בגרונו לפני שענה, "לא חשוב. סתם, לא משהו חשוב."
"אם לא עניתי לי במשך אחת עשרה פעמים, אגב, אז זה כן חשוב," התעקשה.
"איך את אוהבת..." פלט. "די לתקן את הטעויות של כולם!"
"אז די להעביר נושא," אמרה ואז הוסיפה, "ואגב, לעולם לא אפסיק! טעויותיכם צורמות לאוזניי, כחצוצרה סדוקה המפיקה צליל שבור."
"ובתרגום לעברית?" צחק.
"אתם סתומים, אני המלכה, סוף סיפור," אמרה כאילו מדברת מול קהל צופים, אשר חיבור רמת המשכל שלהם אינו עולה על רמת המשכל של שרפרף.
"אוקיי," ידע שאין טעם להיכנס לוויכוח הזה, לכן וויתר מראש.
"נו, אלכסיי, איפה אתה ומה מעשיך שם?" דרשה בשנית.
"אני... אני בבית חולים," נכנע לבסוף.
"מה?" הרגישה איך חרדה קלה עוטפת אותה, לא משחררת ולא נותנת לנשום. "אתה בסדר? איך? למה? מה?! אלכס, מה קרה?!"
"תירגעי, מלכה של דרמה, אני בסדר," הרגיע.
"בסדר, בסדר? או בסדר, אני מרגיש כמו חתול דרוס ללא זנב, בסדר?" שאלה בסקרנות, למרות שאף לא היא הבינה מה אמרה.
"הראשון," ענה בבלבול קל, "אני חושב."
"טוב," צחקה. "זה טוב."
"דני, אני חייב ללכת," אמר לפני שניתק. הוא שיחק עם הפלאפון בין ידיו בשעה שאימו צעדה לכיוונו.
"אתה בסדר?" שאלה ברוך. הוא הנהן. "איך עבר הלילה?"
"היה יכול להיות יותר טוב," ענה. אנסטסיה התבוננה בו ברחמים ונשקה ללחיו.
"הכול יסתדר בסוף, ילד יפה שלי. אתה תראה, אלכסיי, הכול בסדר," אמרה ברוסית. הוא הביט בעיניה הכחולות וחיפש בהן נחמה. הוא רק רצה למנוע את הבלתי נמנע. הרי ידוע לכל, שבסופו של דבר, הוא יצטרך להתמודד עם האמת. יגיע הרגע בו יצטרך לספר להוריו מה קרה, אך אינו יכל אף לדמיין את הרגע המצופה לפגוש בו בעתידו הקרוב.
"אתה רוצה משהו לאכול? לשתות?" המשיכה בשפתם.
"לא," ענה בפשטות. היא הסתכלה עליו בהבנה, חייכה אליו, ליטפה את ראשו ורק אז, צעדה לכיוון הדלת. היא פתחה את הדלת לאט, כאילו מחכה שדבר מה ימנע ממנה לעשות כך. אך אלכס לא אמר דבר. הוא בהה ברצפה, מחכה שתצא מהחדר. אנסטסיה סגרה את הדלת אחריה בחוסר רצון, מחכה כמה שניות מחוץ לדלת, כאילו מוכנה לזנק פנימה אם יצטרך דבר מה.
"דוקטור ורשבסקי?" שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את האחות הג'ינג'ית.
"דוקטור סוליק?" שאלה את המובן מאליו. האחות הנהנה בשעה שאנסטסיה נאנחה בעצב.
"הוא יהיה בסדר, זה לא משהו רציני," ניסתה לנחמה.
"אני יודעת," אמרה אנסטסיה. "אני פשוט דואגת, לא יכולה להסביר. יום אחד, כשתהיי אמא, תביני."
האחות הנהנה ואנסטסיה החלה בדרכה אל דוקטור סוליק.

דניאל נכנסה לכיתה, עדיין מוטרדת מהשיחה עם אלכס. היא התיישבה במקומה, חושבת. בלי לשים לב, מחשבותיה נדדו למקומות אחרים. היא נזכרה בפעם השניה שפגשה באלכס, מתי שהחליטו לשמור על קשר.
היא הייתה בעבודה, שבוע לאחר פגישתם הראשונה. היא בדיוק התכופפה מאחורי הדלפק, מחפשת דבר מה שנפל, כששמע קול ליד הדלפק שואל אם מישהו פה.
היא התרוממה לאט, לאט ופערה את עינייה בהפתעה.
"אתה, זה אתה!" אמרה.
"היי, הבחורה מהאוטובוס," אמר בחיוך.
"ה... היי," גמגמה. הנה הוא פה, אחרי שכבר החליטה להפסיק את החיפושים אחריו ולהתמקד בפיטר. אבל, זה לא נחשב, כי הוא הגיע אליה.
"רוצה אולי... לעשות משהו אחר כך?" שאל, תקווה נשמעה בקולה.
"אמרתי לך כבר, יש לי חבר," ענתה בביישנות. "אמרתי?"
"כן, אמרת," אישר. "אבל לא התכוונתי בקטע כזה. יותר בקטע של... ידידים?"
דניאל חשבה כמה שניות לפני שענתה שבטח ולמה לא. הם החליפו מספרים וכבר למחרת נפגשו. מאז הם החברים הכי טובים.
דניאל ניערה מראשה את הזיכרונות, בשעה שמחשבה חדשה חודרת פנימה.
מי החבר הכי טוב שלך? התלבטה.
אריאל? אלכס? מישהי מבית ספר?
היא נתנה למחשבות לזרום כנהר, ממש כמו נהר הבנות שזרמו לכיתה. מה שקטע את רצף הזרימה, של שני הנהרות, היה הצלצול.
נו, לפחות זה סוף השבוע... התנחמה.