למה אני מתחתנת?

פרק 19

פיטר שכב על מיטתו, חושב. הוא בהה בתקרה, כאילו מצפה שתספק לו תשובות.
מה עליו לעשות? להציע נישואין? לחכות? אולי זה בכלל מובן מאליו? אולי לא? ואולי... אולי הם לא יתחתנו?
הוא נאנח בתסכול בשעה שהתרומם למצב ישיבה.
אני חייב לעשות משהו בעניין... ידע.
אך מה שלא ידע, זה מה, איך, איפה...
הוא חייב למצוא פתרון לבעיה הזאת וכמה שיותר מהר. הוא לא יכל פשוט להתעלם מהעובדה שהוריו, אחיו ואפילו היקום, פשוט יושבים ומחכים שיתחתן עם דניאל.
הוא ניסה לנקות את ראשו ממחשבות, וכבר כמעט שהצליח, אבל אז מחשבה סוררת נוספת חמקה פנימה, עוברת את חומותיו.
לא, צא משם... הוא היה מיואש.
כל שהצליח לחשוב עליו עכשיו, זה הנער הבלונדיני וכמובן, מה יעשה בו.
בהתחלה, חשב לגרשו, אבל אז וויתר. אם דניאל תדע שהוא רוצה לפגוע באלכס, היא לעולם לא תסלח לו, בטח שלא תתחתן איתו. מחשבות המשיכו לזרום כנהר גועש. כנהר אשר השמיד כל שבדרכו, גם את הסכר הכי גדול וחזק.
פיטר הרגיש שהוא משתגע. הוא לא יכל לסבול את המחשבה שאלכס נמצא בחייה של אהובתו. הוא רצה להוציא אותו משם, ואם כמה שהרגיש רע עם זה, חי או מת.
"אני חייב להיפטר ממנו..." מלמל. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו והרגיש את גופו מתמלא בתערובת של ייאוש ותסכול, אשר מהולים בקצת חרדה.
כן, הוא פחד. הוא פחד שתבחר באלכס במקום בו. שתתאהב בנער הבלונדיני עם העיניים הממכרות.
הוא הרגיש כעס גדול ממלא אותו, משמיד את כל הייאוש, התסכול והחרדה. הוא כעס כל כך. רק כעס.
"חכה, חכה בלונדי," הסתכל על הקיר עם מבט מוות בעיניים, "אני אתנקם בך."

דניאל פתחה את הדלת בהיסוס. דמותו הרדומה התגלתה לפניה. היא סגרה את הדלת בשקט, מפחדת להעיר אותו משנתו, והתקדמה לאט אל מיטתו.
היא נעמדה מצידה השמאלי של המיטה, מתכוונת לשבת על הכורסא.
"חכי!" שמעה אותו אומר לפתע. "הכיסא יותר נוח."
הוא הסתכל עליה בחיוך. הוא הרגיש מאושר. מישהו בא לבקר אותו. למישהו אכפת ממנו. באמת אכפת.
"אלכס!" צווחה. היא חיבקה אותו חזק, מועכת כמה צלעות בדרך, אבל לא היה לאף אחד מהם אכפת. "אתה בסדר?"
היא נזכרה במה שאמר, ועברה במהירות לצידה הימני של המיטה. היא התיישבה על הכיסא במהירות וחייכה אליו חיוך שאומר: "הכול בסדר, אני כאן איתך."
"היי," אמר בלחש.
"היי. מה קרה לך?" שאלה. אלכס נאנח, מתלבט מה לענות, אם בכלל.
"התעלפתי," ענה בפשטות לבסוף. היא הסתכלה עליו כמה שניות, כאילו לא מסופקת מתשובתו, אך לא אמרה דבר.
"העיקר שאתה בסדר עכשיו," אמרה. היא נגעה קלות בשיערו, מעיפה את הפוני מעינו הימנית. "איך הפוני לא מציק לך? הוא נכנס לעין!"
"הוא לא," צחק. "למה? את רוצה שאסתפר?"
"לא!" קפצה מהכיסא בדרמטיות מוגזמת. "אלכסיי ורשבסקי, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אם אתה תסתפר, אני לא אסלח לך יותר בחיים! יש לך שיער מושלם."
"תו... תודה?" גיחך.
"בבקשה," התיישבה חזרה על הכיסא, כאילו כלום לא קרה.
אלכס התכוון להגיד משהו, אך צלצול קטע אותו. הוא הסתכל שמאלה, רואה התיק הזרוק על הרצפה. דניאל קמה במהירות, הרימה את התיק, הניחה אותו על הכורסא ופתחה את התא הראשון. היא הוציאה את הפלאפון והתכוונה לענות, אך אז הצלצול נפסק.
"מי זה היה?" שאל בסקרנות.
"פיטר," ענתה. היא סגרה את התיק וחזרה להתיישב על הכיסא.
"את לא חוזרת אליו?" שאל מבולבל. הוא התיישב והסתכל בעיניה היפות.
"תספור עד חמש," אמרה. אלכס לא שאל שאלות ומיד התחיל לספר.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש..."
צלצול פלאפון.
דניאל חייכה חיוך שאומר: "אני טובה יותר מכולכם!" ואלכס רצה להגיד: "נכון. את טובה יותר מכל אחד אחר."
"היי מאמי," ענתה. אלכס הפנה מבטו לכיוון הנגדי, כרוצה לתת לה פרטיות. הוא ניסה להתעלם מהשיחה, לא להיות חטטן מדי.
"יום ראשון? לא יודעת, אולי... אתה חייב להבי...-" דניאל הפסיקה לדבר ופיה נפתח מעט. אלכס שמע את קול הפליאה שחמק מפיה והסתובב חזרה.
"מה קרה?" שאל בלי קול.
"אתה קטעת אותי עכשיו, או שדמיינתי?!" דניאל נבחה על פיטר, עונה בעצם על שאלתו של אלכס. הבלונדיני ניסה לא לצחוק, אך לא יכל לעצור את פרץ הצחוק שהחל לחמוק מבין שפתיו. לא חלפה שניה ודניאל הצטרפה אליו.
"דני?" פיטר שאל, מנסה להבין איפה היא ומי הקול השני שצוחק איתה.
"ביי," הצליחה לפלוט מבין גל הצחוק. היא ניתקה וצחוקם של השניים אף גדל. הם לא יכלו לנשום מרוב צחוק. דניאל צחקה בלי לדעת בכלל מה מצחיק, היא פשוט ראתה את אלכס צוחק והצטרפה אליו. מה שהצחיק את אלכס, זה שדניאל מגזימה לפעמים יותר מדי. הוא תמיד אמר שהיא דרמטית מדי, אבל ככה בדיוק הוא אהב אותה.
הדלת נפתחה, חושפת אישה בחלוק. היא צעדה פנימה, בוהה בשני הילדים הצוחקים ביחד, כבר לא נושמים.
אהבת נעורים... חשבה לעצמה.
היא מיהרה לצאת מהחדר לפני שיבחינו בה, משאירה אותם לצחוק להם ככה, ביחד.