למה אני מתחתנת?

פרק 27

אלכס בהה במסך הפלאפון פעם נוספת. מחשבה לחזור לביתו קפצה לראשו, אבל הוא לא היה מסוגל. הוא לא רצה שההורים שלו ימצאו אותו. ואז הוא חשב על דבר נוסף, מה יעשה עם התיק? להשאיר אותו איתו? אולי כן לחזור, אפילו רק בשביל להשאיר אותו שם?
"אוף," אלכס רקע ברגלו. "מי ידע שמוות כזה מסובך?"

"אתה רוצה מה?" פיטר בהה באחיו הגדול.
"מה ששמעת. זהו, אני לא אהיה המלך, אני חופשי!" וויליאם אמר, כאילו זה ברור מאליו ובאמת מסביר משהו.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?!" פיטר רצה תשובות.
"לא משנה," וויליאם וויתר. "תעזור לי?"
פיטר לא ידע מה לענות, מה לעשות. לעזור לו? אחרי כל מה שעשה? הנה, יש לפיטר הזדמנות להחזיר לו.
"בסדר," פיטר לא האמין למה שאמר.
אם אני לא אעזור לו, הוא יגלה לבד בכל מקרה... החליט.
"בוא איתי," אמר לוויליאם. הם עזבו את הסלון המלכותי ועשו את דרכם לחדרו של פיטר. "זה בחדר שלי."
כשהגיעו לחדרו, פיטר פתח את הדלת בהיסוס. באמת כדי לו לחשוף את הספר השחור? הכשפים הכי עתיקים, ועמם גם הכי מסוכנים, שוכנים בתוכו, מחכים להתגלות.
"נו, איך עשית את זה?" וויליאם שאל בחוסר סבלנות. "תגלה לי כבר!"
"אל תצעק!" פיטר הרים את קולו.
"לא צעקתי!"
"אתה צועק עכשיו!"
"גם אתה!"
שני האחים בהו אחד בשני בשתיקה. אולי הפסקת האש הקטנה שהייתה בניהם מאז הגעתה של דניאל... פשוט, נגמרה?
פיטר לא ידע מה עדיף. הוא כבר לא ידע מה הוא רוצה. הוא השפיל מבטו, לא מסוגל להביט בוויליאם יותר. הוא ידע שיכל פשוט להעיף אותו משם, לא לעזור לו. ואם וויליאם יגלה לבד, שיגלה. לפיטר לא יהיה כל חלק בזה.
"נו, מה השתתקת? אתה מתכוון לספר לי?" וויליאם אמר.
"קודם תגיד לי למה," פיטר התעקש.
"כי... אני לא רוצה להיתקע כאן. אני רוצה לצאת, בסדר?" וויליאם נאנח.
"וזהו?" הצעיר הקשה.
"וגם אני..." וויליאם לא רצה לגלות את סודו. "לא משנה."
"מה? לא, זה כן! אתה מה? מה רצית להגיד?" פיטר הסתקרן. "דבר!"
זה, זה פשוט... אני לא יכול, בסדר?" וויליאם נלחץ.
"אם לא תספר לי, לא אעזור לך," פיטר אמר מהר. "זהו, סופי!"
וויליאם בהה בפיטר באימה כמה שניות. הוא לא יכול. מאז שדניאל הגיעה והוא גילה את האמת על עצמו, הוא ידע שעליו להסתיר זאת בכל מחיר. אסור לגלות, אסור שידעו את האמת! אם הוריו יגלו דבר כזה, הם עלולים לגרש אותו, במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא יקבל את העונש המקובל- יתקעו שני חצים בעיניו ויוציאו אותן. וויליאם לא רצה שיעקרו את עיניו, הוא לא רצה להיענש. אסור היה לו לספר לאיש את האמת.
"לא צריך," וויליאם שבר את השתיקה לבסוף. הוא באמת סמך על פיטר הפעם. "אני אסתדר לבד. אני לא צריך אותך. תודה באמת, איזה כיף שאפשר לסמוך על המשפחה שלי."
"סליחה?!" פיטר לא יכל לסבול זאת יותר. "כל שנים האלה, עד שדני הגיעה... כל מה שאתה עשית לי, ועכשיו אתה מצפה ממני לעזור לך?"
"חשבתי שזה מאחורינו," וויליאם נאנח. "כנראה שטעיתי."
"כמו תמיד," פיטר היה חייב להוסיף. וויליאם הביט באחיו, אשר סירב להחזיר לו מבט. שניהם היו פגועים כל כך, נבגדים כל כך.
"בבקשה," קולו של וויליאם נשבר. "אני לא יכול לספר..."
הוא הרגיש דמעות בוגדניות ומעצבנות מתחילות להצטבר בתוך עיניו.
"מצטער, גם אני לא יכול," פיטר הרגיש רע עם עצמו. זה לא התאים לו לעשות דבר כזה, לא לעזור כשהוא יכול. "תספר, ואז אני אתן לך את הכישוף."
"בבקשה..." דמעה החליקה במורד לחיו הימנית ואז השמאלית, עוד אחת ועוד אחת.
"וויליאם?" פיטר מעולם לא ראה את וויליאם בוכה לפני, גם לא כשהיו קטנים. "ב... בסדר."
וויליאם נתן באחיו מבט שואל בין הדמעות. פיטר הסתובב ופנה למגירה הקטנה שלו המונחת ליד מיטתו. הוא פתח אותה והוציא מתוכה ספר בעל כריכה שחורה. הוא פתח את הספר ודפדף בין דפיו, עד שמצא את שחיפש. הוא הגיש את הספר הפתוח לוויליאם.
"זה הספר השחור," הסביר. "יש כאן קסמים עתיקים, חלק מהיווצרות הזמן עצמו."
"אוקיי," וויליאם הנהן. הוא הסתכל על הספר. כישוף ההסוואה שהיה מולו, היה המפתח שלו לחופש.
"הספר לא עוזב את החדר הזה," פיטר אמר. וויליאם הנהן בשעה ששינן את הכישוף.

אלכס הניח את התיק על הספה בסלון. עברה בראשו המחשבה להשאיר להוריו מכתב ליד התיק, אך הוא התחרט. הוא הוציא את המפתח מהתיק ויצא מהבית. בשעה שנעל את הדלת, דמעה חמקנית ירדה במורד לחיו. הוא הרגיש את שאר הדמעות חונקות אותו, בשעה שהתרחק מהדלת, מהדק את אחיזתו במפתח עם כל צעד שעשה.
בלי לשים לב, הוא הגיע לפארק הנמצא לא כל כך רחוק מביתו. הוא התיישב על אחד הספסלים. ביד אחת המפתח לבית וביד השנייה הפלאפון, מחכה שמכתב הפרידה ייכתב בו. אבל... מה אפשר לכתוב במכתב כזה? ומה עם דניאל?
המועקה בגרונו גדלה בשעה שנזכר בדניאל. מה יגיד לה? או שאולי עדיף שלא להגיד כלום.
"אלכס?" הוא שמע קול מופתע. הוא הרים את ראשו, ובמרחק כמה צעדים ממנו עמד בחור לא מוכר.
"אנחנו... מכירים?" אלכס ניגב את דמעותיו.
"מה? לא, לא... ממש לא!" הבחור נראה לחוץ.
"כן. ברור שלא," אלכס מלמל בשעה שהבחור התקרב אליו. "למה שתדע מי אני..."
הבחור התיישב לידו בהיסוס, חושב מה לומר. אלכס לא הביט בו, רק ניסה לא לבכות עוד.
"למה אתה בוכה?" הבחור שאל בהיסוס קל.
"מה זה משנה לך?" אלכס שאל. היה לו מוזר שמישהו מתעניין בו מלבד הוריו, כמעט מחשיד. "אנחנו לא מכירים הרי, נכון?"
"האמת ש..." הבחור מלמל. "אני מכיר אותך, בערך. יותר נכון שמעתי עליך."
"שמעת עליי?" עכשיו היה זה תורו של אלכס להיות מופתע. "ממי שמעת עליי?"
"שמעתי," הבחור ענה, "ממישהי ששנינו מכירים. אבל לא רק."
"מישהי?" אלכס חשב לרגע. אבל לא, לא יכול להיות שהוא מדבר עליה. "דניאל?"
"כן," הבחור ענה לתדהמתו של אלכס. "וגם קצת מפיטר. אני מכיר אותם."
"פיטר?" אלכס שאל בחשש. "אתה חבר של פיטר? אתה מכיר את פיטר?"
"תראה, חבר זאת מילה גדולה," הבחור גיחך. "אבל כן, אנחנו בסדר כזה. וכן, אני יודע שהוא נסיך, אם לזה התכוונת."
"איך זיהית אותי?" אלכס לא וויתר. הוא נשאר עם יותר שאלות מתשובות.
"תיאור חיצוני ו... גם ראיתי תמונה שלך בפלאפון של דני," ענה בחיוך.
"ואיך קוראים לך?" אלכס שאל.
"האמת?" הבחור שאל. אלכס הביט בו בבלבול לפני שאמר שברור שיגיד את האמת.
"אם לא רציתי לדעת, לא הייתי שואל."
"קוראים לי וויליאם," הבחור ענה. "וכן, וויליאם הזה."
"ווי... וויליאם, אח של פיטר, וויליאם?" אלכס הרים את גבותיו בפליאה. לזה הוא לא ציפה.
"אני יותר מרק אחיו של פיטר, אבל כן," וויליאם חייך.
"זה אותו כישוף של פיטר," אלכס מלמל. לאט, לאט, צורתו האמיתית של וויליאם נגלתה לפני אלכס. עכשיו, שידע את האמת, קסם ההסוואה לא עובד עליו. כך זה גם עם פיטר.
"אז, אלכס, רוצה להראות לי קצת את הסביבה?" וויליאם ביקש.
"מה?" אלכס לא ידע מה לענות. היו לו שתי בחירות- להתאבד, או להסתובב עם הנסיך שכן רוצה שחברתו.
"בוא נלך," אלכס חייך.
"אחרייך," וויליאם קם מהספסל. אלכס גיחך וקם. הוא הביט בוויליאם כמה שניות, לפני שהם החלו ללכת, קצת יותר שמחים ממה שהיו מוקדם יותר באותו היום.

9#