למה אני מתחתנת?

פרק 7

"פיט, הכול בסדר עם החבר שלך?" אנה שאלה בדאגה והתקרבה אל אלכס, שנשימותיו כבר כמעט ונעלמו.
"הוא לא החבר שלי," רצה לענות, אבל במקום זאת רק משך בכתפיו.
"א... א...ני בס... ב...סד...ר," אלכס בקושי הצליח לדבר. אנה כיווצה את גבותיה בדאגה והתיישבה מולו.
"אתה בטוח, חמוד?" היא שאלה בהתעניינות.
"א...ני... א... אני ל... לא..." הנער הבלונדיני לא הצליח להרכיב ולו משפט אחד. "א... את ה... את המל...כה," הוא הצליח להגיד לבסוף.
"ממש... חד הבחנה," אנה אמרה לפיטר, בעוד אלכס עדיין מנסה להבין מה קורה.
המלכה יושבת מולו. ממש מולו. מדברת איתו, שואלת לשלומו, והוא כמו אידיוט מגמגם בפחד. הוא לא יודע מה להגיד או לעשות. הוא ניסה לנשום עמוק, אבל נכשל.
"איך קוראים לך?" אנה ניסתה לדבר איתו בשנית.
"אל... אלכ... א... אל..." הוא לא הצליח לענות.
"אלכס?" שאלה, כבר מכירה את כל הסיפור על הנער הבלונדיני שמאוהב בדניאל. אלכס רק הנהן. אנה חייכה אליו וקמה, מסתכלת על בנה במבט שואל. פיטר רק משך בכתפיו בשנית ואנה יצאה מהחדר.
"מה... זה היה?" אלכס נשם לרווחה.
"אמא שלי," פיטר אמר מנסה לעצור את הצחוק כדי לא להעליב את הנער.
אבל אז הוא חשב, למה בכלל לעצור? מגיע לו! הוא התנהג כמו אידיוט גמור! לא חלפה שנייה ופיטר התחיל להתגלגל מצחוק. אלכס השפיל את מבטו בבושה והרגיש איך הוא נהיה אדום יותר מרגע לרגע. הוא רצה פשוט לקבור את עצמו עמוק באדמה, לא יודע שפיטר יותר ממוכן להיות הקברן.

"שלושים," דניאל אמרה לנערה שעמדה מולה, שנראתהקצת המומה למשמע המחיר.
"סליחה? על הסמרטוט הזה? על השמלה הפרחונית הזאת, שכבר חצי שנה מחוץ לאופנה?על ה... העולב הזה? כן, זה מה שזה, עולב העולבים!" הנערה אמרה בדרמטיות.
"את לא חייבת לקנו...-"
"פרחים? כאילו, זה לא באופנה כבר... שנה!" הנערה אמרה ברצינות שקצתהצחיקה את דניאל.
"לא אמרת חצי שנה?" דניאל לא יכלה לעצור את השאלה שברחה מבין שפתיה.
"כן, האורך של השמלה. הפרחים? מזעזע! אני המומה. לא הייתי משלמת יותר מעשרשקלים על הזבל הזה!" היא אמרה, נושפת בכעס. דניאל נאנחה בייאוש.
"עשרה," תיקנה את המעצבנת הצווחנית שעשתה לה כאב ראש. היא לא הבינהמאיפה הנחיתו עליה את הפרחה הזאת, עם השיער הנפוח והעקבים בגובה של האוורסט. ממשגורד שחקים מהלך.
"אותו דבר, הכול אותה חרטה!" הפרחה אמרה בקול מעצבן. דניאל לא סבלה אתצורת הדיבור שלה.
"אותו חרטה, אם כבר!" רצתה לצרוח עליה, אבל במקום זאת תגובתההייתה:
"אז אל תקני," בעודה מסתכלת על ציפורניה, בחוסר עניין מובהק בפרחה.
"סליחה, אני פה!" הנערה צעקה והניפה את ידיה באוויר. השמלה נשמטה מידהועפה אחורה, נוחתת בדיוק על ראשו של ילד קטן. הילד התחיל לרוץ ולצחוק, לא רואהברור בגלל השמלה שעל ראשו.
"את יכולה אולי לא להרוס לי את החנות? אני מאוד אודה לך," דניאלאמרה. לא היה לה כוח להתחיל לסדר אחרי המעצבנת הזאת, שחושבת שכולם עובדים בשבילה.הפרחה נראתה המומה. היא לא הייתה רגילה ליחס שכזה. דניאל רק נאנחה שוב, למראההפרחה הבוהה בה בתדהמה מוחלטת.
"תרצי אולי שמלה אחרת?" דניאל הציעה. עדיין אין תגובה. הפרחה עמדהבמקום, משותקת. כמו פסל. פסל ורוד, גבוה וצעקני במיוחד. דניאל נשענה מעט קדימהוהסתכלה לפרחה בעיניים. עדיין, כלום. הפרחה לא זזה, נראה היה אפילו שלא נשמה. אוליחטפה את ההתקף הידוע- "אנשים-לא-עושים-מה-שביקשתי-תתקנו-את-זה-עכשיו!"
"הלו?" דניאל כיווצה את גבותיה בסקרנות, תוהה כמה זמן היא יכולה להישארככה.
"אף אחד, מעולם," הפרחה החלה להפשיר מהקיפאון שלה, "לא העזודיבר אליי ככה."
היא דיברה בטון שקט אך לא רגוע, רעדה מעט, עדיין באותה תנוחה בה קפאה.
"מי את חו... חושבת ש... שאת?" הפרחה נשמעה כאילו חזתה כרגע באסון נורא.כאילו הדבר הכי נוראי בעולם קרה: הוציאו ורוד מחוץ לחוק!
"אני בסך הכל עושה את העבודה שלי," דניאל אמרה.
"אז אל!" הפרחה אמרה בטון העומד בדיוק בגבול בין דיבור לצעקה. קולה, כמוגופה, עדיין רעד מעט. "את ה... שטן בהתגלמותו! את מעצבנת יותר מחיקוי שלסטלבאק!"
"אוח..." דניאל נשפה בבוז. "סטלבאק" היה מותג של, נו איך לא,פרחות.
"מה קרה? 'סטלעאלק' התכווץ בכביסה?" דניאל שאלה בטון ילדותי.
"סטלעאלק" היה השם שהיא נתנה למותג השנוא.
"טוב, אני לא יודעת למה אני עדיין מדברת עם מישהי ש... שחושבת ששרשרת לב עודבאופנה," הפרחה אמרה בדרמטיות מוגזמת. "לא, אין, אם סולי הייתה רואהאותך היא הייתה מתפצלחת, עולבית שכמוך!"
"כן, אמממ... מתפצלחת ועולבית? לא מילים אמיתיות," דניאל אמרה, מנסה לאלהתפוצץ מצחוק. הפרחה קפאה שוב ובהתה בדניאל בתדהמה. פיה נפתח מעט. ואז הרבה.דניאל הייתה בטוחה שפיל היה נכנס לשם. גם גבותיה עלו לאט, לאט. ידה הימנית זזהמימין לשמאל בקצת אחיד ורגלה השמאלית קפצה כל כמה שניות.
"שלי, עוזבת!" הפרחה הכריזה אחרי כדקה, הסתובבה ויצאה מהחנות.
"איזה... עולבית," דניאל נאנחה בהקלה. אישה צעירה, כבת עשרים, התקרבהלקופה.
"סליחה, כמה זה?" שאלה והראתה לדניאל שמלה ארוכה כחולה עם ציורי פרחים.דניאל עצרה פרץ צחוק קטן לפני שענתה שהשמלה עולה שלושים שקלים.