למה אני מתחתנת?

פרק 34

דניאל נעמדה מול השומרים וחייכה חיוך מתוק ואמיתי.
"שלום דניאל," אחד מהם חייך חזרה. הם אפשרו לה לעבור והיא החלה לצעוד לתוך הארמון. אחרי כמה דקות, בהם גם דיברה עם אחת המנקות, היא הגיעה לחדרו של פיטר. ריק.
"איפה אתה?" מלמלה.
"היי," קול מאחוריה הקפיץ אותה. היא הסתובבה ונתנה לו מכה בכתף.
"הבהלת אותי!" נזפה.
"פיטר יצא לרכיבה עם שאר הבנים," וויליאם אמר.
"למה לא הלכת איתם?" שאלה בסקרנות.
"אני?" וויליאם נלחץ מעט. "אני צריך ל... ללכת ל... ק... קב... קבעתי ש..."
"וויליאם? מה הולך פה?" דניאל התקרבה אליו. כל צעד שהיא התקרבה, הוא התרחק. "אתה יודע מה הזכרת לי? ששכחתי לדבר עם אלכס."
"אלכס? מה?" וויליאם ניסה להתחמק.
"אני יודעת הכול, נו," אמרה ברוגע, "אל תשקר."
"את יודעת," מלמל.
"אתה הומו?" התקרבה עוד. הוא לא זז.
"אני חושב," הודה, "כן. אני הומו."
לפתע, ריח מוזר ומעט מוכר הגיח כאילו משום מקום.
"ורדים?" שאלה, לא מבינה.
"ס... סליחה?" וויליאם לא הבין אף הוא.
"יש כאן ריח... הוא מגיע ממך!" היא רחרחה סביב, מנסה לתת שם מוגדר. "הריח הזה, כאילו הגיע משום מקום. פתאום אתה מריח כמו... כמו..."
"כמו הומו," וויליאם אמר.
"תסביר," דרשה.
"עשיתי מחקר קטן. אני לא יודע כמה את יודעת, אבל... עזבי, זה ארוך ומסובך," וויליאם לא ידע מאיפה להתחיל. "ואין לי זמן, אני חייב ללכת. קבעתי עם אלכס."
"אוקיי, בסדר," דניאל חייכה. "שתדע, אני הכי בעדכם!"
היא קפצה עליו ומחצה אותו בחיבוק. הוא נשם בהקלה וחיבק אותה חזרה. הוא לחש מלמול קטן לאוזנה וחייך. דניאל לא הייתה בטוחה אם אמר תודה, או אם דמיינה, אז פשוט שתקה ולא אמרה כלום.
"טוב, לך," שחררה את החיבוק, "שלא יחשוב שהברזת לו."
"צודקת," אמר ואז התחיל לרוץ במהירות על טבעית.
דניאל עמדה לה שם לבדה, חושבת מה לעשות. לפתע, הפלאפון שלה צלצל. היא שלפה אותו מתיקה והסתכלה על הצג.
"מאמו".
היא לא חזרה הביתה כל היום. אבל דניאל לא עד כדי כך סתומה, היא מסוגלת להבין מה קורה. בטח התקשרו להורים שלה וסיפרו להם מה קרה. מי שסתום, זה הבית ספר. דניאל ברחה בבוקר, אבל הם דיברו עם הוריה רק לפני כמה דקות.
דניאל נשמה עמוק, יודעת שעכשיו אין לה לאן לברוח, היא חייבת לספר להוריה את האמת.
"הלו?" ענתה בקול שקט.
"דניאל, איפה את?" אמה נשמעה לחוצה ודואגת.
"אמא, אני אגיע הביתה עוד מעט," נשמה עמוק, "ואז אני חייבת לספר לך ולאבא משהו חשוב."

אלכס בדק שוב את השעה. כבר שבע וחמישה. הוא החליק את הפלאפון חזרה לכיס האחורי של הג'ינס שלו.
בסך הכול חמש דקות... ניסה להרגיע את עצמו.
הוא נאנח. בטח וויליאם אבד עליו הוא משהו, בטח הוא אפילו לא הומו.
הוא רצה לבכות. הוא כל כך קיווה, כל כך רצה זאת. הוא אפילו ניסה להתלבש יפה, לשים בושם, לא שהיה לו מושג מה הוא עושה. הוא היה בטוח שהגזים מעט עם החומר, ושעכשיו הוא מריח כמו... כאילו כל המפעל התנפץ עליו.
לפחות ניסה. והכול בשביל וויליאם, שכנראה מבריז לו.
מבלי לשים לב, דמעה בוגדנית חמקה מעינו הימנית, קוראת אחריה לכל חברותיה. הדמעות החלו לרדת ואלכס הרגיש גוש גדול בגרון, חונק ולא מאפשר לנשום.
לפתע, הוא הרגיש גוף מחבק אותו מאחורה. נשיקה קטנה הונחה על ראשו.
"סליחה על האיחור," הקול המתוק אמר. הוא הרגיש יד מלטפת את ראשו, בעוד היד השנייה עדיין הקיפה את גבו.
"זה בסדר," אלכס חייך, מרגיש את הגוש נעלם. וויליאם סובב את אלכס אליו.
"היי, למה בכית?" חיוכו ירד מפניו. הוא ניגב דמעה אחת מלחיו של הבלונדיני, מחכה לתשובה.
"סתם," אלכס מלמל, בטוח שוויליאם חושב שהוא איזה תינוק בכיין. "לא קרה כלום."
"אם אתה לא רוצה לספר, פשוט תגיד," וויליאם אמר בטון מעט רציני, "אבל לעולם אל תשקר לי."
אלכס הנהן, "ברור."
"אוקיי," וויליאם נשק ללחיו של השני. הבלונדיני הסמיק במבוכה. "בוא נלך." וויליאם אחז בידו של אלכס. הוא התחיל ללכת, מושך אחריו את השני.
"לאן הולכים?" אלכס נשען קלות על זרועו של הנסיך. השני מצא את המעשה כחמוד ביותר.
"סוד," לחש באוזנו. אחרי כמה דקות הליכה, הם מצאו עצמם מאחורי בניין ישן וחשוך.
"זאת ההפתעה הגדולה?" אלכס שאל בספק.
"ממש לא," השני צחקק בתגובה. "פשוט הייתי צריך להיות בטוח שאיש לו יראה."
"יראה מה?" אלכס התעניין. במקום לענות, וויליאם צייר בידו הימנית עיגול באוויר. הוא פתח שער מעבר. "וואו... מה זה?"
הנסיך חייך ונשק שוב ללחיו. הפעם הבלונדיני לא הסמיק.
בעברו השני של השער, אלכס ראה עצים, שיחים ופרחים יפהפיים, בכל הצבעים. וויליאם אחז שוב בידו ושניהם עברו דרך השער. בשנייה שהגיעו לצד השני, השער נעלם. אלכס הביט סביבו. כאילו כל הצבעים שבעולם נמצאים לידו.
"יפה כאן," חייך, מתקרב לנחל קטן. "מאוד."
וויליאם התקרב אליו, "אני יודע."
הוא התיישב ליד הנחל, מזמין את הבלונדיני לשבת לידו. הוא התיישב ברצון ונשען על הנסיך.
"עדיין לא ראית כלום," וויליאם שיחק בשיערו הבלונדיני. "תראה."
הוא הפסיק לשחק בשיער הצהוב וקטף פרח בעל עלי כותרת ורודים. אלכס גיחך בשעה שהגיש לעברו את הפרח. הוא לקח אותי בחיוך ובחן אותו.
"תנשוף עליו," הנסיך הסביר. אלכס הנהן ואז נשף על עלי הכותרת. הם ניתקו ממקומם בקלות והתעופפו, יוצרים באוויר צורה של לב ורוד ויפה. לפני שאלכס הבין מה קרה, גבעול הפרח ניתק מידו והתעופף לכיוון הלב. עלי הכותרת חזרו למקומם, שינו צבעם לאדום ונעלמו.
"עכשיו הם שם," וויליאם הצביע לצדו השני של הנחל, לפינה של הפרחים האדומים. אלכס הביט מסביבו, היו שם פרחים מכל הצבעים ולכל צבע הייתה פינה משלו.
"זה מהמם," הבלונדיני נשען בשנית על הנסיך.
"כמעט כמוך," וויליאם רצה לומר, אך שתק.