למה אני מתחתנת?

פרק 21

"בוקר טוב אלכסיי," האחות נכנסה לחדרו, מחויכת כתמיד.
"זה אלכס," אמר.
"אוקיי," היא לא נתנה לגישתו השלילית מעט להשפיעה עליה. "אתה יכול לקום מהמיטה, אלכס, אתה חוזר הביתה!"
אלכס חשב שאם תחייך עוד קצת, הפנים שלה יקרעו. כל שעשה היה להנהן קלות, רומז לה לצאת מהחדר.
"טוב, ההורים שלך יודעים שאתה משתחרר. אמא שלך תגיע לכאן עוד כמה דקות לקחת אותך הביתה," הסבירה בחביבות. "תתארגן בנתיים."
ובזה סיימה את שהיה עליה לעשות. היא שלחה לו עוד חיוך חמים, תומך, לפני שיצאה מהחדר, משאירה אותו להרהר.
"אוף," אנחה נפלטה מפיו. הוא התרומם לאט, לאט. עם כל תנועה שעשה, הרגיש רע יותר ויותר. אם כמה שזה היה מוזר, הוא רצה להישאר בבית החולים. הוא ידע שזהו, החופש שלו נגמר, מחר יחזור לגיהינום שלו. הוא היה אומנם בבית חולים בימים האחרונים, אך היה זה גן עדן לעומת הצד השני, בו היה אמור לבלות את רוב שעות ההתבטלות על המיטה שכבר התרגל עליה. אפילו הכורסא החומה, העצובה והמוזרה, נראתה לו נוחה פתע.
אבל עכשיו, זהו. חזרה לשגרה.
אלכס השפיל מבטו, בשעה שהוציא מפיו בקול חלוש את המילה הנוראה.
"שג-רע."

דניאל בהתה בחברותיה מחוסרת מילים.
"חב... הם אמרו ש... מה?" ניסתה לדבר ללא הצלחה.
"הלו, דני, הכול טוב?" סתיו הברונטית שאלה.
"מה? כ... לא," היא לא ידעה מה לומר, מה לעשות. "אני... אני בסדר. סתם, קצת מופתעת."
"כן, אההה," יעל אמרה. "מי היה מאמין?"
"אני לא," הבלונדינית אמרה. שתי הסתוויות הלכו להן ביחד עם יעל, בשעה שהכיתה החלה להתמלא.
לא, לא טוב... חשבה בבהלה.
"שמעתן את החדשות?" מישהי צעקה.
הכיתה התמלאה קולות.
"כן, הייתן מאמינות?"
"זה לא הגיוני!"
"זה מדהים!"
"אני לא מאמינה, סתם שמועות."
הבנות החלו להתקבץ, בוהות במסכי הפלאפון. דנות בחדשות הלוהטות והמסקרנות. מתלבטות האם מדובר בשקר או אמת.
"לא טוב בכלל," דניאל מלמלה לעצמה. "אבל בכלל."
"אני עדיין לא מאמינה!" מישהי צעקה. דניאל לא הקשיבה לקולות. היא ניסתה להבין זה נכון, אם זה באמת קורה לה. זה לא יכול להיות. כאילו ברגע אחד, כל עולמה מתמוטט.
היא ניסתה לנקות את ראשה מכל המחשבות. היא חייבת משהו שיסיח את דעתה. אבל מה?
בלי לחשוב יותר מדי, היא קמה ממקומה ויצאה מהכיתה. בדרך החוצה היא נתקעה בשולחן.
"אוף," נאנחה בכאב. היא המשיכה לאט, כאובה, שוכחת את הפלאפון שלה על השולחן. אבל בדיוק אז, הוא צלצל.
"אני לא יודעת," שני אמרה למאיה בשעה שהן נכנסו לכיתה. מאיה הסתכלה מיד למקום של דניאל, שהיה ממוקם בסוף. היא שמה לב שהפלאפון מצלצל, אבל ראתה שדניאל לא בכיתה. היא התקרבה לשולחן, מתלבטת אם לעשות את זה או לא. היא הרימה את הפלאפון והסתכלה על הצג.
"הרוסי שלי" היה כתוב ובנוסף מהמסך חייך אליה בחור בלונדיני.
"וואו," מאיה פלטה למראה תמונתו. "הוא חתיך..."
היא בהתה בתמונה עוד כמה שניות ואז, בלי לדעת אפילו למה, ענתה.
"דני?" קולו הצרוד נשמע בצד השני.
"א... אני לא דניאל," ענתה בחוסר ביטחון. היא לא ידעה למה עשתה את זה. בשביל מה? למה הכניסה את עצמה?
"מי זאת?" נשמע שוב קולו מהצד השני. מאיה לא יכלה להכחיש, אפילו הקול שלו חתיך. אם הקול שלו היה אישיות חיה, הוא היה יכול להיות דוגמן.
"אני... מאיה," ענתה בבלבול, עדיין לא בטוחה מה לומר.
"אוקיי, מאיה, איפה דניאל?" שאל. "מתי היא חוזרת?"
"לא... אני לא בדיוק יודעת," הודתה.
"למה את עם הפלאפון שלה?" הוא התחיל לחשוד.
"אני לא... היא פשוט יצאה רגע," זה לא היה שקר, "אז עניתי. רק כדי להגיד שהיא לא פה."
"יופי, אמרת," הוא אמר לא משוכנע.
"מאיה?" היא שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה ישר לפניה הכועסות של דניאל. "ידעתי! זה כן הפלאפון שלי. מה את עושה איתו? עם מי את מדברת?!"
דניאל הרגישה איך הכעס ממלא אותה. היא תמיד שנאה שנגעו לה בדברים, במיוחד בפלאפון.
"קחי," מאיה דחפה את הפלאפון לידה של דניאל.
"אלכס?" דניאל שאלה אחרי שבדקה עם מי השיחה.
"היי נסיכה," היא חייכה למשמע קולו.
"היי אלכס. איך אתה מרגיש?" שאלה בדאגה.
"בסדר גמור," אמר ועצב נשמע בקולו.
"אם אתה בסדר, למה אתה עצוב?" שאלה. "מה רע בזה?"
מאיה נשארה לעמוד לידה, מנסה לשמוע את הצד השני.
אלכס... היא חקקה את שמו בראשה.
היא בהתה בדניאל, שהרגישה לא בנוח להמשיך בשיחה הזאת כשמאיה לידה. במיוחד אחרי מה שקרה מוקדם יותר היום. היא הסתובבה וראתה את יעל.
"לדניאל יש חבר!" מאיה פלטה, קצת יותר בקול משהתכוונה. כולן שמעו.
תוך שניה, כולן הפסיקו את שעשו והתחילו להתקבץ ליד דניאל, שרק רצתה לעוף משם.
"אני יודעת," יעל אמרה למאיה, ואז פנתה לדניאל, "זה הוא."
"לא," דניאל ענתה לה, כשהפלאפון עדיין צמוד לאוזנה. אלכס לא הבין על מה מדברת. הוא שמע בליל לא ברור של קולות לידה.
"אז זה לא החבר שלך?" מאיה שאלה בהקלה וציפייה. היא התרגשה מעצם העובדה שדניאל אולי תסכים לשדך בניהם.
"רגע, אז אין לך חבר?" סתיו הברונטית שאלה.
"יש לה," יעל ענתה לפני שדניאל הספיקה להגיב.
לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה סביבה, מאיה חטפה מידיה את הפלאפון. מבלי ששמה לב, היא נגעה במסך ואלכס היה על ספיקר.
"דני, את שם?" קולו של אלכס נשמע לפני שמאיה הספיקה להגיד משהו.
"די... אפילו הקול שלו חלומי," מישהי אמרה אחרי שראתה את תמונתו על המסך.
"אפשר לדעת עם מי אני מדבר?" אלכס שאל.
"תביאי!" דניאל דרשה ממאיה.
"יש לו חברה?" מאיה שאלה ללא קול, כדי שלא ישמע אותה.
"יש לו?!" מישהי חסרת טאקט צעקה וקיפצה מהתרגשות. אלכס הבין לבד על מה הן מדברות.
"אין לי חברה," הן שמעו את קולו. "ואני גם לא רוצה אחת."
הן הרגישו אכזבה.
"אלא אם כן קוראים לה דניאל," הוא הרגיש צורך להוסיף. דניאל הרגישה כל כך מובכת. היא ידעה שאלכס מחבב אותה מאוד, אך אהבתה הייתה נתונה לפיטר.
היא הרגישה שבא לה לקבור את עצמה. היא הסתכלה על הבנות והבינה מה הן אומרות לה במבטן: "יש לך מישהו כמוהו, אבל את לא רוצה אותו?!"
"יש לי חבר," אמרה ספק לבנות ספק לאלכס. "ואתה יודע את זה!" הוסיפה לבסוף.
"כן, השחצן הזה. מה שתגידי," אלכס אמר. לא נשמע לחוץ מהעובדה שמצוטטות לשיחתם בנות לא רצויות במיוחד. "אני אראה אותך היום?"
"תבוא לקניון," אמרה וחטפה את הפלאפון ממאיה, מנתקת את השיחה.
כשאמרה לו את שתי המילים האלו, לא ידעה איזו טעות עשתה. הרי עכשיו הבנות ידעו בדיוק איפה לחפש את הרוסי המסתורי.