למה אני מתחתנת?

פרק 15

דניאל בהתה במורה. השפתיים זזו, מילים יצאו, אבל דניאל לא שמעה כלום. מחשבותיה נדדו לנסיך שלה. היא הרגישה מאושרת ושמחה, היא הייתה בעננים. היא הייתה מאוהבת.
קלמר נפתח, טוש נשלף והמורה מתחילה לכתוב על הלוח.
דניאל ניערה את ראשה, פתחה את המחברת והתחילה לכתוב.
"אני מזכירה לכן," המורה הפסיקה לכתוב והסתובבה חזרה לכיתה, "שכל זה במבחן של יום שלישי."
המורה חזרה לכתוב, מותירה את דניאל המומה. היא לא ידעה שיש מבחן.
טוב, תירגעי, הרי ידעת שזה יקרה... ניסתה להירגע.
אין דבר כזה, לימודים בלי מבחנים...
היא ניערה את ראשה בשנית וחזרה לכתוב, עדיין אומרת לעצמה שיש זמן עד יום שלישי.
"מה כתוב למטה?" מישהי שאלה. דניאל חיפשה במבטה את המילה המדוברת וגילתה שגם היא אינה מבינה את הכתוב. היא החזירה מבטה למורה, אשר הסבירה מה כתוב ולאחר מכן, כתבה מחדש.
"קדימה בנות, לכתוב מהר, צריך להמשיך הלאה," המורה זירזה אותן.
ברור שאת כותבת מהר, הרי את מורידה אותיות ומחברת מילים... דניאל נאנחה.
והתוכן שאת כותבת, גם הגיוני תחבירית, שזה משהו. תלכי להיות מורה ללשון, למה לא?
המורה הזאת עצבנה את דניאל בצורת הלימוד שלה. היא כתבה על הלוח מילה אחת, שצריך להבין לבד מה הכוונה.
מה הבעיה לכתוב: "החגיגות נמשכו שבוע", במקום: "שבוע"?
דניאל מחקה את השורה האחרונה שכתבה, כדי לתקן את הניסוח, להוסיף מילים, לשנות את התחביר, אחרת היא לא תבין מה כתוב במחברת.
ככה השיעור המשיך, המורה מדברת וכותבת, דניאל מעתיקה ומנסה להבין, הדקות עוברות.
"כל שניה שעוברת לא חוזרת, אמן," דניאל מלמלה לעצמה בשקט.
מה אכפת לי מכל הדברים האלה? שאלה את עצמה.
היא החזירה מבטה ללוח, כשההבנה הכתה בה.
היא מתחתנת עם פיטר, נהפכת למלכה, לא צריכה לעבוד. בשביל מה לומדים? בשביל להשיג עבודה! בשביל לדעת, לרכוש כלים לעתיד, להרוויח כסף ולקוות להצליח לגמור את החודש. אבל, וזה אבל גדול, מלכה לא צריכה את כל זה!
דניאל יכלה באותו רגע לקום ולצאת מהכיתה. להגיד לבית ספר הזה, ולכל יושביו, בדיוק מה היא חושבת עליהם ואז ללכת ולא לחזור יותר.
תעשי את זה... אמר קול קטן בתוכה.
היא הרגישה דחף חזק לקום מהכיסא, ללכת למורה, להסתכל לה בלבן של העיניים ולהגיד לה: "לכי חפשי את החברים שאין לך!"
אחר כך, לפזר את השיער במהירות, רק כדי לנפנף בו מולה, ולבסוף לצאת מהכיתה.
עוד רגע, ובאמת כבר הייתה עושה זאת. אבל אז, נשמע קול צורם וחזק, עולה ויורד.
"אזעקת שריפה!" המורה צעקה וכולן מיהרו לצאת מהכיתה. דניאל דחפה את הדברים לתיק, זרקה אותו על כתפה הימנית ורצה החוצה בעקבות כולן.
"הבית ספר נשרף?" שמעה קול שואל.
"הלוואי!" מישהי ענתה.
"מה קורה?"
"איפה מיכל?"
"בואי!"
"איזה קטע!"
"גדול!"
"אם כן, אז חייב!"
בליל הקולות הקיף אותה. היא חיפשה במבטה את יעל, אלונה והסתוויות, אך לא ראתה אותן.
"תעזבו, לא חשוב," מישהי לידה אמרה, גורמת לה להסתובב, אך דניאל לא ראתה מי זאת הייתה. היא הסתכלה לצדדים, מנסה להבין מי נגד מי, למה וכמה, אבל לא הצליחה להתרכז בגלל כל הרעש.
היא שמעה עוד כמה צעקות והסתובבה, כשהייתה בטוחה ששמעה את אלונה קוראת לה. אבל שוב, לא היה שם אף אחד.
תנשמי עמוק, לא יקרה כלום... ניסתה להירגע.
"בנות, כולן להירגע!" נישמע לפתע הקול של המנהלת. "מדובר באזעקת שווא, כולן מתבקשות לחזור לכיתות באופן מסודר ולהמשיך כרגיל."
קולות של אכזבה מילאו את האוויר.
"רציתי הביתה," מישהי אמרה.
"אני עדיין רוצה הביתה," ענתה לה אחרת.
"אוף, עד שיש אקשן במקום הזה."
"חבל, קיוויתי שיהיה מעניין."
"באסה."
דניאל חזרה על עקבותיה בדרך לכיתה והמשיכה לשמוע את השיחות של הבנות, כמו קודם.
"רציתי אש!" מישהי צעקה.
"גם אני!"
"לא הוגן."
"כלום לא קורה כאן."
הקולות המשיכו להישמע.
דניאל נכנסה לכיתה, סוף כל סוף, וחזרה למקומה. היא הוציאה את המחברת והקלמר חזרה וחיכתה שכולן יכנסו.
היא חייכה וחשבה על הצד החיובי, לפחות התבזבזו כמה דקות מהשיעור. המחשבה הזאת עשתה לה טוב על הלב, עד שעוד מחשבה חזרה לבקר.
את יכולה להישאר בבית כל יום...קול קטן בער בה.
לא, לא בבית, בארמון!
דניאל שוב הרגישה שהיא משתגעת. כל כך הרבה החלטות קשות לקבל.
האם לעשות ככה או כך? ואם כן ככה, אז להמשיך בזה, או אחרת? ללכת לשם, או שמא לבוא לכאן?
בעוד ראשה המשיך להתמלא, כך גם הכיתה. דניאל הרגישה שעם כל בת שנכנסת, קופצת לראשה עוד התלבטות. שכל בת מכניסה עימה לכיתה עוד מחשבה, ועוד רצון, ועוד משהו קטן לקחת בחשבון.
היא הניחה את ראשה על השולחן בתסכול ונאנחה.
אל תעשי פשוט כלום... החליטה.
וכך קרה. המורה המשיכה ללמד ולדבר, אך דניאל לא הקשיבה. חוסר ההקשבה הזה היה שונה, מפני שבדרך כלל דניאל לפחות מסתכלת על המורה ויוצרת אשליה של למידה, אך לא הפעם. ראשה היה טמון בין זרועותיה על שולחנה. בדרך כלל, הייתה קופצת כשהמורה התחילה להכתיב או לכתוב על הלוח, אך הפעם נשארה אדישה לכל.
אסטרואיד היה נוחת בכיתה, והיא לא הייתה שמה לב אליו בכלל. מה שלא היה קורה, לא היה אכפת לה.
מצידה, כל הבית ספר יכל גם לעלות באש.