למה אני מתחתנת?

פרק 10

אלכס הסתכל על הלוח. הוא רק רצה שהשיעור יגמר כבר, כדי שיוכל לחזור הביתה. אולי ייפגש היום עם דניאל, או אפילו רק עם פיטר, גם זה בסדר. אחרי עוד כמה דקות שנדמו כנצח, הצלצול הגואל נשמע והמורה היה מוכרח לסיים את דבריו, אבל לא לפני שאמר לעשות את עמוד שלושים לשיעורי בית, כמובן. אלכס סימן את העמוד בספר, לפני שדחף אותו לתיק יחד עם המחברת והקלמר. הוא מיהר לצאת מהכיתה. הוא כבר היה כל כך קרוב לצאת משם, עד שלפתע הרגיש יד התופסת בכובע הקפוצ'ון שלו וגוררת אותו מאחורי הבניין.
נער גבוה ושריר הטיח אותו נגד הקיר.
"שלום לרוסי," ירק בגועל.
"מה אתה רוצה ממני?" אלכס שאל בתסכול כשניסה לקום, אך כשל ונפל חזרה. הנער הגבוה חטף מיד את תיקו של אלכס ופתח אותו.
"די!" אלכס קפץ ונעמד על רגליו. "תחזיר לי את התיק, ליאור!"
"אני לא לחשוב ככה," הנער אמר במבטא רוסי כושל, לפני שהפך את התיק וכל תכולתו נפלה. הוא זרק את התיק הצידה והרים מהאדמה ארנק שחור קטן.
"ליאור, תחזיר לי את זה!" אלכס אמר וניסה לחטוף את ארנקו מידיו של ליאור, אך השני רק דחף את אלכס על האדמה הקשה וצחקק בשביעות רצון.
"לא נראה לי," ליאור אמר ואלכס יכל לראות את הרשע הטהור משתקף בתוך עיניו. ליאור פתח את הארנק וראה שם שטר של מאה, של עשרים ומטבע של עשר. הוא לקח את הכסף, דחף לכיסו וזרק על אלכס את הארנק הריק.
"הנה, החזרתי," אמר בקול קר. הוא חייך, שבע רצון, והתרחק משם. אלכס אפילו לא ניסה להחזיר את הכסף, הוא ידע שאין לו סיכוי.
הוא קם מהר והתחיל לאסוף את דבריו חזרה לתיק. הוא היה רגיל שילדים משכבתו, ואפילו חלק משהכבה שמתחתיו, מציקים לו. הוא היה רגיל לזה שליאור הרביץ לו לפחות פעמיים בשבוע. הוא היה רגיל להקנטות, ההצקות, הצחוק, הלגלוג והבוז מכולם. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו לקח משהו ששייך לו. הכי רחוק שהם הגיעו עד היום, היה לחטוף מידיו דבר שהחזיק ולזרוק לכל מני מקומות, אבל אלכס תמיד הצליח למצוא את החפץ. זאת הפעם הראשונה שמישהו ממש לוקח לו משהו, ועוד כסף. איך יחזור עכשיו הביתה? אפילו כסף לאוטובוס לא נשאר לו. לא לדבר על כך שאם הוריו ישמעו שהוא איבד מאה שקל, הם יהרגו אותו.
הוא נשם עמוק וניסה לעצור את הדמעות.
אלכס סגר את התיק וזרק אותו על כתפו הימנית. הוא רכן למטה והרים את הפלאפון שלו, דוחף אותו לתוך כיסו. הוא לא יחזור בהסעה, הוא אף פעם לא חוזר בהסעה. הוא העדיף לשלם כל יום עשרה שקלים ולחזור באוטובוס, מאשר לחזור בהסעה מסודרת ובחינם, רק כדי לא לראות את כל אלו שצוחקים עליו ומציקים לו. לא היו לא חברים. לא בבית ספר ולא מחוץ לבית ספר. חוץ מדניאל ופיטר כמובן, אם אפשר להחשיב את פיטר כחבר. ואלכס, כיאה לנער נואש, החשיב גם החשיב.
הוא הרגיש מועקה בגרונו ולפני שהבין מה קורה, דמעה ירדה במורד לחיו. הוא מיהר לנגב אותה כשהבין שעליו לחזור בהסעה, ואסור שיראו שבכה! הוא התנחם בעובדה שלפחות ליאור לא בהסעה הזאת.
הוא מיהר למקום ההסעות, לפני שגם ההסעה תברח לו ואז באמת לא יהיה לו איך לחזור. ליבו פעם בחוזקה בשעה שעלה במדרגות האוטובוס. תוך שניה, כל העיניים היו עליו. הוא התיישב במושב שמאחורי הנהג והשתדל לא להסתכל לצדדים. הוא לא היה על ההסעה מאז כיתה ט', הספיקו לו כמה פעמים אז, לפני שהפסיק לגמרי.
לא לקח הרבה זמן עד שהנהג התניע והם התחילו לזוז. כל הנסיעה אלכס חשב מה יגיד להוריו, הם הרי לא יודעים דבר וחצי דבר על הגיהינום הרודף אותו מאז תחילת כיתה ט'. והנה, היום, הוא כבר בכיתה י"ב.
האוטובוס עצר ואלכס ידע שזאת התחנה שלו. הוא ירד מהר, לא מסתכל לאחור. אחריו ירדו שני נערים מכיתה י"א ואחד מכיתתו שלו.
"היי, רוסיה, מה אתה ממהרת?" אחד מהנערים שבכיתה י"א קרא לעברו, גורם לשניים האחרים לצחוק. אלכס מיהר ללכת, לא מתייחס אליהם.
"רוסיה, חכה!" קרא בשנית ואלכס שמע את צחוקם מתגבר.
רוסיה.
ככה הם קראו לו. ככה הם קוראים לו כבר יותר משלוש שנים.
הנערים צעקו עוד דברים, אבל אלכס כבר לא שמע בבירור. כל שעשה, היה להמשיך ללכת. את הדמעות כבר לא יוכל לעצור. הוא התנחם בעובדה שלפחות יחזור לבית ריק. כמעט.

נביחות שמחה קיבלו את פניו של אלכס בשעה שסגר אתהדלת. הוא נעל אותה ודחף את המפתח חזרה לתיקו, את התיק הוא הניח על הרצפה והתיישב,מלטף את הכלב הקטן והחום.
"היי ברני," הוא לחש. "לפחות אתה לא שונא אותי, נכון?"
אלכס הרגיש את המועקה בגרונו גדלה והדמעות ירדו בקצב מהיר יותר. הוא הרים את הגורהקטן, שמיהר ללקק את פניו, מנגב את הדמעות. עוד נביחה נשמעה וכלבה שחורה גדולה רצהלכיוונו. הוא ליטף את ראשה וחייך אליה.
"היי מאשה," לחש ונשק למצחה.
כשהוא הביט בעיניה, הוא הרגיש עצוב יותר. הוא התגעגע לרוסיה. שם לא צחקו עליו בגללשהוא שונה, שם היו לו חברים והוא היה מאושר. הוא כל כך כעס כשהוריו אמרו לו שהםעולים לארץ.
"יהיו לך חברים חדשים," ו- "יהיה לך כיף," אמרו לו אז. במשךשלוש שנים הם התכוננו למעבר הזה. מגיל אחת עשרה עד גיל ארבע עשרה. הם הגיעו בדיוקבזמן לתחילת הלימודים. בהתחלה, אלכס האמין לכל שאמרו לו. הוא חיכה לפגוש את חבריולכיתה, רק שלא העז להעלות במוחו את מה שציפה לו. סיוט מתמשך ללא סוף.
שום חברים ושום כיף.
מאשה באה איתם עוד מרוסיה. הוא קיבל אותה כשהיה בן שלוש עשרה, לפני ארבע שנים.לפני חצי שנה היא המליטה ארבעה גורים. הוא התחנן בפני הוריו שיסכימו לו לשמוראותם, אבל הם החליטו למסור את כולם. אחרי וויכוחים רבים, הם הסכימו לאלכס לשמורגור אחד. וכך קרה, לפני כשלושה חודשים, שלושה גורים חמודים מצאו בית חדש וברנינשאר עם אלכס.
"תמיד שקט פה," לחש להם, והם כמבינים, החלו לנבוח בשמחה וללקק אותו.אלכס עדיין הרגיש רע, אבל הוא הסכים לחיוך קטן לעלות על שפתיו.
"אני אלך להתקלח," לחש להם וקם מהרצפה.
הוא הרים את התיק ועלה לקומה השלישית, שם נמצא חדרו. את התיק הוא זרק על המיטהופתח את ארונו, מחפש מה ללבוש. הוא שמע כמה נביחות קלות מלמטה וחייך כשדמיין אתברני רודף אחרי זנבו. לפתע, הוא הרגיש גוף מאחוריו. הוא חייך שוב, בידיעה שזומאשה.
"כלבה טובה," אמר לה ברוסית וליטף אותה, לפני שחזר לחפור בארונו.
אחרי שבחר בגדים, הוא סידר אותם על מיטתו ונכנס למקלחת שלו. לפעמים הוא חשב שאםהיו יודעים בבית הספר שהוא בא ממשפחה עשירה, היו מעריכים אותו יותר מאשר"הרוסי ההומו". אבל הוא לא רצה בכך, הוא ידע שהוא לא רוצה בהם כחברים.וחוץ מזה, הוא לא היה הומו. לא בדיוק. הוא היה דו. אבל רק פעם אחת הוא הרגיש משיכהאמיתית לבן מסוים, וזה קרה עוד ברוסיה. בבית הספר קראו לו הומו רק כדילצחוק עליו, הם אפילו לא ידעו שהוא דו. והאמת היא, שהוא העדיף גם שלא ידעו.