למה אני מתחתנת?

פרק 39

מרי מיהרה להתלבש ולצאת מהחדר, לפני שמישהו יגלה שישנה עם הנסיך. היא התקרבה לדלת ובדיוק כשהתכוונה לגעת בידית, הדלת נפתחה.
"את!" מארק לא ניסה אפילו להסתיר את חמתו. הוא האדים מרגע לרגע. "איפה הבן שלי? מה את עושה כאן?"
"אני... אני לא..." מרי לא ידעה מה להגיד. מבעד לדלת הפתוחה, היא ראתה את ג'יימס שבדיוק חזר מהמקלחת.
"היא ישנה כאן," אמר מבלי לחשוב פעמיים. מארק לא הסתובב אליו אפילו, הוא רק המשיך להסתכל על מרי בשנאה טהורה. "מה אתה עושה כאן?"
"אני? אני המלך!" מארק צעק והסתובב אל ג'יימס. "שלה ושלך!"
"יופי לך," ג'יימס סינן ונכנס לחדר, מתעלם מהמבט המופתע של אביו.
"בסך הכול רציתי לבוא ולבדוק מה שלומך," מארק הרגיש את הכעס בוער בו יותר מרגע לרגע. הוא הצביע על מרי לפני שהמשיך לדבר, "וזה מה שאני רואה?!"
"היא החברה שלי," ג'יימס צעק חזרה. "והגיע הזמן שתבין זאת!"
"משרתת, תאספי את כל החפצים שלך," מארק אמר בקול שקט ומפחיד, "יש לך עד השקיעה לעזוב את הבית שלי ולא להתקרב יותר לבן שלי. לעולם!"
ג'יימס הרגיש דקירה חדה בחזה, וכך גם מרי.
גירוש? מארק גירש אותה? מארק גירש אותה.
מארק גירש אותה!
מרי הרגישה שכל העולם שלה קורס. הכול מתפורר. האדמה כאילו פתחה את פיה ובלעה אותה בעודה חיה.
"בן אחד הומו והשני יוצא עם המשרתת?!" מארק המשיך לצעוק. "לא נראה לי," קולו נרגע. "את, תלכי לארוז עכשיו!"
מרי השפילה מבט והתקדמה לדלת. היא יצאה ונתנה לג'יימס מבט אחרון, לפני שהלכה משם.
"אבא, בבקשה תקשיב לי...-"
"לא!" מארק קטע אותו. "בך טיפלתי. עכשיו נשאר לי רק לטפל באכזבה הזאת, שאתה קורא לה אח."
לפני שג'יימס הספיק לומר דבר מה, מארק יצא וטרק את הדלת בחוזקה. משאיר את ג'יימס לבכות על מר גורלו. הוא לא האמין שזה קרה לו, שזה קרה למרי. הוא הרגיש כל כך רע. מה עליו לעשות? מה הוא יכול לעשות? הוא קרס על המיטה, הדמעות זולגות ללא שליטה. הדקירה הזאת, אותה דקירה חדה בחזהו, כאילו סכין ננעץ שם. הוא הרגיש כאילו אותו סכין נכנס עמוק יותר מרגע לרגע, מסתובב וקורע אותו לגזרים. הוא רק רצה לשכב ולדמם, לכאורה, למוות.
לא, אני לא אשתוק לא... חשב.
אני לא ילד קטן, הוא לא יגיד לי מה לעשות ועם מי להיפגש, ויותר חשוב, עם מי לא להיפגש!
הוא נעמד, דמעות עדיין זולגות מעיניו, אך מוחו נחוש למצוא פתרון לבעיה. המחשבה שאין פתרון החלה לעלות למוחו, אך הוא גירש אותה במהירות, בדיוק כמו שמארק גירש את מרי. המחשבה על זה, גרמה לגל חדש של דמעות להופיע.

"טוב, זה קצת גדול עליי, אבל בסדר," אלכס חייך, בוחן את המראה שלו בבגדיו הישנים של וויליאם. "אני יכול להתרגל לזה."
שניהם חייכו, מרגישים פשוט שמחים. וויליאם התקרב אל הבלונדיני וליטף את שיערו. הוא פשוט אהב להעביר את ידו בשיער הבלונדיני והרך הזה.
"אני מת על השיער שלך," מלמל בעודו ממשיך ללטף את שיערו. "מאוד."
הוא הדביק נשיקה קטנה על מצחו של אלכס, אשר צחקק בתגובה. הם הביטו אחד לתוך עיניו של השני. מבט ירוק מתנגש במבט כחול. הם קפאו במקומם, מביטים זה בזה בדממה. אפילו נשימותיהם הקצרות בקושי נשמעו. הכול הרגיש כל כך טוב וטהור. כל כך אמיתי. כל כך נכון. חיוך לא רצוני התגנב לשפתיו של הנסיך.
"אני יכול לנשק אותך?" לחש הצעיר.
"רק אם תבטיח לא לצחוק," וויליאם לחש חזרה. אלכס הנהן וראשיהם התקרבו. הם היו במרחק של סנטימטר מסכן מנשיקה, אך בדיוק אז הדלת נפתחה.
"יפה לך בגדים גדולים," פיטר גיחך. דניאל גלגלה עיניים והכתה אותו קלות בכתפו, בתגובה הוא שחרר אנחת כאב קטנה.
"אני אמור להיעלב כאילו?" אלכס שאל, חיוך מתחיל לטפס על פניו.
"לא, תתעלם ממנו," דניאל אמרה, "הוא סתם אידיוט גמור. לא יוצלח. מטומטם. אוויל. דפוק. דביל. מוחלק על כל השכל...-"
"את יודעת ש... 'מוחלק' זאת לא ממש מילה, כן?" וויליאם קטע אותה.
"גם קוטע אותי..." דניאל התרתחה והתקרבה אל וויליאם במבט מוות, כאילו חונקת אותו במוחה.
"עשית טעות," אלכס לחש לו. וויליאם באמת נלחץ. דניאל יכלה להיות ממש מפחידה כשהיא רוצה.
"וגם אומר לי איך לדבר?!" היא ממש צעקה את החלק הזה. היא הזיזה את אלכס הצידה, הכי בעדינות שיכלה, והסתכלה לתוך עיניו של וויליאם. "אתה יודע מה זה אומר?!"
"אני מניח שאת תגידי לי?" וויליאם הרגיש את רמת הלחץ שלו עולה.
"זה אומר..." היא הניחה יד על כתפו, כאילו מוכנה ללחוץ בחוזקה בכל רגע. "שיש לך דעות שונות משלי," אמרה לפתע בקול מתוק וחייכה אליו. וויליאם בהה בה במבט שואל, גם פיטר ואלכס החליפו מבטים מבולבלים. שלושת הבנים חיכו להתפרצות חמורה דרגה שבע! אבל לא. אחרי עוד כמה שניות של שקט, דניאל התחילה לצחוק. כמובן שהם התחילו לצחוק אחריה. צחוק משחרר וכיף, תמים ונחמד.
אחרי שנרגעו, הם הלכו לאכול. אך במקום לאכול בחדר האוכל המרכזי של הארמון, איפה שמשפחת המלוכה תמיד אוכלת, הם ביקשו שיביאו להם את האוכל לסלון. בחדר האוכל עצמו, ישבו רק אנה והתאומים, אכלו בשקט ותהו איפה שאר בני המשפחה וחבריהם.
אחרי שהרביעייה סיימו לאכול, פיטר הזכיר לאלכס שיש לו לימודים.
"אני חייב?" הוא שאל את וויליאם בקול ילדותי, מסתכל עליו במבט עצוב ושרבב מעט את שפתיו.
"כן..." וויליאם לחש לו. הוא הסתכל לתוך עיניו הירוקות של אלכס וחייך, מנשק את אפו בחיבה.
"בחיי, אתם כל כך דביקים!" פיטר רטן.
"כמו שאמרתי, מוחלק על כל השכל!" דניאל הכריזה. "למה קשה לך עם קצת רומנטיקה?"
"קצת?" פיטר צייץ. "זה לא קצת, וזה גם לא רומנטי...-"
"שום ציוץ!" דניאל קטעה אותו, מה שגרם לו להרגיש דחף בלתי נשלט ליילל לרגע כמו חתול. "גם לא יללות."
"מה עם נביחות?" וויליאם הציע.
"אולי גרגור?" אלכס צחקק.
"ואולי..." דניאל זייפה קול מתוק וחייכה חיוך ענק ומזויף, כאילו היא מדברת אל ילדים קטנים שאין לה כוח אליהם, והיא רק רוצה להעיף לכולם סטירה. "כולכם תשתקו את הפה שלכם!"
"העיקר שאמרה את זה בקול מתוק וחמוד," פיטר אמר, גורם לאחרים לצחקק. אחרי עוד כמה דקות, וויליאם פתח לאלכס שער לכיתה שלו.
"להיכנס איתך?" וויליאם הציע. אלכס התלבט לרגע מה לענות. זה כדאי? זה לא כדאי? מה כן כדאי בחיים האלה בכלל? הוא ניער את ראשו, מרגיש שהוא סוטה מהנושא. כתגובה, הוא פשוט הנהן ושילב את זרועו עם זאת של וויליאם. עם חיוכים ענקיים, תיק שנתלה על כתפו הימנית של אלכס והרגשה טובה, שניהם עברו דרך השער והופיעו בכיתתו של אלכס. כמובן שכל המבטים היו עליהם. הצלצול נשמע ואלכס נישק את לחיו של וויליאם, מתעלם לגמרי מכולם. החיים קצרים מדי בשביל לדאוג מה חושבים עליך.
"בדיוק בזמן," וויליאם לחש לאוזנו של אלכס, השני פשוט הנהן בתגובה. רחש של דיבורים ומלמול הציף את הכיתה. הזוג התעלם מכל הקולות, כמובן. אחרי שאלכס התמקם במקומו, המורה נכנס לכיתה, בוהה בוויליאם בתדהמה.
"אני אבוא לאסוף אותך בסוף היום," הנסיך חייך אליו ותפס את ידו של הצעיר, מדביק נשיקה על גבה. "ביי מלאך."
"ביי, נסיך שלי," לחש חזרה. וויליאם נישק את אלכס נשיקה מהירה ואז נעלם מהחדר כלא היה, משאיר את אלכס לבד אל מול המבטים השואלים.
"לא יכול להיות," ליאור אמר.
"תתפלא," אלכס אמר, "דווקא כן."