למה אני מתחתנת?

פרק 14

"בוקר טוב, רוסיה," ליאור חיכה לאלכס במקומו. הוא ישב על השולחן כך שרגליו מתנדנדות מטה וידיו מתוחות לאחור, מאפשרות לו להישען אחורה. אלכס רצה להגיד לו שדי, אין לו כוח, אבל בכל זאת שתק. הוא רצה להעיף את ליאור מהשולחן. לא, הוא רצה לזרוק אותו מהחלון! אך במקום, פשוט עמד במקומו, כאילו רגליו דבוקות לרצפה הקרה.
"רוסיה, איפה הנימוסים שלך?" ליאור שאל וקם בקפיצה מהשולחן. "תגידי בוקר טוב," אמר במבטאו הכושל. אלכס שנא כשליאור ניסה לחכות מבטא רוסי.
"שתוק כבר," מלמל, אך ליאור בכל זאת שמע.
"סליחה, אני מצטער," ליאור הניח יד על חזהו וצעד לאחור. "שב."
אלכס צעד לאט לשולחן ואז הוא הבין. לא היה אף כיסא ליד השולחן.
איפה הכיסאות? תהה.
אפילו כיסא אחד היה מספיק לו, הרי הוא יושב לבד, כי מי ירצה לשבת ליד הרוסי ההומו? אבל שני הכיסאות לא היו שם.
"מה רוסיה? רוצה לעמוד?" ליאור צעק לו מהצד השני של הכיתה. אלכס הפנה את מבטו לליאור, שצחק בצד עם שני חברים שלו.
"רוסיה!" אחד מהם הבחין בו בוהה בהם. "אל מה את מסתכלת?"
אלכס לא ידע איך להגיב. הדלת נפתחה והכיתה החלה להתמלא.
"מה רוסיה, למה אתה עומד?" ליאור צעק שוב וכולם צחקו. ככה סתם, בלי לדעת מה הבדיחה בכלל. או שבעצם ידעו? אלכס הוא הבדיחה.
"די, עזבו אותו!" מישהו אמר לפתע. הוא התקרב לאלכס והאחרון הביט בו מבולבל. "לא יפה להציק לו ככה."
הוא נעמד ליד אלכס והסתכל לו בעיניים. אלכס כבר החל לפתח תקווה, אך אז השני סובב את ראשו והסתכל על הכיתה בעודו אומר: "אולי רוסיה לא מבין אתכם בכלל!"
דבר זה גרף אחריו גל צחוק נוסף. אלכס הרגיש כאב חד בחזה. הוא רצה לעוף משם. מה שלא יקרה, הוא לא יבכה לידם.
"רוסיה, למה את לבכות?" מישהו צעק, צחוק עדיין נשמע בקולו. אלכס לא ראה מי זה, אבל הניח שזה היה רן, בגלל המבטא. רן היה היחיד שידע באמת לדבר עם מבטא רוסי, בעוד האחרים נשמעו כמו חיקוי זול ולא דומה בכלל. כאילו מישהו ניסה להעתיק את המקור, אך היה חייב לשנות קצת את הפרטים, כדי שלא יתבעו אותו על זכויות יוצרים.
אלכס בהה בכל הבנים הנקרעים מצחוק בחוסר אונים. כלום שם לא היה מצחיק, לא הייתה להם סיבה לצחוק, אך בכל זאת אלכס תמיד היה הבדיחה.
"רוסיה, אם בא לך, הכיסאות שלך למטה," ליאור אמר לפתע. אלכס לא היה זקוק להזמנה, הוא יצא מהר ככל שיכל מהכיתה. לחזור הביתה לא יכל, הוא גם לא רצה לאחר לשיעור. אם יאחר, המורה לא תכניס אותו, גם אם הוא יגיע שניה אחריה, ואם הוא יהיה בכיתה בלי כיסא, המורה תכעס יותר. היא לא תקשיב לו ותאשים אותו. ככה או ככה, הוא יועף מהשיעור, אם סיכוי לא קטן שיתקשרו להוריו, על כלום! לכן הוא ידע שעליו להיות בכיתה בזמן, עם כיסא אחד לפחות. הוא יצא מהבניין שלו והתחיל לרוץ מסביבו, מחפש כיסא. ואז הוא מצא. שני הכיסאות היו זרוקים מעבר לגדר של בית ספר, מלוכלכים ורטובים. אין לדעת כמה זמן שכבו שם, אולי עוד מאתמול.
"לא..." אלכס לחש והרגיש את הדמעות. הוא ידע שאלה הכיסאות שלו, כי איזה עוד כיסאות יהיו זרוקים ככה? וחוץ מזה, על שניהם חרוט: "ר.ה".
זה הם... הבין בתסכול.
הוא התיישב על האדמה והרגיש שהוא רוצה לצעוק ולחנוק משהו. הוא נשם עמוק וניסה להירגע, אך אז מבטו חזר לכיסאות והוא הרגיש את ליבו הולם בחוזקה, מכעס, השפלה וייאוש.
הוא הסתכל על החריטה שעל הכיסאות והרגיש איך הוא מוצף רגשות. הוא עצם את עיניו ושמע בראשו את קולו של ליאור חוזר ואומר בראשו: "רוסיה אפס, רוסיה אידיוט, אפילו פחית שוקלת פחות!"
אלכס לא הבין את המשמעות של המשפט, הוא היה חסר הגיון לגמרי וקצת דבילי. אבל זה היה הדבר הראשון שליאור עשה נגד אלכס. זאת הייתה מכת הפתיחה. אז לא משנה כמה לא מחובר למציאות המשפט היה, אלכס ראה בו כעלבון קשה. הוא ניער את ראשו בניסיון להוציא את ליאור מראשו.
"פחית? מה הקשר?" שאל אותו אז. ליאור עצמו לא ידע מה לענות, אז פשוט דחף אותו בחוזקה כנגד הקיר. השיר המגוחך לא נשמע יותר בקול, אך הוא עדיין רדף את אלכס. הוא אפילו חשב אז לעשות דיאטה, למרות שכאמור, הוא לא היה צריך בכלל. במשך חודשיים הוא לא אכל כראוי, עד שיצא לו הג'וק של הדיאטה מהראש.
תשכח מליאור כבר! נזף בעצמו.
הוא קם מהאדמה, החזיר מבטו לכיסאות ושוב עיניו נחתו על החריטות.
הוא בלע את רוקו בכבדות, בשעה שנזכר ביום בו נחרטו. היום הראשון ללימודים באותה השנה. בהפסקה הראשונה, המורה ביקש עזרה מכמה תלמידים לסחוב ציוד לחדר מורים. כשאלכס חזר, הוא ראה שעל שני הכיסאות חרוטות האותיות "ר" ו-"ה". מאוחר יותר הוא הבין שאלה ראשי תיבות.
רוסיה ההומו.
אלכס ניער את ראשו, זורק החוצה את הזיכרונות הרעים. הוא ניסה להחליט מה לעשות, לפני שיהיה מאוחר מדי והשיעור כבר יתחיל. הוא ניסה לחשוב, אבל לא ידע איפה ימצא כיסא עכשיו. הוא הוציא את הפלאפון מהכיס וראה שיש לו בדיוק חמש דקות להחליט מה לעשות.
בשלב הזה, הוא כבר לא ניסה לעצור את הדמעות, אלא פשוט נתן להן לרדת. לא היה לו אכפת יותר משום דבר. הוא הרגיש שאין לא רצון ויכולת לעשות יותר כלום, גם לא לנשום. ואז הכל החשיך.