למה אני מתחתנת?

פרק 12

דניאל הייתה באמצע התכתבות מרתקת עם פיטר. היא חייכה למסך בעודה מקלידה.
"די, איזה חמוד..." היא שלחה לפיטר, יחד עם אימוג'י של לב.
"לא הבנתי" שלח, "הלב זה לי או לג'יימס?"
"שניבם..." שלחה.
"*שניכם" תיקן.
דניאל גלגלה עיניים ושלחה אימוג'י כועס, מיואש ושטן.
היא ראתה שפיטר מקליד, אך אז מישהו התקשר. מספר לא מזוהה.
"הלו?" ענתה.
"שלום, אני מדבר עם דניאל?" קול מוזר, אך עם זאת מעט מוכר, נשמע מהצד השני.
"כ... כן. מי זה?" שאלה בהיסוס קל. בתור אדם חרדתי, היא ישר מדמיינת סיטואציה בה האדם המדבר איתה נמצא בעצם מחוץ לחדרה, מתחנן לחטוף ולרצוח אותה.
"מדברים מארגון לוחמי החופש הבינלאומי," הקול אמר. "האם תהי מעוניינת להצטרף לשורותינו?"
"מה?" פלטה. "רגע, מה אמרת?"
"אמרתי, שאנחנו מתנועת... ארגון, ארגון ה... ארגון החופש הבינלאומי," הקול התבלבל לרגע. דניאל כיווצה גבות וניסתה לחשוב מי זה יכול להיות.
"מה אתה רוצה?" שאלה בחשש. האם מדובר ברוצח בפסיכופט, או סתם במתיחה מרושעת?
"אני רוצה להזמין אותך להצטרף אלינו. אנו חותרים ליצור עולם טוב יותר, שלם יותר, מושלם יותר. עולם, בו אינך צריך לפחד להיות אתה!" הקול אמר בטון רציני, אך לקראת סוף המשפט, קולו רעד מעט, כאילו מחניק צחוק.
"ואיך זה קשור לחופש?" דניאל הקשתה, מתחילה להבין את שקורה.
"חופש הביטוי, כמובן," הקול אמר בביטחון.
"וויליאם, זה אתה, נכון?" זיהתה את הקול לבסוף.
"איך ידעת?" הוא שאל, עכשיו קולו נשמע רגיל.
"מה עשית לקול שלך?" דניאל תהתה האם השתמש בקסם, או בסתם טריק זול שהיא עצמה מסוגלת עליו.
"סתם, שמתי את היד על הפה," ענה בפשטות. דניאל גלגלה עיניים ונאנחה.
"רגע... מאיפה יש לך את המספר שלי?" כיווצה את גבותיה בסקרנות.
"לקחתי מפיטר," וויליאם אמר. "אז תגידי, מה קורה?"
בתגובה, היא פשוט ניתקה.
היא חזרה לשיחה עם פיטר וראתה שהוא כבר לא מחובר, אבל ששלח לה עוד כמה הודעות לפני שהתנתק.
"טוב נו"
"הם חמודים, אני מסכים"
"אבל גם אני, נכון"
"?"
"דני?"
"ת"
"ע"
"נ"
"י"
"!"
"תעניייייי"

דניאל גיחכה לפני שהקלידה: "תגיד לוויליאם שלאיתקשר אליי יותר בחיים!!!!"
היא שלחה את ההודעה, בצירוף של שטן כועס.
אחרי כמה שניות, פיטר שלח: "מה האידיוט עשה?"
והיא החזירה: "החליט למתוח אותי... השעמום בארמון לא עושה לכם טוב..."
והוא ענה: "כן, את צודקת" והוסיף אימוג'י עם לבבות בעיניים.
"אתה חמוד" שלחה לו.
"אני אוהב אותך" שלח.
דניאל בהתה בהודעה. זה לא היה כל כך מוזר, הם הרי כבר אומרים את זה אחד לשניה, אבלזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא כתב לה את זה, וזה גרם לה להבין כמה זה אמיתי. גרם להלהבין שהאהבה בניהם אמיתית וקיימת.
"אני אוהבת אותך" הקלידה, אבל אז מחקה. "גם אני" ניסתה בשנית,אך גם זה לא היה לרוחה. "גם אני אוהבת אותי" שלחה לבסוף.
פיטר הסתכל על ההודעה וחייך לפני ששלח: "ואותי?"
דניאל חייכה ושלחה: "אמממ.... גם" עם אימוג'י קורץ ומוציא לשון.
ככה הם המשיכו לדבר זה עם זו, עד השעה עשר בלילה.
"פיט..." שלחה לו.
"מה?" שאל.
"יש לי לימודים מחר"
"ו...?"
"אני צריכה לארגן מערכת, להתקלח, לאכול, לישון, לקום באמצע הלילה, לחזורלישון, לא להצליח להירדם, עד שש וחצי..."
"ואני מפריע לך?" שלח והוסיף אימוג'י עצוב.
"קצת" הקלידה והתכוונה לשלוח, אבל אז מחקה. היא יצאה מהשיחה והתקשרהאליו בשיחת וידאו.
"היי," ענה בחיוך.
"היי," ענתה בפרצוף אדיש, למרות ששניהם ידעו שהיא מתה לצחוק.
"לילה טוב," לחש.
"למה אתה לוחש?" לחשה.
"למה את לוחשת?"
"לא יודעת, למה באמת?"
"לא יודע..."
"למה כל השיחות שלנו מוזרות?" המשיכה בלחישות.
"לא יודע," לחש גם הוא.
ואז, דניאל התחילה לצחוק. היא בקושי הצליחה לנשום או להחזיק את הפלאפון.
"דני? הכול בסדר? מה מצחיק?" שאל בהתעניינות רבה.
"זה... זה מזכי... מז... זה פשוט..." היא ניסתה לענות, אך התקף הצחוקעצר בעדה. היא חיכתה כמה שניות, נרגעה, ואז ענתה. "זה מזכיר לי שיחה שהייתהלי עם אריאל פעם אחת. ביום שנפגשנו, כאילו אתה ואני. אני וארי התלבטנו אם ללכתלמשטרה או לא, והשיחה שלנו נשמעה ככה פחות או יותר."
"פחות, או יותר?" פיטר הרים גבה. כמובן שדניאל פתחה בהתקף צחוק נוסף. רקעם פיטר היא הרגישה את הפתיחות הזאת. שיש לה אפשרות להיות היא באמת, שהוא לעולם לאישפוט אותה, שהוא אוהב אותה כמו שהיא.
"טוב, אני מבין שברגע זה עברת את השעה שלך," הכריז.
"כן, קצת," ענתה, עדיין מצחקקת קלות.
"אז... שיהיה לך לילה טוב, אהובה," אמר וחייך למראה עינייה הצוחקות.
"לילה טוב, פיט," אמרה וניתקה.
היא קמה מהמיטה והוציאה פיג'מה מהארון, מניחה אותה על המיטה.
"לילה טוב אנשים!" הכריזה בדרמטיות והשליכה את הפלאפון על הכרית שלה.
היום היה בהחלט יום סביר לחלוטין. בלי הפתעות, בלי ריגושים, בלי דברים לאמתוכננים. פשוט, עוד יום רגיל בשבוע.
לפני שדניאל הלכה לישון, היא בהתה קצת בתקרה.
הלוואי שאני תמיד אהיה מאושרת... ביקשה.
היא עצמה עיניים בחיוך וחיכתה עד שתירדם. זה קרה רק חצי שעה מאוחר יותר.