למה אני מתחתנת?

פרק 25

דניאל הגיעה הביתה וזרקה את התיק שלה על המיטה. היא הייתה עייפה וחסרת חשק ללמוד למבחן שלה.
נלמד מחר... החליטה.
התחיל להימאס לה מהמנהג העצלני שלה, ללמוד לבחנים יום לפני. את מה שקרה בבגרות במחשבים, היא לעולם לא תשכח. למזלה, הבגרות הייתה עם חומר פתוח. דניאל תמיד שנאה את השיעור הזה. אם הבגרת גם ככה עם חומר פתוח, אז בשביל מה להיכנס לזה מההתחלה? למה זה טוב?
היא החליטה להיכנס ישר למיטה, בלי לחשוב יותר מדי. אם תישאר ערה עוד קצת, היא עלולה לא לישון חצי לילה.
היא התארגנה לשינה הכי מהר שיכלה, כיבתה את האור, נשכבה על המיטה והתכסתה. אבל בדיוק כשעצמה עיניים, היא שמעה קול קטן רוטט בתוך תיקה.
"הפלאפון..." רטנה. היא קמה מהמיטה והדליקה את האור בחוסר חשק. היא הוציאה את הפלאפון מהתיק, דבר שהזכיר לה שטרם הספיקה לסדר מערכת למחר. אחרי שסיימה עם הסידורים האלו, כבר עברה חצי שעה.
"לילה טוב," לחשה לעצמה כשסוף סוף נשכבה לה במיטה, מכוסה בסמיכה הנעימה שלה.

דניאל התעוררה ליום חדש.
"דניאל, קומי!" שמעה את אביה דופק על דלת חדרה, בליווי השעון המעורר והמאוד מעצבן שלה.
"אני ערה!" צעקה לו חזרה. היא קמה לאט, לאט מהמיטה, רק רוצה לחזור לישון, ופנתה את ארון הבגדים שלה.
אחרי שהייתה מאורגנת לגמרי, יצאה מביתה לכיוון תחנת האוטובוס, כמעט רצה כדי לא לפספס את ההסעה. למזלה, הרב מאוד, היא הגיעה ממש שניות לפני שההסעה נסעה. היא עלתה והתיישבה באותו מקום בו היא יושבת מאז כיתה ט'. אחרי שדיברה קצת עם אלונה ושאלה לשלומה, היא דחפה את שמה את האוזניות והתחילה לשמוע שירים.
מבלי ששמה לב, האוטובוס נעצר בתנה וכולן התחילו לרדת.
"דני?" היא שמעה לפתע קול. היא הרימה מבט וראתה את אלונה, רק את אלונה. חוץ מהן, הנוכח היחיד באוטובוס היה הנהג הלא-כל-כך סבלני, שכל רצונו היה שהן ירדו כבר.
אחרי כדקה דניאל כבר פתחה את דלת הכיתה ונכנסה פנימה.
"בקיצור..." אלונה המשיכה לדבר. דניאל רק חצי הקשיבה. "ממש לא ראיתי את הסוף הזה מגיע! מי היה מאמין? הסדרה הזאת פשוט... אני חייבת לראות הכול מהתחלה. אבל בעצם, אין לי כוח."
"כן, הגיוני," דניאל פלטה בשעה שהתיישבה במקומה. היא הסתכלה איך אלונה מורידה את הכיסאות מהשולחן, מניחה את התיק על הכיסא שלה, מוציאה את הפלאפון ויוצאת מהכיתה. היא בהתה בדלת הסגורה כמה שניות, עד שלפתע היא נפתחה, חושפת את האדם האחרון שדניאל רצתה לראות.
"בוקר טוב!" מאיה קיפצה פנימה, שמחה ומחויכת. "מה הולך?"
"אנשים, כלבים, תרנגולים, ארנבים..." דניאל ענתה בלי לחשוב יותר מדי.
"נו, ברצינות," מאיה התיישבה על קצה שולחנה של השנייה, כך שרק סנטימטרים בודדים הפרידו בין השתיים
"צודקת," דניאל אמרה בטון מתנצל, "ארנבים קופצים, לא הולכים."
"דני, דני, דני..." מאיה צחקה צחוק מזויף. "את כל כך מצחיקה."
"ממתי את קוראת לי 'דני'?" דניאל הרימה גבה בספק. היא ידעה בדיוק מה הסיבה האמיתית לביקור.
אלכס.
"אז, דני, בקשר לחבר הזה שלך..." מאיה לבסוף פתחה את הנושא.
"אלכס? מה איתו?" דניאל החליטה להעמיד פנים שאינה יודעת או זוכרת דבר.
"כן, אלכס," הבלונדינית אמרה, מתענגת על שמו. "את הבטחת לי דייט איתו."
"סליחה?!" דניאל כמעט צעקה. "אני לא הבטחתי כלום. במיוחד לא דייט!"
"אני זוכרת שאמר ש...-"
"אני אמרתי 'נראה', כלומר, שאולי נחשוב עלייך, ואם יתאפשר ואם ארצה, אסדר פגי... מפגש קטן וחסר משמעות בין שניכם," דניאל קטעה אותה בלי בושה. "זה מה שאמרתי. לא דייט."
"אוקיי, בכל זאת..." מאיה לא וויתרה. "אז מתי יהיה ה... 'מפגשון' הזה?"
"כמו שאמרתי כבר, נחשוב עלייך," דניאל ניסתה להישמע סמכותית, כאילו היא יודעת בדיוק מה היא עושה, למרות שלא היה לה מושג קלוש לאן היא הולכת או לאן לפנות. היא כל כך הצטערה על שאמרה את המילה הקטנה וחסרת החשיבות, לפחות בשבילה, אתמול למאיה. כמו שזה נראה, מאיה חזרה על המילה המסכנה כל הלילה, משננת אותה היטב, כאילו מדובר בהצעת נישואין. המחשבה הזאת זרקה את דניאל חזרה לפיטר.
מה תעשה? מה עליה לעשות? מה אפשר לעשות?
לעשות!
זאת התשובה, לעשות! לפעול! ולפעול פירושו... להתחתן. לקום ולעשות מעשה, כלומר, להסכים להצעת הנישואין.
דניאל לא ידעה מה באמת הפריע לה כל כך. אולי זה יותר פשוט ממה שנדמה לה? אולי מה שבאמת מפריע לה, זה פשוט חוסר הוודאות?!
זהו, עכשיו זה ברור.
מאיה, אשר הבינה שלא תקבל יותר מדניאל כרגע, קמה ויצאה, מותירה את דניאל לבד עם מחשבותיה.
אני פשוט לא אסכים להתחתן איתו עד שאגלה הכול! החליטה.
אני פשוט אחכה עד שאדע איפה, כמה, למה ואיך, זה הכול...
מבחינתה, זאת הייתה החלטה מאוד פשוטה. כל שעליה לעשות, זה פשוט לגלות את האמת ורק אז להתחתן.
פשוט, לא? אז זהו, שחוץ מלדניאל, פיטר ואלכס, התשובה לשאלה הזאת די ברורה.