למה אני מתחתנת?

פרק 35

דניאל פתחה את דלת הבית בחשש. מה יקרה אם הוריה יכעסו? אבל בעצם, למה שיכעסו? זה לא הגיוני! אבל מצד שני, כל מה שקורה כרגע, גם לא הגיוני במיוחד.
"דניאל?" אביה קרא כאשר נגלתה לפניהם. הם היו כרגע בסלון. הוריה ישבו על אחת הספות ודניאל עמדה צמוד לקיר. כאילו מפחדת לעזוב אותו.
"היי," לחשה. איך מתחילים שיחה כזאת? איך אומרים להורים שלך, שאת אמורה להתחתן עם נסיך ולהיות המלכה?
"מה קרה היום בבית הספר?" אביה שאל, ספק כועס ספק מאוכזב.
"יש לי הסבר טוב לכל זה," אמרה, עוזבת את הקיר לאט, לאט. "באמת."
"תסבירי," אמא שלה אמרה ברוגע. היא רק דאגה לבת שלה, רצתה לדעת מה קורה. מה קרה.
"אני עוזבת את הלימודים," אמרה. היא נשמה עמוק והמשיכה לדבר לפני שהוריה הספיקו לומר דבר מה.
"אני מתחתנת."
שקט, דממה. הפצצה נפלה. הוריה היו המומים מכדי להגיב ולדניאל כאילו נגמרו המילים כדי להמשיך לדבר. הם הסתכלו עליה בעיניים שואלות והיא לא העזה להסתכל עליהם. היא בהתה ברצפה, מחפשת בקרקעית מוחה את הדרך הנכונה לספר את הכול.
"עם מי?" אמה הייתה הראשונה לקטוע את הדממה המעיקה.
דניאל עצמה עיניים ונשמה עמוק. מוציאה את האוויר הכי לאט שיכלה. היא הרימה את ראשה והסתכלה בעיניים של אמה. אוזרת אומץ לענות. היא נשמה שוב לפני שענתה, "עם פיטר רויאל. ממשיך דרכם של הוריו, המלכה אנה והמלך מארק."
היא ציפתה שיצחקו, שיצעקו, שיתמוטטו רגשית ונפשית. אבל לצעד הבא, היא בהחלט לא ציפתה. אמא שלה קמה מהספה והתקרבה אליה.
חיבוק.
"אני אוהבת אותך," אמה לחשה לאוזנה. דניאל חיבקה אותה בחזרה. אחר כך, הכול זרם. אמא שלה ביקשה לשמוע הכול, מהתחלה. דניאל התיישבה לידם, מוכנה לספר הכול, מהתחלה. מאותו יום גורלי, הראשון בספטמבר, יום ראשון בשבוע. היום בו פגשה את פיטר לראשונה.

וויליאם התרסק על אחת הספות השחורות שבסלון המלכותי. הוא הרגיש כל כך טוב. הוא היה מאושר. היה משהו ברוסי הבלונדיני הקטן, עם העיניים המהפנטות שאפשר לטבוע בתוכן.
"וויליאם?!" הוא שמע צעקה.
"אבא..." פניו החווירו מפחד והוא כאילו שכח לרגע איך נושמים.
"מה זה הריח הזה?" אביו התקרב אליו.
"מה? על מה... אני לא... על מה אתה מדבר?" וויליאם ניסה להכחיש.
"תגיד לי שאני מריח לא... אתה יודע איך אתה מריח?!" מארק ניסה להירגע, מזכיר לעצמו שאולי בנו לא מבין על מה העניין. אבל וויליאם ידע. הוא ידע שלא יוכל להתחמק מהוריו לנצח. הוא הצליח להתחמק מהם ולא לפגוש אותם מהרגע שבו הבין שהוא הומו, אבל ידע שיצטרך לפגוש בהם שוב מתישהו.
"כמו הומו," וויליאם לחש, קם לאט, לאט מהספה. עיניו של מארק השחירו מכעס. הוא התקרב לבנו מהר וסטר לו בחוזה. זה קרה כל כך מהר. וויליאם הרגיש את הכאב מפלח את לחיו בשעה שנפל על הרצפה מחוזק המכה. לשנייה, הוא לא הרגיש כלום, עד שראשו החל לפעום בכאב.
הוא חיכה כמה שניות, מנסה לעכל את מה שקרה. אבא שלו הרביץ לו. האדם שאמור להגן עליו, לשמור עליו, לאהוב אותו ללא תנאי. האדם שאיתו הוא אמור להרגיש הכי בטוח בעולם, הרביץ לו.
"הבן שלי לא יהיה הומו," מארק אמר בקול קר. וויליאם קם מהרצפה והסתכל על אביו. מבטו הקר חדר אליו והוא הרגיש מותקף.
"אבא, תקשיב ר...-"
"אל תקרא לי כך!" מארק קטע אותו. "אתה לא הבן שלי."
וויליאם הרגיש שהאדמה מתחתיו רועדת, שכל החדר מסתובב, שהכול קורס. הוא הרגיש כאילו תקעו לו סכין בלב ועכשיו, אבא שלו, מסובב אותה שוב ושוב.
"הבן שלי לא הומו," אמר שוב בקולו הקר. "ולחשוב שהאמנתי בך. שרציתי שאתה תהיה המלך. אתה לא יותר מהומו מטומטם ומפגר!"
מארק הרים את ידו להכות את וויליאם בשנית, אך קול עצר בעדו.
"מה קורה כאן?!" אנה נכנסה לסלון והסתכלה על בעלה. היא לא האמינה למראה עינייה, מארק באמת התכוון להכות את בנה? היא הסתכלה על וויליאם וראתה סימן אדום על לחיו השמאלית. היא כבר הבינה לבד.
"וויליאם, חמוד, הכול בסדר?" היא חיבקה אותו. גם הוא וגם היא נטו להתעלם מהעובדה שהוא כבר לא ילד, שהוא כבר בן עשרים וחצי. בשבילה, הוא וכל האחים שלו, היו הילדים הקטנים שלה. והיא? כמו לביאה טורפת, מוכנה לתקוף כל מי שרק יעז להתקרב ולפגוע בהם. הוא פחד לענות. היא מריחה אותו, הוא יודע שהיא מריחה. הוא יודע שהיא מכירה את הריח. היא יודעת מה הוא.
היא לא שונאת אותו.
דמעות החלו לרדת במהירות מעיניו. הוא בכה לתוך החיבוק, מפחד לעזוב. אנה פשוט התעלמה ממארק ולא שחררה את החיבוק. היא ציירה צורות על גבו ולחשה לאוזנו מילים מרגיעות. מארק לא יכל לסבול את זה יותר.
"אני הומו," וויליאם פשוט היה צריך לשחרר את זה החוצה. להודות בפנייה, כדי להיות בטוח שהיא יודעת.
"אני יודעת, חמוד שלי," לחשה לו חזרה. היא נישקה את ראשו, עדיין לא עוזבת את החיבוק. "אני יודעת."
"כן," הוא השתחרר והתיישב על הספה הקרובה ביותר, "אני יודע שאת יודעת." הוא לא העז להסתכל על אביו. "אני יודע איך אני מריח."
"אתה יודע?" התיישבה לידו. הוא הנהן.
"עשיתי מחקר על... אנשים כמוני," הוא לא היה מסוגל להגיד שוב את המילה. "הריח שלנו שונה, אני יודע. בדם שלנו יש משהו אחר... בגלל זה אנחנו מריחים כמו... ורדים ורודים."
"כמו הומואים," מארק ירק את המילה.
אנה שלחה לו מבט כועס ואז חזרה להסתכל על בנה ברוך ואהבה. היא ליטפה את ראשו וחייכה אליו.
"יש סיבה," אמרה, גורמת לשניהם להסתכל עליה, "שאתה... אתם... הומואים... מריחים ככה. יפה שלי, ורדים ורודים זה הריח הכי נפלא ביקום. אתה יודע למה?"
שניהם היו מסוקרנים.
"זה הריח של האהבה," אמרה, מביטה רק בוויליאם. הוא הנהן אליה, מחייך קלות.
"יש לי חבר," זה פשוט נפלט מפיו.
"מה?!" בהתחלה, וויליאם חשב שהקול היה של אביו. הוא הסתובב וראה את ארבעת אחיו עומדים לידו. הקול היה של פיטר.
"אתה הומו?" שאלו התאומים יחד.
"אתה הומו," ג'יימס קבע את העובדה.
"אתה הומו!" פיטר צעק.
"מי החבר?" שאלה, לא מפסיקה ללטף את ראשו.
"הוא... זה מסובך," הוא פחד לענות. הוא הסתכל על פיטר, לא מסוגל לענות לידו.
"זה הבלונדיני, נכון?" אנה צחקקה.
"איזה בלונדיני?" מארק ופיטר שאלו יחד.
"איך את יודעת?" וויליאם היה מבולבל.
"פגשתי אותו," אנה הסבירה, "הוא גם מריח כמוך."
"אלכס..." פיטר לחש. אבל מהר מאוד קולו התגבר. "אתה יוצא עם אלכס?!"
"כן," וויליאם אמר, בטוח שעכשיו פיטר ישנא אותו. אבל במקום, פיטר התיישב לידו ו...
חיבק אותו.
"תודה."
"על מה?" וויליאם לא הבין כבר כלום מכל מה שקרה סביבו.
"עכשיו הוא ירד מדני," פיטר חייך, חושף שתי גומות יפהפיות. וויליאם נאנח בהקלה ואז התחיל לצחוק. צחוק משוחרר, רגוע. הוא היה בטוח שינדו אותו, אבל לא. המשפחה שלו אוהבת אותו, מקבלת אותו. זה כל מה שהוא היה צריך.
במהירות, כל הבנים התקבצו ליד וויליאם, מחכים בציפייה שיספר הכול. איש מהנוכחים לא הבחין במארק שהסתלק משם. איש לא הבחין.
רק האישה הבחינה בכך.