למה אני מתחתנת?

פרק 17

שני ועוד לא מעט תלמידים השקיפו איך מכניסים את אלכס לאמבולנס. מירה, מחנכת כיתתו נסעה איתו.
"כולם לכיתות!" צעק מורה אחד. כולם התחילו להתפזר. שני החלה ללכת לכיוון כיתתה, עד שלפתע ליאור נתקע בה בכוונה, מסנן "סתומה" לעברה.
"מה רצית שאעשה?" העזה ואמרה. היא הסתובבה ורצה אליו, תופסת בכתפו ומסובבת אותו אליה.
"מה רצית שאעשה? שאשאיר אותו... שהוא... מה?" לא ידעה מה להגיד.
"בדיוק," ניער את ידה מכתפו. "ועכשיו, אם תסלחי לי, אני לא מדבר עם החברים של ההומו."
ליאור הלך משם, מותיר את שני עם דקירה כואבת בלב. היא עשתה את הדבר הנכון, היא יודעת. היא המשיכה להגיד זאת לעצמה, לשכנע את עצמה, אבל אולי הדבר הנכון לאלכס לא היה הדבר הנכון עבורה.
"שני?" שמעה את דוד מאחוריה.
"דוד," אמרה, מרגישה את הדמעות בעיניה. היא הסתובבה אליו וחיכתה שידבר.
"תקשיבי, חשבתי על זה והבנתי שזה פשוט לא יעבוד בנינו," אמר בפשטות והתכוון ללכת, אך אז שני תפסה במפרק ידו ומשכה אותו אליה.
"מה? דוד אתה... אתה זורק אותי?" לא יכלה לעצור את הדמעות יותר.
"מצטער. זה לא קשור לרוסיה, או לליאור. חשבתי על זה והבנתי שאנחנו פשוט לא מתאימים. ביי," אמר בקרירות. הוא שחרר את אחיזתה במפרק ידו והלך משם, מבלי להסתכל על שני הפגועה.
"אבל... אבל דוד..." ניסתה לקרוא לו, אך הדמעות לא אפשרו לה.
זה הכול בגללך! צעקה בראשה.
אתה עשית את זה. אני תמיד הייתי נחמדה אליך, תמיד!
היא כל כך כעסה עליו על ההשפלה שהעביר אותה. כולם יצחקו עליה בגללו.
אני אנקום בך על זה, רוסיה... הבטיחה לעצמה.
היא ניגבה את הדמעות, נשמה עמוק והחלה לפסוע אל כיוון כיתתה. כל צעד הרגיש לה כבד יותר מהשני. היא הרגישה כאילו רגליה שוקלות כמאה טון כל אחת. כך, צועדת בכבדות לכיתתה, היא התחילה לחשוב על תוכנית נקמה באלכס. הוא עוד ישלם על שעשה לה.

אלכס פתח את עיניו לאט, לאט. הוא ניסה להבין איפה הוא. הוא שמע קולות מרוחקים מדברים. אחרי כמה שניות, ראה את הוריו מדברים עם איש בחלוק לבן, כנראה רופא.
"ככה זה, אתם יודעים," הרופא אמר ואימו של אלכס, אנסטסיה, הנהנה קלות.
"אלכסיי!" אמר לפתע ולדימיר, אביו של אלכס, כשהבחין בבנו שהתעורר.
"מה קרה לי?" פלט הנער ברוסית.
"התעלפת," ענתה אנסטסיה, מתקרבת אליו. היא ליטפה את מצחו וחייכה אליו, שמחה שבנה יחידה בסדר.
"משהו כואב לך?" שאל הרופא, בוחן לוח קטן שבידו.
"הראש," אלכס ענה. הרופא כתב משהו בלוח הקטן לפני שיצא מהחדר.
"איך אתה מרגיש?" שאלה אנסטסיה, דאגה טהורה נשמעת בקולה.
"מה קרה לי?" שאל שוב. ולדימיר התקרב אליו, מחייך בהקלה על כך שבנו התעורר.
"מצאו אותך מעולף בבית ספר," ענה לבנו. "אז תגיד לנו אתה מה קרה."
אנסטסיה התיישבה על כיסא פלסטיק מצידה הימני של המיטה, בשעה שולדימיר התיישב על כורסא קטנה מצידה הנגדי של המיטה. הוא זז כמה פעמים, מחפש תנוחה נוחה, אך שלושת הנוכחים בחדר ידעו שכיסא הפלסטיק הוא המושב הנוח מבין השניים.
"הכול בסדר," אנסטסיה לחשה, ספק לאלכס, ספק לעצמה. היא המשיכה ללטף את ראשו בעדינות וחייכה אליו באהבה.
"יצאתם מהעבודה בשבילי?" אלכס שאל ברוסית. הוא היה כל כך מבולבל, עד שבקושי שמע מה שאמר.
"האמת היא שאתה הגעת אלינו," ולדימיר ענה בחיוך, לוחץ אל ידו של אלכס.
אלכס הסתכל על הוריו בשעה שהבין את המובן מאליו.
הוריו היו רופאים עוד ברוסיה. עכשיו בישראל, הם הרופאים הכי טובים בארץ. בשנה הקודמת, אפילו נכנסו לרשימת עשרת הרופאים הכי טובים בעולם, ולדימיר במקום החמישי ואנסטסיה במקום השלישי.
הם המשיכו להסתכל על בנם, שעדיין ניסה להסתגל לכאב.
"כמה זמן אני פה?" המשיך הנער.
"מהבוקר," ענתה אימו, בשעה שתפסה את ידו של אלכס וליטפה אותה, מנסה להרגיע את בנה.
"אני עייף," לחש כמעט ללא קול.
"לך לישון, בן שלי," אמר ולדימיר, קם מהכורסא ונשק למצחו של בנו. אנסטסיה קמה אחריו, נישקה את לחיו הימנית ולאחר את מצחו והתקדמה לכיוון הדלת.
אלכס עצם את עיניו בשעה שהוריו יצאו. הם עמדו ליד הדלת ובהו בה בדאגה.
"הכול בסדר," ולדימיר לחש ברוסית, מחבק אותה. "הוא יהיה בסדר."
"כן," ענתה בשפתם. היא פיזרה את שיערה הבלונדיני והארוך, כדי לעשות קוקו חדש. כבר כמעט יום שלם שבנה שכב מחוסר הכרה על המיטה הזו, כבר כמעט יום שלם שהיא ובעלה השתגעו מדאגה. כשרק הגיע, היה חשש לזעזוע מוח, אך במזל גם זה לא היה. היא הסתכלה על ולדימיר שהחל להעביר את ידו השמאלית בין שיערותיו הבלונדיניות, כהרגלו במצבי לחץ. היא תפסה בידו השמאלית ועצרה אותו.
"יהיה בסדר. אלכסיי ילד טוב, חזק, הוא בסדר," אמרה, הפעם בעברית וחיבקה את ולדימיר. האחרון החזיר לה חיבוק. הם המשיכו לבהות בדלת בשקט גמור, במשך כמה שניות.
"דוקטור ורשבסקי," שמעו קול מאחוריהם והסתובבו.
"כן?" ענו יחד. הם הסתכלו על האחות הג'ינג'ית, אשר התחילה לעבוד במקום רק לפני שבוע.
"דוקטור סוליק מחפש אותך," פנתה האחות אל אנסטסיה. האחרונה הנהנה לפני שהתחילה ללכת אל מיקומו של דוקטור מושיקו סוליק.
"ערב טוב, דוקטור ורשבסקי," אמרה לולדימיר, לפני שהסתובבה והלכה משם. ולדימיר העיף מבט אחרון בדלת, נאנח, לפני שחזר אף הוא לעבודה.