חמש יחידות אהבה ~ Five Points Of Love

פרק 37

״הוא באמת עשה את זה?״ שאלה אמה בכעס והנהנתי ״וככה הוא אמר לך בבית של ליאה?״ שאלה והנהנתי ״הוא חתיכת מוזר האביתר הזה.״ אמרה ונשמתי עמוק ״אני מצטערת שבכיתי.״ מלמלתי ״למה?״ שאלה ״לא מתאים לי,״ מלמלתי ״די אור, את כל הזמן שומרת בבטן ולא משתפת, ושאת בוכה את בוכה עם עצמך.״ אמרה אמה בכעס ״שני מעצבנת אותי״ פלטתי ״יש לה לגמרי טפשת הריון״ אמרה והנהנתי ״עזבי את זה שהיא לא מתנהגת כמו חברה, היא אישה בהריון והיא מתנהגת כמו תינוקת.״ אמרתי בכעס ״צריך לדבר איתה,״ הציעה אמה ״אני לא מוכנה לדבר איתה״ אמרתי בכעס ״תגידי, מה עם ירין?״ שאלה אמה לפתע ״לא יודעת, לא ראיתי אותה הרבה זמן..״ מלמלתי ״נראלך שהיא עברה לפריז?״ שאלה אמה ״לא חושבת, היו אומרים על זה משהו״ אמרתי ואמה משכה בכתפיה ״אור,״ אמה אמרה והבטתי בה ״את לא רואה מרחוק נכון?״ שאלה והנהנתי ״יופי, אז תסתכלי רק עליי ואל תלחצי״ אמרה מביטה בי ״מה קרה?״ שאלתי בלחץ ״אביתר בא לכיוון הזה״ אמרה ובלעתי את הרוק ״בואי נלך אז״ קמתי והיא הושיבה אותי בחזרה ״תפסיקי לברוח ממנו ותתמודדי איתו פעם אחת״ אמרה ונעצתי בה מבט כועס ״את עוד תודי לי על זה, האני״ מלמלה וקרצה לי בהרמת גבה, צחקקתי ולפתע אביתר כבר עמד מולי, שתינו השתתקנו, הוא הביט בי והעביר את ידו בשיער ״היי אמה״ אמר עדיין מביט בי ״היי״ ענתה מבולבלת ״אני יכול לקחת לך אותה לרגע?״ שאל מעביר את מבטו עליה ״זה בסדר, אני הולכת״ אמרה וקמה ממקומה ״דברי איתי״ זרקה לעברי לפניי שנכנסה פנימה, אביתר נאנח והתיישב לידי, הוא הניח את מרפקיו על ברכיו וקבר את ראשו בכפות ידיו ״אני מניח שאני מצטער״ התחיל ״טוב..״ מלמלתי ״זהו?״ שאלתי, הוא הפנה את מבטו אליי והביט לתוך העיניים שלי, כל הביטחון שהיה לי התרסק ורק רציתי ליפול על הברכיים שלו ולחבק אותו חזק.
״אני חושב״ לחש ״אז אני אכנס״ קמתי ממקומי, עברתי אותו עד ששמעתי אותו מדבר אליי ״שמעתי שמגיע לך מזל טוב״ הקול הגברי שלו העביר בי צמרמורת ״כן, תודה״ אמרתי מסתובבת אליו ״אין על מה, זה הגיע לך.״ אמר מהנהן לעברי והרמתי גבה ״חברה שלך שמה לב שנעלמת?״ עקצתי והוא גיחך מוריד את ראשו ״נפרדנו.״ אמר ולא הגבתי. ״אתה מבין במשחק?״ שאלתי בזלזול, הוא השפיל את מבטו ״את יודעת,״ אמר והתיישר, התקרבתי שוב אל המקום בו ישב ״שחקנים בסופו של דבר משווקים את עצמם מול הצופים, ואם אני הייתי צופה ונהנתי,״ אמר והשאיר את המשפט תלוי באוויר ״תודה״ לחשתי ״תפסיקי להודות לי כל הזמן אור, ממתי את נהיית כזאת מנומסת?״ שאל בכעס ונעמד מולי, הגובה שלו לא איים עליי, אך הקרבה הלחיצה אותי ומצאתי את עצמי צועדת לאחור. ״מה אתה רוצה ממני? למה אתה אומר לי כל הדברים האלו?״ שאלתי מבולבלת ״כי זאת האמת, מה זאת אומרת?״ שאל לא מבין ״לא נכון אביתר, אתה בכלל לא מבין במשחק, בקושי שמעת חצי מהאודישן שלי!״ צעקתי, עכשיו כבר הרגשתי את הנשימות שלו על הפנים שלי ״כל מה שאני יודע,״ הוא אמר ולקח נשימה, לא מנתק את הקשר עין ביננו ״זה שכמעט נישקתי אותך באמצע האודישן ששמעתי אותך מדברת.״ אמר ובלעתי את רוקי ״זה כאילו נכתב ממש עלייך, אה?״ אמרתי בחצי חיוך ״אל תגידי את זה.״ המבט שלו הפך לכועס ״רק שהייתי מוסיפה שאתה אפס, ושאני לא בוכה בגללך, אני בוכה בגללי. בגלל שבמקום להישאר יפה ראש למעלה הרשתי לעצמי לבכות בגללך, הרשמתי את עצמי לכאוב בגללך.״ תקעתי בחזהו אצבע מאשימה. התנשמתי והורדתי את מבטי אל האצבע שהייתה תקועה בתוך החזה המוצק שלו, ״תאמיני לי שלא רציתי לעשות את זה.״ לחש ״את מה?״ שאלתי לא מבינה ״את הדבר הזה שבגללו את כל כך כועסת עליי,״ מלמל ״אני לא מבינה אביתר!״ כעסתי, הוא עצם את עיניו בכאב ״אור.. בבקשה..״ מלמל והניח את ידו על הלב שלו, ״זה לא פייר..״ הקול שלי יצא שבור יותר משחשבתי ״תניח לי, תעזוב אותי.״ ביקשתי ״אור..״ מלמל אליי, ״אני אניח לך.״ אמר מביט בי, ״רק תזכרי דבר אחד,״ אמר אוחז בפניי ״עשיתי הכל בשביל שלך יהיה טוב, ואני עדיין אוה-״ קטעתי אותו ״לא לא לא, אל תנסה לגרום לי לחשוב ש-״ הוא הצמיד את שפתיו לשלי, המוח שלי הפסיק לתפקד והרגליים שלי לא הצליחו להחזיק את עצמן, אביתר ייצב אותי והניח את ידו על גבי התחתון והצמיד אותי לגופו, עדיין לא שובר את הנשיקה שלנו, אחזתי בשולי חולצתו, רעבה אליו ובעיקר מתגעגעת.
הלשון שלו חדרה אל תוך פי והידיים שלי עלו לעורפו והצמידו אל ראשו אליי יותר והעמיקו את הנשיקה.
זאת הייתה נשיקה סוערת, מלאה בתשוקה.
ידעתי שאחרי הנשיקה הזאת, לא אזכה לפגוש באביתר שלי עוד הרבה.
*
״זה היה רעיון גרוע אור.״ אמה שילבה את ידיה, ישבתי כמו זומבי, על אחד הספסלים בחצר בית הספר.
״הייתי צריכה את זה, יותר מהכל.״ מלמלתי עדיין לא מביטה בה ״ותראי אותך עכשיו. את פשוט שבורה שוב.״ אמרה ונאנחתי. ״לא אמה, אני בסדר, הוצאתי עליו את כל התסכול שלי שהגיע לו.״ אמרתי ״אז למה את ככה?״ שאלה ״איך ככה?״ שאלתי ״מוזרה.״ קבעה ונאנחתי בפעם השנייה להיום ״הכל בסדר.״ מלמלתי הולכת לכיתה בה אני לומדת עכשיו.

הדברים התגלגלו כמו שחשבתי, אחרי הנשיקה שלי ושל אור החיים המשיכו להתנהל כאילו כלום לא קרה, ואפילו לא ראיתי אותו יותר מדי, רק בשיעורי המתמטיקה וגם אז הוא שמר על פרופיל מאוד נמוך.

'מזכירה- היום חזרות אצלי, תאשרו' קראתי את ההודעה של ליאה, שנאתי את העובדה שבכל פעם שאני שומעת ממנה אני נזכרת באביתר, ואני שומעת ממנה כבר יותר מדי.

אישרתי במהירות ודחפתי את הפלאפון לכיס שלי, נעמדתי על רגליי וניגשתי למטבח, הוצאתי מהמזווה פסטה והרתחתי את המים על האש, בישלתי את הפסטה והוספתי קצת מלח ושמן, הכנתי לי רוטב פסטו טעים והתיישבתי לאכול. "היי מותק" אבי נכנס למטבח, הרמתי אליו את מבטי ומתחתי חיוך קטן, מבטו השתה עליי כמה שניות "הכל בסדר?" שאל כמעט בשקט, הרמתי אליו מבט מבולבל "מה זאת אומרת?" הכל חרא אבא.

"את לא את בזמן האחרון," אמר והתיישב לצידי, השפלתי את מבטי אל הפסטה וניסיתי להחניק את הדמעות, אני שונאת אותן. "זה יעבור" אמרתי מחייכת אליו, הוא לא חייך אלי, רק הביט בי במבט מלא באשמה "אני מצטער," אמר לפתע, הרמתי את גבותיי אבא "על מה אבא? אתה לא אשם, הלוואי שכל הגברים היו כמוך." אמרתי והוא עדיין הביט בי עצוב וחסר אונים "אבא, הכל בסדר?" שאלתי "כן, מה שזה לא יהיה.." הוא נשם עמוק "תהיי בטוחה שהוא אוהב אותך. מאוד." אמר ונענעתי את ראשי "ניסיון נחמד אבא, אבל אני מזמן כבר לא מאמינה בזה." אמרתי והרמתי את הצלחת אל הכיור.

נכנסתי את החדר שלי והחלפתי את החולצה של  בית הספר שלי לטי שרט רחבה ונעימה, החלפתי לכפכפים ולקחתי את הנייד שלי בזמן שיצאתי מהבית "אני הולכת," צעקתי וגיליתי את אבא שלי יושב באותו המקום, ראשו היה שעון על ידו והוא היה נראה מתוסכל, זה מחץ לי את הלב. בחיים לא ראיתי את אבא שלי כל כך עצוב. "אבא, הכל בסדר?" שאלתי מתקרבת אליו "כן, את הולכת?" שאל מרים אליי את מבטו, הנהנתי ונשקתי לראשו "אני אוהבת אותך, ביי" הוא הניח את ידו על ראשי "תודה, תודה שאת אוהבת אותי" לחש והתנערתי ממנו, פרצתי בצחוק "למה לא? אתה הבן אדם אדם הכי טוב שאני מכירה" גיחכתי והוא מתח חצי חיוך אשם "תהני מתוקה" אמר ויצאתי מהבית, הרגשתי מבולבלת. מאוד מבולבלת.

אוהבת אתכן הכי שיש.