חמש יחידות אהבה ~ Five Points Of Love

פרק 17-לבלוע

״ממ״ הוא ממשיך להעביר את האגודל שלו על הלחי הלוהטת שלי, הברזים שבעיניי נפתחים שנית ואני מוחה את הדמעות שוב במהירות ״מי גרם לך לבכות?״ הוא שואל בדאגה ״זה מה גרם לי לבכות.״ אני עונה בצחוק ציני, ״תספרי לי.״ הוא מתחנן ״זה.. זה פשוט..״ אני מגמגמת, אני כל כך רוצה לספר לו אבל לא יכולה.. ״זאת סתם תקופה.״ אני נאנחת ״תספרי לי כשתרצי,״ הוא מבין ומניח נשיקה חמימה על המצח שלי, אני מחייכת בהקלה. אך מהר מאוד מזיזה אותו ממני כשאני מבינה שהוא בעצם נפנף אותי לפניי כמה ימים.
הוא מביט בי מוזר ואני מקשיחה מבט ״אני מבין שאת כועסת,״ הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי ״אני לא.״ אני כן. ״ני מצטער שהמצב יצא ככה, אפשר שנשב לדבר על זה?״ הוא שואל ברוגע, אך אני רואה דרך העיניים שלו שהוא עומד להתפוצץ. ״אני לא מעוניינת לדבר על זה!״ אני קוטעת אותו, האווירה שקטה, ״האוהל שלך,״ אני אומרת והוא מרים גבה ״אני צריכה להחזיר לך אותו.״ אני מסבירה ״זה לא דחוף..״ הוא ממלמל ״אז מה כן?״ אני שואלת משלבת את ידיי ״היחסים ביננו.״ הוא קובע בכעס ״היחסים ביננו בסדר גמור״ אני אומרת בתמימות ״הם לא, את לא מוכנה להתקרב אליי מאז מה שקרה״ הוא אומר בצחוק מיואש ״מה קרה?״ אני שואלת בתימהון מזוייף ״מאז הנשיקה״ הוא אומר בביטחון גורם לי להתערער ״מה קרה בלעת את הלשון?״ הוא שואל בחיוך ניצחון ״לא, אתה בלעת.״ אני אומרת והוא מרים גבה בחיוך על ההערה שלי ״אחת אפס״ הוא קובע ״פספסת את הנקודה, אביתר״ אני אומרת בכעס ומתיישרת, ״אתה זה שנישקת אותי ואתה גם זה שהעיף אותי-״ אני אומרת והוא קוטע אותי ״אני לא העפתי אותך..״ הוא ממלמל ״אתה כן!״ אני צועקת עליו ״אז תיקח אחריות על המעשים שלך, כי אתה זה שהבאת אותנו למצב הזה, עכשיו תראה אותי היום בשמונה בבית הקפה, אני אביא את האוהל.״ אני אומרת ובקושי רב עוזבת את המסדרון המבודד בו נמצא אביתר.
*
״אור!״ שמעתי קול מוכר, אך לא זיהיתי, ניתקתי את האוזניות והבטתי לאחור ״מה קורה?״ אופק מחייך אליי מתנשף מהריצה, אני מחייכת בנימוס ולא מגיבה לו ״אני אגש לעניין.״ הוא נושם עמוק ״אפשר לשבת?״ הוא מציע, אנחנו מתקדמים לספל ואני מתיישבת מבלי להוריד את התיק מכתפי.
״אז?״ אני שואלת מביטה בשעה באייפון ״אני מבין שאת ממהרת, ולא ממש רוצה לדבר איתי.״ הוא אומר ואני מחייכת בחוסר נעימות, אבל זה ברור, ברור שאני כרגע פשוט מתעבת אותו.
״אני יודע שאת שונאת אותי-״ אני קוטעת אותו ״ובצדק.״ אני מאשרת את דבריו ״ואני גם יודע שאת מי שתגרום לשני לסלוח לי..״ הוא ממלמל ״שני סלחה לך מזמן״ אני אומרת
מבולבלת ״אני מתכוון..״ הוא נאנח ״אני יודע ששני לא תסכים לחזור אליי בחיים אם את לא תתמכי בזה.״ הוא אומר ואני מהנהנת ״ברור לך שזה מה שעומד לקרות?״ אני שואלת ״אני רוצב שתדעי שאני מצטער, שאני בחיים לא רציתי לפגוע בשני.״ הוא משפשף את פניו ״זאת הייתה שטות, והנהנתי והרגשתי גבר אבל זה היה אידיוטי כי המשכתי לאהוב את שני כמו מטורף!״ הוא אמר ועיניו נצצו, הרגשתי אע, הוא באמצ אוהב אותה, ואני סתם כלבה שהורסת.
״ויצאתי חתיכת זין, בחיים לא חשבתי שאני אצטער על משהו כמו שאני מצטער עכשיו..״ המשכתי את שפתי התחתונה בקנאה. ״אני אתמוך בה בכל מה שקשור אלייך..״ אני ממלמלת וחיוך נפרש על פניו ״תודה.״ הוא מוחץ אותי בחיבוק ״אם עוד פעם אחת תכאיב לה..״ אני מביטה בכעס בעיניו ״אני לא.״ הוא קובע ואני מהנהנת ״רק שתדעי..״ הוא אומר לפני שקם ללכת ״ששני זכתה, באמת, וזה הפסד של ירין וגם של ניר שהם לא ראו את זה לפניי, רק כשמכירים אותך יודעים מה את באמת שווה.״ הוא אמר והלך, חייכתי כמו טיפשה על הספסל, משחזרת בראשי את אותו יום עם אביתר, שהזכירה לי קצת את המשפט האחרון של אופק.
*
״בן,״ קראתי לו והוא הביט בי ״בוא רגע״ קראתי לו והוא התקרב אליי ״אני צריכה לזוז. תשאר פה עד שעדי תלך בסדר?״ אני לוחשת לו והוא מהנהן בלי לשאול שאלות, ידעתי ממי אני מבקשת.

הרכב המוכר של אביתר עצר בצד הכביש, בטח הוא מאחסן את האופנוע בגלל שכבר חורף.
״בבקשה״ אני מניחה את האוהל במושב לידו, ״אור,״ הוא קורא לי אך אני מחליטה לעשות כאילו לא שמעתי ולהתחיל להתקדם, שמעתי דלת נטרקת אך בחרתי להתעלם ופשוט ללכת מהר יותר ״את חירשת?״ הוא מסובב אותי כשתופס במפרק ידי ״לא שמעתי.״ אני משקרת ״בואי אני אקח אותך הביתה״ הוא מציע, אני מגלגלת את עיניי ועולה לרכב שלו, אני לא יודעת למה נכנעתי כל כך מהר, אולי בגלל העובדה שאני יודעת שהוא לא ישחרר, או שאני פשוט רוצה לעלות.
אנחנו מתחילים בנסיעה שקטה, אף אחד לא טורח לדבר.
״פספסת את הפנייה..״ אני ממלמלת ״אני צריך להוריד את האוהל בבית, לפני שאני מוריד אותך אני לוקח את האופנוע מהבית של ההורים שלי ולא יהיה משום לשלושתינו עליו״ הוא אומר ואני לא באמת מבינה למה התכוון.
הוא עוצר מתחת לבית שלו ״זריז.״ הוא יוצר מהרכב ״אני אחכה לך פה״ אני אומרת מסרבת לצאת ״לא משאירים ילדים באוטו״ הוא אומר בציניות ומתקדם ״יש לך טיימינג גרוע.״ אני נאנחת ״נו קדימה, שנספיק לעשות משהו היום״ הוא אומר בחוסר סבלנות, נאנחתי קמה ממקומי והולכת אחריו, הוא לקח את האוהל ועלינו לבניין בשתיקה מוחלטת, ״יש סיכוי שאת תשבי כמה דקות לשמוע מה שיש לי להגיד?״ שאל כשנכנסנו למעלית ״אם תתחיל לדבר על הנשיקה אני הולכת כבר עכשיו.״ אני מזהירה ״תפסיקי להתחמק מזה כל הזמן!״ הוא גוער בי ״אני?!״ אני מחזירה בצעקה, הוא בא לפתוח את פיו אך למזלי אחד השכנים של אביתר נכנס למעלית אז הוא מנע מצב מביך עד השאלה הבאה: ״חברה שלך?״ שאל והרמתי אליו מבט מבוייש ״לא, לא.״ אביתר בוחר שלצמצם במילים, האיש המבוגר עוזב את המעלית ואנחנו יחד איתו, נכנסים לדירתו של אביתר.
היא עדיין מהממת וביתית כמו שהייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, הוא ניגש לאותו החדר כמו בפעם הקודמת, ניגשתי לסלון והתיישבתי ממתינה לאביתר.
״אחלה, זזנו?״ שאל יוצא מהחדר מחזיק במפתחות.
הרגשתי את מבטו של אביתר נעוץ בי הזמן שחיכינו שבמעלית תגיע, כשהיא הגיע נכנסתי בעקבותיו של אביתר, הסתובבתי ללחוץ על כפור הכניסה לאחר שהדלתות נסגרו, פתאום אביתר שלח את ידו לפרק כף ידי, הסתובבתי אליו מבוהלת ובלי התרעה מוקדמת הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי באגרסיביות. ידיי נכרכו סביב עורפו, הוא התכופף מעט והניח את ידו תחתן ישבני, ובבת אחת הרים אותי באוויר מעמיק את הנשיקה, כרכתי את רגליי סביב אגנו והוא הדביק אותי לגב המעלית, ממשיך למשק אותי בפראות. ידיי עברו לחפור את שיערו והוא המשיך ללחוץ אותי בעזרת אגנו על דופן המעלית, הלשון שלו נלחמה בשלי והרגשתי כאילו אני ממשיכה לריב איתו כל הזמן. הרגשתי את כל כולי מלאה באביתר, זאת הייצה נשיקה שונה מהקודמת לה, הפעם לא היו את הזיקוקים, הרגשתי סיפוק. כאילו חיכיתי וגם הוא שזה יקרה כבר, זה הייתה נשיקה אגרסיבית ומלאה בתשוקה שפחדתי שתביא אותנו למצב שנצטער עליו אחר כך, התנתקנו מתנשפים ״מי שמדבר על לבלוע.״ אני מציינת בציניות, הורדתי בעדינות את ידיי אל עורפו ״אני חושבת שכדאי שתוריד אותי..״ אני ממלמלת, הוא מרחיק קצת את גופו ואני מתגלשת מטה, שנינו יוצאים מהמעלית המומים.
נכנסתי לרכב והוא אחריי, כעסתי עליו. שהוא מרשה לעצמו לנשק אותי שוב, ואז לא מדבר על זה אפילו, אבל אולי זה עדיף. פשוט לשכוח מזה, שוב.

לכל הנסערותתתתתת זה לא הסוף, חכו!!!!!❤️