Double - Harry styles fanfic

.

ידעתי על מה שהוא חושב ומה הוא רוצה, יכלתי להגיד בוודאות שאני כבר מכירה אותו וזה היה מוזר לי לחשוב שרק לפני כמה חודשים הוא היה סתם עוד אחד, מישהו שהייתי אומרת לו שלום ברחוב אבל לא יותר.

הוא למד להכיר אותי, למד את כל הפחדים ואת כל השנאות שלי. למד להכיל את הדעות שלפי הרוב היו קיצוניות או לפי דעתו מטומטמות, למד לאהוב את השריטות שלי.

אולי הכל קרה מהר מידי אבל אני לא חושבת שזה משהו שהיה אפשר להפסיק.

רגע אחד היינו יחד בים, צוחקים, רוקדים, משכנעים את כולם שהוא כורע ברך ומוציא טבעת ורגע אחרי הוא שלח לי את ההודעה שהפכה לי את הבטן.

אנחנו צריכים לדבר. דחוף.

אולי אם הייתי נאיבית ותמימה הייתי מדמיינת שהוא הולך להתוודות על הרגשות שלו כלפי, שאולי הוא רואה בי משהו מעבר, שאולי הוא רוצה את היקום המקביל ביקום הנוכחי.. אבל לא הייתי נאיבית ובטח שלא תמימה, ומערכות יחסים של חברות שלי לימדו אותי לא מעט כך שהכנתי את עצמי לגרוע מכל.

אבל גם ההכנה לא הקלה על הכאב כשהוא אמר לי שיש לו חברה.

חברה.

זה פשוט קרה. הוא גמגם בפניי, היינו במסיבה, סיפרתי לך שהיא תמיד רצתה אותי ולא יודע. מפה לשם אנחנו ביחד.

כן, האמת שהוא סיפר לי עליה. סיפר לי שהיא תמיד ניסתה להתקרב אליו אבל הוא היה דוחה אותה בעדינות, אומר לי שהיא חמודה אבל לא יותר מזה. אירוני לדעת שאני והיא חולקות את אותו השם והוא תמיד היה אומר ש״ אם כבר השם הזה, אז את.״

היו פעמים שהאמנתי לו. מיד אחר כך חזרתי למציאות.

בהתחלה, הוא ניסה לקרוא אותי, לגלות איך אני מרגישה. האמת היא שאני בעצמי לא ידעתי איך להגיב לכל הנושא הזה, חברה? ככה פתאום? ומה זה אומר עלינו?

הרגשתי כמו בסיפורים שאני כותבת, כי ברגע שהוא חיבק אותי כל הבכי שנצרתי, יצא החוצה. חיבקתי אותו חזק, בתוך תוכי יודעת שזה יהיה החיבוק האחרון, השיחה האחרונה, הפעם האחרונה שלנו. והוא קירב אותי אליו, מבקש ממני לא לבכות כי זה שובר אותו, אבל לכי תפסיקי כשאת מבינה שזה נגמר?

אחר כך, הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שדבר לא ישתנה, שעלי הוא לא יוותר ועל מה שיש בנינו היא לא תחליט, ואם היא תבקש ממנו להפסיק אז הוא יפרד ממנה.

האמנתי לו.

שבוע שעבר הם חגגו חודש ביחד. חודש בו הם מאוהבים ומאושרים.

חודש בו אני והוא לא דיברנו. אני לא מאשימה אותו, אחרי הכל יש לו חברה והוא צריך להתמקד במערכת היחסים שלהם, לבנות ולשמר אותה, אבל יחד עם זאת אני מוצאת את עצמי מחכה להודעה ממנו, לאיזה סימן שיראה שעוד אכפת לו.

משהו שיגרום לי להפסיק להרגיש מטומטמת שהאמנתי לכל מה שהוא אמר, משהו שיגרום לי לחייך כי אני יודעת שהוא עוד חושב עלי, סוג של סימן חיים קטן שכזה..

לפני 3 וחצי חודשים, הכרתי מישהו.
מתנשא ל1.90 עם חיוך צדדי קטן ומהפנט, אני כבר לא הבחורה שהוא מחבק בין זרועותיו. אני כבר לא הבחורה שהוא אומר לה מילים יפות שגורמות לה להאמין לדבריו, אני כבר לא הבחורה שלו.

אני אחת שהוא הכיר לפני 3 וחצי חודשים, אחת שדרשה ממנו בצחוק ללוות אותה ברגל שעה וחצי ולא להתייבש בתחנה, אחת שלא ידעה לאן זה יתפתח.

כי אם היא הייתה יודעת, היא הייתה מחכה לאוטובוס.

***

זו חשיפה שלא הייתה קלה לי בכלל, ויש עוד מלא דברים שלא הכנסתי כמו שהוא ליווה אותי ב1 בלילה כשחזרנו מהסרט או שישבנו לשחק פיפא והוא נתן לי לנצח, או שליומולדת שלי (שהיה יום אחרי החודש שלהם) הוא כתב לי משפט וחצי מסכן, אבל אני חושבת שזה לא פייר שהזנחתי את דאבל. עם כל מה שעבר עלי, לא מצאתי את הכוחות לכתוב על רוז והארי.

למעשה, היו רגעים שרציתי לכתוב שכולם מתו ושאף אהבה לא שרדה או נשארה אבל עצרתי את עצמי.. פרק 40 בשלבי כתיבה ואני עושה אותו לאט לאט, אני לא רוצה שהוא יהיה מושפע ממצבי רוח משתנים שלי..

אז סליחה שזה לא פרק, אבל רציתי לשתף, אולי תבינו ❤️