Double - Harry styles fanfic

Chapter 22

דאבל. פרק 22.

אומרים, כשאתה מאוהב, אתה מאבד את יכולת השיפוט שלך.

האמת היא, שאתה מאבד גם את ההיגיון, את הרגשות, את הגוף ולבסוף גם את עצמך. האהבה, הרגש הזה שכולם תמיד מייחלים להרגיש, בסופו של היום יכול להפיל אותך מהצוק הגבוה ביותר ולתת לך את התקווה שהאדם השני יהיה שם לתפוס אותך.

לא ידעתי מה זו אהבה עד שהכרתי את הארי.

אירוני, אבל גם לא ידעתי מה זה כאב עד שהכרתי את הארי.

אנחנו נפגעים מהאנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו נעלבים מהאנשים הקרובים אלינו, אלו שאכפת לנו מהם, אלה שאנחנו דואגים להם.

זה לא קצת מוזר? זה לא קצת מסוכן? כשאתה אוהב מישהו, אתה בעצם נותן לו את הכוח לפגוע בך. כי כל עוד הוא היה אדם זר לא אכפת לך מה הוא יאמר או יעשה. אבל כשהוא הופך לקרוב, אתה הופך למטרה פגיעה ולאותו אחד יש את כל החצים.

אבל יחד עם זאת, לאדם שאתה אוהב יש את הכוח לרפא אותך. יש לו את היכולת לחבר את הלב השבור, להדביק את כל הרסיסים ולהעלים את הכאב.

לא ידעתי שזה אפשרי עד שהשפתיים של הארי התרסקו על שפתיי שלי ולפתע כל הכאב מהזכרונות נעלמו, ודבר אחד היה לי בראש.

הוא.

רציתי אותו. ורציתי אותו בכל דרך אפשרית. רציתי להרגיש את הגוף שלו באופן הכי קרוב ואת השפתיים שלו על כל פיסת עור שלי. רציתי את הידיים שלו מחבקות ואוחזות בי ואת העיניים שלו מסתכלות עלי כאילו אני היחידה בעולם.

רציתי שהארי ינשק אותי עד שהאוויר בעולם יגמר ובעיקר רציתי שהוא ינתק אותי מכל השקרים שסיפרתי, ומכל האמת שהסתרתי.

ידעתי שעם עלות השחר נצטרך לחזור למחוז. עם עלות השחר נצטרך לחזור לחיים שלנו, לחיים בהם אני חלק מהכנופיה של זאין וקוטלת אנשים. אצטרך לחזור למשימה שלי, להבטחה שלי, למציאות שהיא אחרת מכל מה שכולם מדמייניים.

כל מה שנשאר לנו זה הרגע הזה, הזמנים האלו. השניות בהן הוא מנשק אותי לעולם לא יחזרו שוב, הפעימות שהלב שלי החסיר לעולם לא ישובו.

כאן ועכשיו. זה מה שנותר לי, איתו.

הגב שלי בא במגע עם המזרון הגדול וזה היה רק אז שהבנתי שאיכשהו הגענו אל תוך החדר. לא התכוונתי לשאול איך ומתי זה קרה כי זה לא היה לי אכפת. הידיים שלי כלאו את הארי בדיוק כמו שהוא כלא אותי ואם זה היה אפשרי הייתי נשארת ככה לנצח.

״אני באמת אוהב אותך.״ הוא הרים את ראשו והסתכל היישר אל תוך עיניי. הרגשתי את הלב שלי נחבט בצלעות, את הדם זורם במהירות, את הגוף שלי יוצא משליטה תחת המילים הכנות שלו.

״גם אני אוהבת אותך.״ עניתי בחזרה, הקול שלי שקט ורועד. אולי בגלל מה שהיה מקודם או אולי בגלל מה שיבוא, לעולם לא אדע. אבל זה לא באמת היה משנה, כי הדבר היחיד שהיה לי חשוב היה להגיד לו את זה, שידע. שיזכור.