דאבל. פרק 16.
זה לקח את כל הכוחות שלי כדי להיכנס אל החדר של סבתא ולהסתיר ממנה את כל מה שעשיתי ועדין עושה.
להביט בה בעיניים הכחולות ולא להיזכר בכל זוגות העיניים הרעות שאני כיביתי. לראות אותה שוכבת על המיטה הנוחה ולא להיזכר באנשים זרים ששוכבים בביתם ובגללי לא יקומו שוב.
כל הכוחות שלי נדרשו כדי לנהל את החיים הכפולים שלי.
חיים בהם בבוקר אני תלמידת תיכון בשנה האחרונה ללימודיה, תלמידה מצטיינת שלא מחסירה שיעור, עבודה ותמיד משתתפת ועונה לשאלות.
חיים בהם בערבים ובלילות אני חודרת אל המחוז השני ומחסלת חשבונות מהעבר. פוצעת את ליבם כמעט כמו שהם פצעו את שלי.
לפעמים תהיתי מה אמיתי ומה המסכה. מי אני באמת?
האם אני תלמידת תיכון שלובשת מסכה של חסרת רגשות או האם אני מחסלת חשבונות שמתכסה מאחורי לימודים וחברים?
נזכרתי בציטוט שקראתי פעם, כשהייתי קוראת ספרים.
׳אף אחד אינו יכול, לאורך משך זמן ניכר, לעטות פרצוף אחד כלפי עצמו ופרצוף אחר כלפי אחרים, מבלי לתהות בסופו של דבר איזה מהם הוא האמיתי.׳
מי היא הרוז האמיתית?
זו שמחייכת וצוחקת או זו שלוקחת חיים מבלי להניד עפעף?
״הכל בסדר?״ סבתא שאלה בזהירות, כנראה היא יכולה לראות דרך כל מסכת הבטחון שעטיתי על פניי.
שלחתי לה חיוך עצל, ״קצת עייפה.״
זה מתיש לנסות להיות אדם אחר ושונה ממה שאנחנו.
״הכל בסדר עם הארי?״ היא שאלה בעדינות, עיניה בוחנות את התגובה שלי.
״כן, למה שלא יהיה?״
״לא יודעת, את פחות מדברת עליו ויותר שותקת. אולי את זו שצריכה להיות פה במקומי.״ היא ניסתה להאיר את המצב עם הומור. היא הצליחה.
סבתא תמיד מצליחה.
״האמת? הייתי שמחה להתחלף איתך עכשיו.״ הודתי בכנות מלאה. כל כך הייתי רוצה לפשוט את בגדיי ולהחליף למדים המזעזעים של בית החולים. לטפס לאחת המיטות ופשוט להישאר שם.
אולי לדקה, אולי לשנה, לא משנה לי כמה זמן, העיקר שאוכל לכמה רגעים לקחת נשימות עמוקות ולא להיות במרדף אחרי הנקמה.
לקחת כמה רגעים ולחזור להיות רוז הישנה. התמימה, הטובה.
״כמה אוניות טבעו לך?״ היא שאלה ובכלל לא שמתי לב שנאנחתי באפיסת כוחות.
YOU ARE READING
Double - Harry styles fanfic
Fanfictionברוכים הבאים למזרח לונדון. המקום היחיד בו יש שני צדדים אפלים. *** #זוכה פרסי וואטיס בשיחת העיר #מקום 2 ברומנטיקה אזהרות - כולל תכניים מיניים ובוגרים, כנופיות, סמים, פשע, התעללות ומוות. פאנפיק מקורי על הארי סטיילס.
