Double - Harry styles fanfic

.

לפני 3 וחצי חודשים, הכרתי מישהו.
כשהוא מתנשא ל1.90 עם חיוך צדדי קטן אבל מהפנט, תהיתי איך אף פעם לא שמתי לב אליו קודם לכן.

במבט לאחור, לא היינו עוברים את מה שעברנו אם לא הייתי דורשת ממנו בצחוק ללוות אותי הביתה, אם לא הייתי קובעת לו עובדה שיש לנו הליכה של שעה וחצי להעביר ביחד. אני מניחה שאפשר להגיד שאולי הכל התחיל בגללי אבל זה לא באמת ישנה את זה.

עם הפרשי גילאים שלא משחקים לטובתי, סגנון חיים שונה לחלוטין ומשפחה שלא תקבל את זה באהדה, איכשהו הצלחנו לעשות את זה. למדתי להכיר אותו והוא למד להכיר אותי, או לפחות את החלקים שנתתי.

שיחות אל תוך לילה, פגישות בהן הזמן עבר מהר מידי, משחקים שטותיים או אפילו סתם לשבת באיזה פארק ולדבר, זה הפך למן שגרה לא רגילה שכל כך אהבתי ופחדתי מהרגע בו זה יגמר.

אף אחד לא ידע, או לפחות אף אחד שיכול להשפיע על זה. ההורים שלי לא ידעו שיצאנו ביחד לסרט וקברתי את ראשי בכתפו בקטעים שהפכו לי את הבטן, וההורים שלו לא ידעו שהזמנו פיצה ואכלתי מגש שלם.

לא ממש הגדרנו את מה שיש בנינו, וכשניסינו די הסתבכנו. היינו יותר מידידים טובים אבל פחות מבני זוג, איפשהו על קו האמצע, נוטים לדמיין על יקום מקביל בו הכל יהיה אפשרי.

אני לא חושבת שהתאהבתי בו, אני יודעת שלא. התאהבתי בתחושה שהוא היה נותן לי, התאהבתי במחשבה שאולי בחור כמוהו מחבב אותי, רוצה אותי.

בחור שיודע להגיד בדיוק את הדבר הנכון ובצורה הנכונה, יודע איך להחזיק את היד וללטף בעיגולים חוזרים בעדינות, יודע לעטוף אותי בזרועותיו ולתת לי לשמוע את קצב פעימות הלב שלו, שאיכשהו אף פעם לא היה יותר מהיר משלי.

כן, הוא היה מסוג הבחורים האלה, שמדברים עליהם רק בסרטים. כזה שנחמד לכל הבנות ודואג שהכל יהיה בסדר, כזה שיתן לך את הסוודר שקר ויקרב אותך אליך כשאת מחליטה לריב קצת וללכת. כזה שיודע לומר את המילים הקטנות שהופכות לך את הבטן, גורמות לך להאמין לו מיד.

אם להיות כנים, שנאתי אותו על זה והוא ידע את זה.

נהנתי מכל רגע איתו, אם זה לשחק כדורגל או לרקוד בחוף הים, אפילו סתם לשבת על ספסל ולשתוק כי רציתי להוכיח לו משהו. נהנתי, ונהנתי יותר כשידעתי שזה הדדי.

או לפחות זה מה שהוא אמר לי.

הוא סיפר לי הכל, הבחור הזה. הוא סיפר לי על המסיבות שהלך ועל הבנות שלא פוסקות מלרצות אותו, אני הייתי מקשיבה וצוחקת כי הוא אהב את הצחוק ואת החיוך שלי.