Double - Harry styles fanfic

Chapter 34

דאבל. פרק 34.

אנשים על גבי אנשים הקיפו אותי, אבל לא זכור לי יום שהייתי יותר בודדה כמו באותם רגעים.

לבושים בשחור, הם נתנו לי מבטים של חמלה ורחמים, בדיוק אותם מבטים שקיבלתי כשהייתי בת 5 והורי נהרגו בתאונת הדרכים.

אז, הייתה לי את סבתא שתחבק אותי ותגיד שהכל יהיה בסדר. עכשיו, לא היה לי אף אחד.

בהיתי בשתי הארונות, צופה באנשים שאני הכי אוהבת שוכבים שם בשלווה. לא היה אף זכר למכות, אף זכר להתעללות, אף זכר לדם.

לילי נראתה יפה יותר מתמיד וסבתא נראתה צעירה כשהיא שכבה שם, ידיה על בטנה כאילו אין היא מתה. לא הבנתי את המנהג לייפות את המתים אבל הודתי על זה כי לא היו בי כוחות לראות שוב את המראות המזעזעים.

כל תושבי המחוז הגיעו להלוויה, חלק בשביל לילי וחלק בשביל סבתא. הרוב, הגיעו בשביל שתיהן. במקום כמו שלנו כולם מכירים את כולם, המבוגרים באו להשתתף באובדן הנערה והצעירים באו לחלוק כבוד אחרון לאישה שתמיד חייכה אליהם.

אני הגעתי כדי לוודא שזה אמיתי.

ההורים של לילי חיבקו זה את זו בבכי דומם, שוכחים שהם גרושים ופרודים כמעט עשור שנים. זה היה עצוב לדעת שהמשאלה של לילי מתגשמת דווקא כשהיא כבר לא בין החיים כדי לראות את זה.

היא תמיד רצתה שהם יחזרו להיות ביחד. חבל שהיא הייתה צריכה למות כדי שזה יקרה.

קלואי עמדה לידי, משלבת את אצבעותיה בשלי כשהראש שלה מושפל והדמעות לא פוסקות מלרדת. אני, לעומתה, לא הזלתי אף דמעה מהלילה.

הדמעות לא יחזירו אותן, הדמעות לא יחזירו את הגלגל לאחור. לילי מתה, סבתא מתה, הדמעות כבר מתו גם הן.

חסרת תחושה, זה מה שהייתי.

כאילו חור ענק נפער במרכז החזה, שואב כל טיפת רגש שאי פעם הייתה לי ומרוקן אותי מאנושיות. כולם מסביב בכו, כולם מסביב כאבו. כולם נקרעו לדעת שהן אינן, שהן לא יחזרו יותר.

אני היחידה שהביטה בארונות עם פרצוף אטום.

'את הבאה בתור.׳ נכתב בפתק הקטן, זה שהיה בתוך הבגדים של סבתא. הדף הפך לאדום מהדם אבל האותיות והמסר עדין הובהרו.

אני הבאה בתור. אני הבאה בתור למות.

״היי, את בסדר?״ יד חמה הונחה על גבי, גורמת לי לשאת את עיניי ולהביט בזאין.

העיניים שלו היו עייפות, השקים השחורים שהתחילו להתאסף סביבן הסגירו אותו. הוא לא ישן הרבה בזמן האחרון והוא גם לא ילך לישון בזמן הקרוב. האקדח שלו הפעם לא היה מוסתר אלא גלוי לכל, כאילו מאתגר מישהו להתעסק איתו.