Chapter 14

4.1K 326 176
                                    

דאבל. פרק 14.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שהזמן היחיד בו רגשות השנאה והנקמה לא תוקפות אותי זה הזמן בו אני עם הארי. זה כאילו הנוכחות שלו גרמה לי לדחוף את כל השקרים, המלחמות, ההבטחות לחלק האחורי של ראשי ולהתמקד בעיניו הירוקות במקום.

אבל זה היה רק עם הארי ורק כשהייתי עם הארי. כי בשניה שחזרתי לדירה שלי, והוא חזר למחוז שלו, אותם רגשות ומחשבות התעוררו שוב לחיים.

רצון לנקום. רצון לשחוט ולהרוס את כל מי שאהיה אחראי על המוות של הוריי. לשבור את כל כל אלו שמנעו ממני חיים נורמלים, חיים בהם אני חוזרת לבית שמח עם הורים מאושרים, חיים בהם פנים שוחקות הן אלה שמקבלות אותי ולא ארבעה קירות קרים וריקים.

ידעתי שזה לא טוב. עמוק עמוק בתוך תוכי ידעתי שרגשות כאלה ומחשבות כאלה הופכים אנשים לאפלים, לחשוכים. לרעים. שאם ההורים שלי היו בחיים, הם רוב הסיכויים היו מאוכזבים ממני.

אבל הם לא היו בחיים.

וזו הייתה הסיבה שנשבעתי לנקום.

***

גיליון הציונים שלי תמיד היה טוב. ממוצע הציונים שלי תמיד עבר את התשעים והמורים תמיד היו מרוצים ממני.

הייתי התלמידה הטובה, זו שמגישה עבודות בזמן, מכינה שיעורי בית, מקשיבה במשך השיעור ואף פעם לא מאחרת או מחסירה יום לימודים.

לכן, גם כשסבתא שוכבת בבית החולים ואני מוציאה את נשמתי בשביל כסף לטיפולים שלה, לא יכלתי לסכן את המוניטין שלי.

לכן, גם כשהייתי נשארה כל הלילה באימונים מפרכים ובחיפוש אחר מידע, הייתי חייבת להופיע ללימודים למחרת. לא משנה איזו עסקה עשיתי או כמה כדורים הכנסתי למטרה, אני עדין צריכה להיות תלמידה מהמניין.

השיעור היחיד שמנע מהממוצע שלי להיות 100 היה ספורט. המורה אף פעם לא ממש הסתדרה איתי ואני איתה אבל שמרנו על מערכת יחסים של כבוד ומרחק, לא אוהבות ולא שונאות.

ולמרות זאת, הייתי נותנת הכל כדי שהיא תראה אותי ליד נייתן וזאין.

״קדימה, עוד עשר.״ ידיו של נייתן החזיקו את ברכיי כשאני עליתי וירדתי עם ראשי כלפיו, ״תשע.. שמונה.. קדימה!״

״א-אני לא מצליחה ל-לנשום!״

״אם את מצליחה לדבר, את מצליחה לנשום, קדימה, חמש.. ארבע..״

עצמתי את עיניי בכאב, מרגישה כל שריר ושריר בגופי נקרע ונהרס, אבל לא וויתרתי. עד שלא שמעתי את נייתן סופר אחד, לא נתתי לעצמי לנוח.

״אחד, כל הכבוד! שתי דקות מנוחה.״

התמוטטתי על המזרון הדק עליו שכבתי, בית החזה שלי עולה ויורד מנשימות מהירות, זיעה מכסה כל פיסת עור שלי, ״ש-שתי דקות? זה הכל?״

Double - Harry styles fanficWhere stories live. Discover now