Double - Harry styles fanfic

Chapter 12

התוצאה היא אותה תוצאה. הם מתים. כולנו מתים בסוף. אבל הדרך בה זה קרה, הדרך השקרית עליה גדלתי כל שנות חיי, זה גרם לי להתנהג אחרת.

כאילו, שאם אבכה ואצעק חזק יותר, הם עלולים באמת לחזור.

״בבקשה!! תחזרו!!״ תפסתי את ראשי בין ידיי בחוזקה, צועקת וקוראת להם, ״אני מתחננת! תחזרו!״ כשלא שמעתי מהם תגובה, כשלא הצלחתי להגיע אליהם, התחלתי להכות את עצמי.

להכות את עצמי על כל השנים בהם חייתי בשקר. על כל השנים בהם ניסיתי להיות חיובית. על כל השנים בהם האמנתי שטוב קיים בכל בן אדם. להכות את עצמי על כל השנים בהם הם לא היה לידי ואני לא ידעתי למה.

מכה אחרי מכה אחרי מכה. הם עדין לא חזרו, אבל הכאב מתחיל להטשטש.

״רוז!״ קול גברי ובהול נשמע מכניסת החדר, פקחתי את עיניי אך כל מה שראיתי היה טשטוש אחד גדול.

זה לא היה אבא שלי. אז המשכתי להכות את עצמי.

״רוז, לא, תפסיקי!״ ידיים חסונות עטפו אותי, מרחיקות את ידיי מפניי. נלחמתי בהם בחזרה, נחושה לצאת מהאחיזה שלהם. ״די, תירגעי, די.״

״תעזוב אותי, תעזוב אותי!״ צעקתי מבין הדמעות, ידיי הופכות לאגרופים ומכות את החזה שלו כשהוא חיבק אותי בחוזקה, מנסה להגן עלי מהשדים של עצמי, ״תעזוב אותי!״

צעקתי בכל גרוני, אבל תפסתי את החולצה שלו בחוזקה, מתחננת ללא מילים שישאר איתי ככה, שלא ישחרר, שלא יתן לי להתמודד עם זה לבד.

״בבקשה...״ הקול שלי הפך לחלש ורק הדמעות המשיכו לצאת, ״תחזיר אותם..״

״ששש, די, אני פה..״ הוא הניע את גופנו מצד לצד, כמו אמא שמנסה להרגיע את הילד הקטן שלה. הוא הצמיד את פני אל גופו, ראשו נח על ראשי והוא מנסה לנחם אותי.

בלי מילים. רק מגע.

״אני רוצה שהם יחזרו..״ ייללתי בשקט, הדמעות לא פוסקות לרדת, ״תחזיר לי אותם.. בבקשה..״

״הלוואי והייתי יכול..״ הוא לחש בעדינות, מנחית נשיקות רכות על ראשי, ״הלוואי..״

נשארתי באחיזה שלו מי יודע כמה זמן. אולי שנים, אולי חודשים, אולי שבועות ואולי אלה היו בכלל רק כמה דקות שהרגישו כמו נצח.

גופו החזק עוטף את גופי החלש, ידיו מלטפות ומרגיעות כשאני הרגשתי על סף התמוטטות, שפתיו לא פוסקות מלנחם כששלי לא פסקו מליילל.

״א-אני אף פעם לא ידעתי.. הם הרגו אותם.. הם הרגו לי אותם.. א-אני לא ידעתי..״ מלמלתי בקול רועד. חיזקתי את האחיזה שלי בחולצתו, פוחדת שהוא יקשיב לצעקות שלי ויעזוב אותי לנפשי.

אבל הוא לא.

נייתן המשיך לחבק אותי, לקחת אותי אל תוך גופו ומבלי להניד עפעף הקים אותנו למקום אחר, רך יותר, בטוח יותר. גם אז, כשנחחתי על המזרון, הוא אסף אותי אל תוך זרועותיו, כאילו הייתי בובה שבירה.