Double - Harry styles fanfic

Chapter 10

מסיבה כלשהי, זה גרם לי לחייך. ״תודה.״ אמרתי לו והוא הנהן, לוקח צעדים אחורה אל תוך המסתור שלו.

ואז נשארתי אני על קיר הלבנים, מחכה למי שצריך לבוא. זאין אמר לי שאזהה אותם עם חולצה שחורה וצמיד ירוק ביד ימין ואני שיננתי את זה טוב טוב. לא חשבתי שמישהו אחר עלול להופיע אבל תמיד טוב להיות זהירים. אז מה עם זה חצות ואף נפש חיה לא מגיעה לחור הזה? תמיד טוב לשים לב.

סידרתי בפעם המיליון את המסכה השחורה שעל פניי, מוודאה שלא רואים אותי אבל שאני כן אוכל לראות. זה היה אמצעי הזהירות כדי שלא יזההו אותי. המסכה נחה לה על אזור עיניי, ואם נהיה כנים לרגע, חשבתי שנראתי ממש טוב איתה.

לקחתי נשימות עמוקות ביני לבין עצמי, משעינה את ראשי על הקיר ומסתכלת אל השמיים החשופים בפניי, בוחנת את הכוכבים.

נזכרתי במה שהארי אמר לי לפני שעזבנו את המקום ההוא. שנינו ישבנו על האדמה, הזרוע שלו מצמידה את גופי אליו ואני השענתי את ראשי על הכתף שלו. הוא לקח את ידו הפנויה והצביע על כוכב בהיר ונוצץ שעמד לו בודד בשמיים.

״זה יהיה הכוכב שלנו.״ הוא אמר ואני הרמתי את ראשי כדי לנסות להבין למה הוא מתכוון, ״כשאני לא לידך אני אסתכל על הכוכב הזה ואדע שאת מסתכלת עליו גם כן וככה, לא ארגיש לבד.״

המילים שלו שלחו לי פרפרים ארורים אל תוך הבטן וגם אז, כשנשענתי על הקיר והסתכלתי לשמיים, הפרפרים לא מצאו מנוחה.

נאנחתי ונשכתי את שפתיי בשקט, עדין מרגישה את העקצוץ מהנשיקה שלנו. הלוואי והייתי יכולה להמשיך להיות לידו במקום לחכות לנערים האלה שיבואו.

מי הם בכלל? אני מכירה אותם? ואם הם יזההו אותי? אם זה יגיע לצוות ההנהלה? ויותר גרוע, אם זה יגיע לסבתא?

המחשבה על מה שיקרה אם היא תגלה צמררה אותי. היא תקבל התקף לב, זה בטוח. אני אהיה אחראית למוות שלה בזמן שכל מה שרציתי היה לדאוג לבריאות שלה.

לעזאזל, אם רק הייתי יכולה לפתוח את חשבון הבנק שלי..

יכלתי להמשיך לעמוד שם לנצח ולתת למחשבות שלי לנדוד למקומות של רגשות אשם, אבל קולות שנבעו מצד שמאל שלי הזכירו לי איפה אני נמצאת.

תוך רגע, פעימות הלב שלי השתנו.

אלו היו שני נערים צעירים, גבוהים אך לפי תווי פניהם הם לא היו יותר מבוגרים ממני. הם התקרבו אלי בקצב אחיד כשאני בחנתי את הלבוש.

חולצה שחורה, צמיד ירוק. אלה הם האנשים שלי.

״זו את?״ אחד מהם שאל בזמן שהשני הסתכל סביב כדי לוודא שאנחנו לבד.

לא עניתי ורק סידרתי את המסכה על פניי, ״הכסף?״ שאלתי בשקט.

הוא הושיט את ידו מתוך הכיס, מעביר אלי חופן של שטרות. ספרתי אותם כמו שזאין לימד אותי וישרתי את מבטי אליו.