דאבל. אפילוג.
אומרים שהזמן מרפה את הכל. אומרים שהזמן משכיח את הכאב, משכיח את הזכרונות. אומרים שהזמן עושה את שלו והלב השבור לאט לאט יחזור לחיים ואותם זכרונות של רגעים מתוקים יהפכו להיות הבזקים חלשים ולא מזיקים.
אצלי זה לא עבד. הזמן לא ריפה את הכל, הזמן לא השכיח את הכאב, הזמן לא החליש את הזכרונות. כל פעם שהנחתי את ראשי על הכרית הייתי זוכרת הכל, הייתי חיה הכל.
תליתי את זה בעובדה שזו הייתה האהבה הראשונה שלי. שאני בטח לא היחידה שמרגישה ככה, מרגישה חלל עמוק שכזה באמצע הגוף, ליד הצלעות, איפה שאמור להיות הלב.
אומרים שלא שוכחים אהבה ראשונה, וזה הגיוני כי איך אפשר לשכוח כשהאהבה הראשונה שלך היא אחראית לזה שהלב שלך כבר לא מתפקד? ואיך אפשר לשכוח אהבה ראשונה כשהיא אחרונה כי היא לא השאירה לך אפשרות לנסות מחדש? איך אפשר לשכוח כשנזכרים בכל דבר קטן?
עברו חמש שנים מהפעם אחרונה שראיתי את הארי, מהרגע שנישקתי אותו להתראות ואמרתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר. חמש שנים עברו והכאב לא נעלם והזמן לא עזר לזכרונות.
חמש שנים עברו מאותו רגע מקולל במרתף המסריח, כשהוא הביט לי בעיניים ואמר שהכל היה שקר אחד גדול מהתחלה, שלמעשה אהבתי בן אדם שמעולם לא היה קיים. חמש שנים עברו ולא היה רגע שלא חשבתי עליו ושאולי הייתי מעדיפה להמשיך לחיות בשקר.
הארי הקשיב לבקשה האחרונה שלי ואכן נעלם מהמחוזות. לא ראו אותו במזרח לונדון והשמועות אמרו שהוא עזב את אנגליה, לא עקבתי אחרי השמועות כי תמיד שנאתי אותן. הן אף פעם לא בישרו טוב.
המחוזות התפרקו. נייתן וזאין פרשו מחיי הכנופיה כמה שבועות אחרי שהכל קרה. אולי הארי שלח הודעה מהחור ממנו הוא היה, אבל גם מחוז אס הרים ידיים ודגל לבן התנוסס בין הגבולות, איפה שהכל התחיל. איפה שהכל נגמר.
קלואי חזרה מצרפת אחרי שנה. האיחוד בנינו היה מרגש וכואב אפילו יותר מהפרידה כי עכשיו זה היה אחרי הכל, אחרי שכבר לא הייתי בסכנת חיים, אחרי שהתחלתי חיים חדשים נטולת לב, אחרי שהבטחנו לגרום לחברה הטובה שלנו לחייך חיוך גדול בשמיים. להפוך אותה לגאה.
האיחוד היותר המרגש היה בינה לבין זאין. אחרי תקופה ארוכה של חוסר ודאות והסתרת רגשות, הם סוף סוף נפגשו ודיברו פנים מול פנים על הכל. מניחים את הקלפים שלופים ולא מחביאים דבר בשרוול, קלואי סיפרה לו על כל הבחורים שהיא פגשה בצרפת, על השטויות, על הסיוטים, על הפעם ההיא שהיא הייתה בטוחה שהיא בהיריון אבל זו הייתה אזעקת שווא. זאין מצידו סיפר לה את כל השתלשלות המאורעות, איך הוא הפך להיות ראש הכנופיה ואיך הוא החליט להפסיק ועל כל מה שעבר בדרך.
זה היה הצעד הראשון למערכת היחסים שלהם. הם החליטו לקחת את זה לאט, לדבר, לבדוק, להיות בטוחים לפני שהם עושים את הצעדים הבאים. הייתי גאה בהם.
נייתן עזב את לונדון אחרי שנתיים. אחרי שהוא גילה ששיחררתי את הארי, גם מהמרתף וגם מהחיים שלי, דברים השתנו קצת בנינו. הוא כבר לא היה הנייתן שראיתי או רציתי לראות, הוא היה נייתן שתמיד דאג לי, שהיה מוכן לשים את הלב שלו על השרוול כל פעם מחדש בשבילי, לא משנה כמה פעמים שברתי לו אותו. נייתן היה בחור אמיץ, אמיץ יותר מכל מי שהכרתי. זה דורש הרבה אומץ וכוח להיות ליד זה שאתה אוהב עם הידיעה שהוא לא אוהב אותך בחזרה ולהמשיך לחייך כאילו הכל בסדר. אבל אולי באמת הכל היה בסדר.
הוא לא ניסה לדחוק בי וגם לא קפץ על ההזדמנות הראשונה. הוא פשוט היה שם, תומך, מחבק, מסיח את דעתי לרגעים קטנים ומנגב את דמעותיי ברגעים יותר ארוכים. ידענו שבנינו זה כבר לא ילך, אפילו לא חשבנו על לנסות. אולי הוא הבין שהלב שלי לעולם לא יחזור או אולי הוא גילה שמגיעה לו מישהי יותר טובה ממני. מישהי שהיא לא שאריות.
הוא עבר לשיקגו ללמוד משפטים, משהו שמגיל קטן הוא רצה, לפני שנכנס לכל בלאגן הכנופיה. היה לו את הראש, היה לו את השכל ועכשיו גם היה לו את האפשרות. בשיקגו הוא קיבל מלגת לימודים מלאה אחרי שהוא עשה את המבחנים והמכללה הייתה יותר משמחה לקפוץ עליו. זה עשה להם שם טוב, זה שבחור מהחיים הקשים כמו של מזרח לונדון לומד אצלהם. בסופו של דבר הכל זה השם, החיצוניות. אבל נייתן נהנה מזה אז כולנו היינו שמחים.
בסוף השנה השניה שלו הוא הכיר את רייצ׳ל. אמריקאית שהייתה רחוקה מלהיות טיפוסית. היא הייתה שקטה, קטנה, מרבה לחייך אבל לא לדבר. קלואי אמרה בהתחלה שלפי דעתה היא מזכירה אותי, ולכן נייתן בחר בה, אבל זה לא הפריע לי כי רייצ׳ל לא הייתה שאריות. רייצ׳ל לא הייתה צל של משהו. היא הייתה היא בעצמה, ואילו אני, כל מה שנותר ממני זה דמות מהלכת של משהו שבעבר היה חי.
שמחתי בשביל נייתן, למעשה מצאתי את עצמי שמחה כל פעם שמישהו מהסובבים אותי היה מוקף באהבה. קלואי קראה לי הקופידון הבודד, כי אהבתי לשלוח חצים ולראות איך כולם מאוהבים, אבל לא הסכמתי לשלוח חץ אל עצמי. לא כי פחדתי, אלא כי פשוט לא היה לו איפה לפגוע.
בגיל 21, קלואי ואני טסנו לאמריקה כמו שתמיד חלמנו. זה היה אומנם טיול קצר, לא יותר מחודשיים, אבל זה היה כל מה שחלמנו עליו. זאין התנגד, רצה לבוא יחד איתנו כדי לשמור על שתינו אבל קלואי הייתה מספיק חזקה כדי להוריד אותו מזה. היינו צריכות את זה, להיות רק שתינו. רק שתינו ולילי ששמרה עלינו מלמעלה.
אחר כך מצאנו לנו דירה בצפון אנגליה, כל אחת מאיתנו מצאה לה עבודה ופשוט חיינו את החיים. זאין היה בא לבקר כל סוף שבוע ואז זה הרגיש כמו הימים הטובים, הימים בהם הייתה לי משפחה.
כשקלואי נכנסה להיריון זאין שלף את הטבעת. היא כבר הייתה מונחת לו בארון ממזמן והוא רק חיפש סיבה להוציא אותה. זה לא שבגלל ההיריון הוא רצה להתחתן איתה, אלא כי בגלל ההיריון הוא ידע שהיא לא תסרב לו.
החתונה שלהם הייתה החתונה הכי מרגשת שהייתי בה, אבל אולי לא הייתי בהרבה חתונות כדי לעשות השוואה באמת. בכיתי כמו ילדה קטנה כשהם אמרו את הנדרים כי לצפות את החברה הכי טובה שלך מתמסרת לבחור שעליו היא חלמה כל השנים, זה משהו שלא כל יום רואים. נייתן וזאין לא הפסיקו להקניט אותי על התמונות בהן העיניים שלי אדומות אבל החיוך שלי גדול. כנראה שתמיד הייתי רגשנית.
הלידה שלה הייתה קשה אבל בסופה הגיחה תינוקת יפייפיה שהם קראו לה לילי. ליליאן מאליק. עם עיניים כחולות כמו של קלואי, ריסים ארוכים וצפופים כמו של זאין ושיער שהיה שילוב של שניהם, היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי. יפה כמו ההורים שלה, יפה כמו לילי עליה היא נקראת. נייתן ואני זכינו להיות הסנדקים שלה למרות שידענו שהיינו מפנקים אותה גם בלי הכותרת.
כמצופה, קלואי וזאין עברו לגור יחד וקלואי בחרה דירה קרובה מאוד אלי. היא אמרה שזה כדי שיהיה לה לאן לברוח ברגעים בהם זאין יעלה לה על העצבים, אבל ידעתי שזה כדי שהיא תוכל לפקח עלי, לראות שאני בסדר. לא התווכחתי.
ניסיתי להתגבר, לאט. לאט אבל בטוח. השתדלתי להעסיק את עצמי בכל דבר אפשרי, רק כדי לא לעצור ולחשוב עליו כי הזכרון היה יותר מידי כואב, אבל בלילות זה היה חסר סיכוי.
בלילות עם כוכבים זה היה כמו גיהנום. כי הייתי מסתכלת אל השמיים הכהים, מזהה את הכוכב הנוצץ שהקדשנו אחד לשניה לפני כל כך הרבה שנים, ונזכרת במה שאמרנו. במה שעשינו.
הנשיקה הראשונה שלנו הייתה באותו לילה, בלילה של הכוכבים. אירוני, אבל גם עסקת הסמים הראשונה שעשיתי הייתה באותו הלילה. אולי זה היה לילה של התמכרויות.
ככל שחשבתי על זה יותר, גיליתי שאיכשהו הארי תמיד היה שם. גם אם לא ראיתי אותו, גם אם לא הרגשתי, הוא היה שם מאחורי הקלעים. ביום של העסקה, ביום שגיליתי על התאונה של הוריי, כשהתחלתי לפתוח במסע נקמה, כשנסענו לצפון בדיוק בזמן שהמחוז השני חיפש אותי והרס את הדירה. הוא תמיד היה שם. ואני סירבתי לראות.
גם סירבתי לקבל את העובדה שהכל באמת היה שקר. הרי, יש גבול לאכזריות לא? בן אדם לא יכול לשקר כל כך הרבה, לזייף רגשות. הרי הוא היה שיכור והתוודה על אהבתו אלי, הוא שכב איתי, לא, הוא עשה איתי אהבה. הוא חיבק אותי אחרי ההלוויה של סבתא, הוא עזר לי עם לילי, ירה בליאה, עזר לי עם קלואי, הוא הרג את אח שלו בשבילי. משהו חייב להיות אמיתי, משהו חייב להיות אנושי.
אולי היו לו את הסיבות שלו. אולי היה לו קו מחשבה מטורף שאם הוא יגיד לי את כל זה, שהוא שיקר, משהו טוב ייצא מזה. אולי איכשהו הוא ניסה להגן עלי. לא ידעתי וכנראה שלעולם גם לא אדע אבל אהבתי מידי פעם להאחז במחשבה הזאת.
הוא שלח מכתב, חצי שנה אחרי שהכל קרה. הוא שלח מכתב במעטפה אבל לא היה לי את האומץ לפתוח אותו אז פשוט שרפתי אותו עם המצית של זאין וזרקתי אל הפח. אולי זה היה הסבר על הכל או אולי זה היה הזמנה לחתונה, בשני המקרים העדפתי שלא לדעת.
קלואי ניסתה לשדך לי בחורים אחרים, אבל כל ניסיון שלה ירד לטמיון. אף אחד מהם לא היה גבוה כמוהו, עם חיוך כמו שלו, עם מבט מהפנט או אפילו עם הדרך בה הוא דיבר. אף אחד לא היה הוא והייתי עיוורת כי לא רציתי לראות מישהו אחר חוץ ממנו. בשלב מסויים היא כבר ויתרה, אולי היא הבינה שאני כבר אבודה או אולי היא האמינה שזה יבוא מעצמו. האמונה שלה הייתה יותר חזקה משלי.
״לא, לילי! בואי לכאן!״ ברגע נעמדתי על רגליי, רצה אל הפעוטה הקטנה שחשבה שזה משחק. היא התחילה לצחוק כשהיא ראתה אותי ממהרת אחריה, צחוקה מתגלגל ונשמע בכל רחבי הפארק הגדול. לא מזמן היא למדה לרוץ ומאז כולנו בפאניקה עליה, זאין במיוחד. נכון לעכשיו, היא מצאה את זה משעשע לרוץ אל עבר הכביש של האופניים.
״תעצרי!״ קראתי אחריה אבל הממזרה הקטנה החליטה להתעלם. היא הפנתה לי את גבה והמשיכה לרוץ על רגליה הקטנות והשמנמנות. מרחוק, ראיתי איך ארבעה רוכבי אופניים מתקרבים במהירות ואם הם לא יאטו את קצב נסיעתם אחד מהם בטוח ידרוס אותה. ״לילי!לא!״
הייתי במרחק של שתי מטר ממנה כשהאופניים התקרבו, ולפני שיכלתי לשלוח את ידיה ולהזיז אותה משם, זרועות אחרות הרימו אותה מהסכנה ורוכבי האופניים חלפו במהירות על פניה. הלב שלי דפק במהירות כשהבנתי מה קרה ומה היה יכול לקרות, המפלצת הקטנה רק מצאה את כל הסיטואציה למשעעת במיוחד.
״אלוהים, פעם הבאה אני אקשור לך חבל לגוף.״ מלמלתי מתחת לנשמתי, מושיטה את ידיי אליה לקחת אותה.
״זה היה קרוב.״ אמר קול גברי עמוק וזה היה אז כשלפתע הבנתי באמת שמישהו אחר מחזיק בלילי. הרמתי את עיניי באיטיות למעלה, שכן הגבר היה יותר גבוה ממני ולילי מצאה את שיערו למשחק.
ברגע שהעיניים שלנו התלכדו, זה הרגיש כאילו כל האוויר בעולם נשאב, נעלם. יכלתי לחוש איך הלב שלי נופל לרגליים ואיכשהו פועם בכל תא בגוף שלי כשהבטן שלי עשתה היפוך שכזה, כמו ברכבת הרים.
לא ציפיתי לפגוש אותו ולפי הבעת פניו, כך גם הוא.
העיניים נשארו אותו הדבר, יפות ומהפנטות. שיערו התקצר, פניו התבגרו - כבר לא נראה נער אלא יותר גבר, יותר רציני. לבוש בג׳ינס שחור וחולצה מכופתרת, הוא לפתע זרק אותי 5 שנים אחורה, מעיף את כל הניסיון שלי להמשיך הלאה לטמיון.
הייתי יכולה להמשיך לעמוד שם קפואה במקומי אם לילי לא הייתה מושיטה את ידיה אלי ודורשת שאחזיק אותה. כמו מתוך כישוף, ניערתי את ראשי וחזרתי לעצמי, לוקחת את התינוקת ובוחנת טוב את פניה.
״זו פעם אחרונה שאת עושה את זה. אבא שלך היה הורג אותי.״ קבעתי לפני שנישקתי אותה באהבה והיא הניחה את ראשה היפה עלי. אצבעותיה הקטנות תפסו את בד חולצתי כשהיא הביטה בו מבין ריסיה הארוכות, בוחנת אותו ומחייכת בביישנות.
״היא.. היא שלך?״ הוא שאל בשקט, מזכיר לי שהוא עדין כאן. לא שבאמת יכלתי לשכוח, פשוט העדפתי להתכחש. כמו תמיד.
שתי אופציות היו בפניי, לשקר או לומר את האמת. לשקר ולהגיד שלילי שלי ולגרום לו לחשוב שהמשכתי הלאה, או להודות שלא ולתת לו את הרושם שאני עדין תקועה בעבר. השקר תמיד מתגלה, נכון?
״לא.״ אמרתי בשקט, מקללת את עיניו שגם אחרי כל השנים האלו עדין השפיעו עלי, ״זו לילי, היא של קלואי וזאין.״
למשמע השם, חיוך קטן התפשט על שפתיו היפות ועיניו הוארו. בחשש, הוא שלח את ידו הימנית וליטף את לחיה המלאות את לילי שרק התחפרה בי עוד יותר, מחייכת. ״היא יפייפה..״ הוא לחש, מהופנט ואז הרים את עיניו אלי, ״את...?״
״אני..?״
הארי לקח נשימה עמוקה, ״את עם מישהו..?״
השאלה שלו הייתה כל כך שקטה שכמעט ולא שמעתי אותה אבל שמעתי, וזה לא מנע משאריות הלב שלי להתכווץ בכאב. לא כי כאב לי שאני בודדה, אלא כי ראיתי את הטבעת שעל ידו וזה כאב לי יותר מהכל.
״לא.״ מצאתי את קולי רועד במקצת כשגוש חונק עמד במעלה גרוני. שנים שלא בכיתי ורק לראות אותו במציאות מוציא ממני תגובה שכזו, ״אני לבד. אף אחד לא רוצה להיות עם עקרה.״
צפיתי איך הלם שוטף את עיניו לפני שהבנה הכתה בו. הוא השפיל את עיניו אל בטני ואז חזרה אל פניי, מביט בי עכשיו עם רחמים מסכנים, ״זה..״ הוא השתתק, בולע את רוקו.
״זה מאז.״ אמרתי, מקרבת את לילי אלי עוד יותר, ״הכדור פגע לי ברחם ואני לא יכולה להביא ילדים.״
״אוי, אלוהים, רוז, אני כל כך מצטער, אני - ״
״מה איתך?״ קטעתי אותו, מתעלמת כרגיל ממה שאני באמת מרגישה ולא מפספסת איך הוא ניסה לשלוח את ידו אלי אך מהר מאוד נסוג בחזרה, ״איך קוראים למאושרת?״
״מה?״ הארי הביט בי בבלבול, ״למה את מתכוונת?״ הוא ראה שמבטי הונח על הטבעת שלו ואז הוא מיהר להביט בי שוב, ״אה, לא, זה לא.. אני לא נשוי.״
״מאורס?״
״גם לא.״
״אז מה הקטע של הטבעת?״
״לא קראת את המכתב שלי, נכון?״ הוא לפתע שאל, תופס אותי לא מוכנה. למבט המופתע שלי הוא המשיך ואמר, ״המכתב, זה ששלחתי לך אחרי חצי שנה?״
״א-אני יודעת איזה מכתב.״ אמרתי בשקט, ״ולא, לא קראתי אותו. שרפתי אותו וזרקתי לפח, למה?״
״כי היית מבינה ששמתי את הטבעת בשבילך.״ הארי אמר, משפיל מבטו לרצפה לפני שחוזר להביט בי, ״לא רציתי אף אחת מלבדך אז החלטתי לשים טבעת, שיחשבו שאני נשוי ושיעזבו אותי בשקט. מבחינתי אני שלך.״
הסתכלתי עליו לכמה רגעים ארוכים, קופאת במקום לפני שפרץ של צחוק יצא ממני. צחוק שגרם ללילי להרים את הראש ולחייך גם כן, גם שלא היה לה מושג למה.
״אלוהים הארי..״ הבטתי בו בחוסר אמון, ״תפסיק לשקר!״
״מ-מה?״
״אתה הסברת לי טוב מאוד מה אתה באמת מרגיש כלפי כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שהכל היה שקר, עכשיו אתה מצפה ממני להאמין שכל הזמן הזה חשבת עלי? שהטבעת המזדיינת הזאת היא בשבילי?״ קלואי וזאין היו עורפים לי את הראש אם הם היו שומעים אותי מקללת ליד לילי אבל לא יכלתי לעצור את עצמי, ״אם באמת עשית את זה בשבילי, אתה צריך להגיד שאתה אלמן. כי אני מתה מבחינתך.״
״את לא תתני לי להסביר לך?״ הוא סובב אותי בחזרה כשהתכוונתי ללכת, מביט בי עם עיניו הירוקות.
״כבר הסברת לי שהכל היה שקר, שהכל היה חלק מהתוכנית. שעשית הכל כדי להרשים את אדם, לתת לו להכניס אותך לכנופיה ולסחוט את זאין. מה עוד יש לך להסביר? איך עשית את זה? כמה נאיבית הייתי? כמה קל היה לך לשחק בי?״
״זה לא ככה, רוזי - ״
״זה רוז בשבילך.״ חתכתי אותו בקרירות, לא מתביישת יותר להראות מה אני באמת מרגישה. כל השנים האלו הייתי בטוחה ששיחררתי, שנתתי לו ללכת ושניקיתי את הלב שלי משנאה או כעס, אבל כשהוא עמד מולי זה הרגיש כאילו כל התהליך שעברתי הלך לאלף עזאזל ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה. לנקודה בה אני כועסת עליו ושונאת אותו כי אני אוהבת אותו.
״אני יודע שנתתי לך את כל הסיבות בעולם לא להאמין לי יותר, אבל עברו כבר 5 שנים.״ הוא נאנח, מוריד את ידו ממני לאחר שהבטתי בו, ״תני לי הזדמנות אחת, תני לי הזדמנות אחרונה להסביר לך מה קרה שם, למה אמרתי את מה שאמרתי. בבקשה, תני לי הזדמנות לגרום לך לסלוח לי.״
״אני לא יכולה.״ לילי החלה להירדם בין ידיי, האחיזה שלה בי הפכה ליותר ויותר חלשה והודתי לאלוהים שאני מחזיקה אותה כי אני לא יודעת מה הייתי עושה עם ידיי היו פנויות. אולי הייתי מנשקת אותו, אולי הייתי סותרת לו. אולי הייתי עושה את שניהם.
״למה לא?״ הוא העביר את ידו בשיערו הקצר, מתוסכל לפני שלקח צעד אחד קדימה, ״אם אין לך אף אחד, ואם לי אין אף אחת, ואם שנינו אוהבים אחד את השניה, רוז, למה את לא יכולה לתת לי הזדמנות להסביר לך הכל? שתסלחי לי?״
״כי אני לא רוצה לסלוח לך.״ לחשתי בשקט, דמעות ארורות החלט להצטבר בעיניי, ״כי כדי שאסלח לך, אני צריכה להפסיק לאהוב אותך. אני צריכה למחוק אותך לגמרי, להפסיק להרגיש. וזה הדבר היחיד שנשאר לי ממך, הארי. זה הדבר היחיד שעוד משאיר אותי חיה. וזה דפוק, וזה מפגר אבל זה הדבר היחיד שנשאר לי. שאריות ממה שהיה, שאריות ממי שהייתי.״
״רוז - ״
״ומה שעוד יותר מפגר זה שבתוך תוכי אני מאמינה שמשהו בנינו היה אמיתי.״ בשקט, כבר התחלתי להרגיש עייפות רגשית, חסרת כוחות, ״אני מאמינה שאי שם חלקנו רגעים אמיתיים, רגעים של אהבה. אני יודעת את זה. ואני מאמינה שבטח יש לך הסבר להכל, שבטח משהו גרם לך לעשות את זה.. אבל אם היית יכול לפגוע בי בצורה שכזו, להביט לי בעיניים ולהגיד שזה הכל היה שקר, כנראה שזה באמת היה ככה בשבילך.״
״זה לא, רוזי, את יודעת שזה לא. אני הייתי חייב, אני הייתי צריך - ״
״אני באמת לא רוצה לדעת, זה לא משנה דבר.״
״זה כן. את תוכלי לסלוח לי ואנחנו נהיה ביחד ו - ״
״זה התפקיד שלי להיות תמימה ונאיבית, הארי. שלי.״ חיוך ציני וקר עלה לשפתיי ושוב הרגשתי את גוש הדמעות שמאיים לצאת, ״עזבת, עברו 5 שנים מאז. דברים השתנו. אני לא יכולה יותר להביא ילדים ואתה לא יכול להגיד לי דבר מבלי שאפקפק בך. זה מה שאתה רוצה?״
״אני רוצה להיות איתך גם אם לא יהיו לנו ילדים, האהבה שלי אליך לא תלויה בדברים האלו.״ ושוב פעם המילים היפות שלחו אותי אל הקצה וגרמו לי לבכות, נכנסות אל שאריות הרסיסים של ליבי, ״ואני אגרום לך להאמין לי שוב, להאמין בי. אולי זה לא יקרה היום, אולי זה לא יקרה מחר, אבל בסוף זה יקרה ואנחנו נהיה חזקים יותר מתמיד. אני אוכיח לך את זה.״
״הארי..״
״הזדמנות אחרונה, זה כל מה שאני מבקש.״ הוא הצמיד את ידיו זו אל זו, מביט בי, ״אנחנו נתחיל מהתחלה, דף חדש ונקי. תני לי להוכיח לך שאני זה ההארי שהתאהבת בו. תני לי להוכיח לך שזה לא כמו שאת חושבת. תני לי להוכיח לך, רוז, בבקשה. ואם אחר כך לא תרצי אותי אני לעולם לא אפריע לך יותר. הזדמנות אחרונה זה כל מה שאני מבקש.״
הסתכלתי עליו לכמה רגעים ארוכים מבין הדמעות, נלחמת ברצון להתפרק לחלוטין בזרועותיו או להכות אותו עד זוב דם. כל השנים האלו והוא עדין הצליח להשפיע עלי, כל הזמן הזה בלעדיו ועדין הייתי שייכת אליו.
אלוהים איך הסתבכתי ככה?
״אני אזכה בך שוב, רוז.״ בעדינות, הוא תפס את פניי בין ידיו והביט היישר אל תוך עיניי. בין הירוק היפייפה של עיניו כל הרגשות האפשריים השתקפו אלי והרגשתי את הלב שלי מתהפך בתוכי. עם אגודלו הוא ליטף את לחיי בעיגולים חוזרים, מוחא את הדמעות, ״אני אוהב אותך. באמת אוהב אותך ואת תראי שהכל יהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. ״
ואולי הייתי מפגרת ואולי אני עדין כזו, כי אחרי 5 שנים של לב שבור להארי היה את הכוח עלי. היה לו את הכוח לשבור והיה לו את הכוח לתקן. היה לו את הכוח להרוס, והיה לו את הכוח לגרום לי לשכוח הכל.
דף חדש, חיים חדשים, מציאות חדשה.
והדאבל היחיד שיש זה הארי ואני. ביחד.
*****
שומעים את הלב שלי נשבר?
החלטתי לסיים את זה, פתוח במקצת. כל אחד יוכל לדמיין לעצמו מה קרה בהמשך או מה קרה בעבר, תנו לדמיון שלכם לעבוד.
תודה רבה לכל מי שנשאר כאן עד עכשיו, תודה למי שהתחיל בפייסבוק לפני שנתיים ולמי שהצטרף רק לאחרונה, תודה לכל אחד ואחת מכם על ההצבעות, התגובות, על הכוח שנתתם לי להמשיך.
אז דאבל נגמר, אחרי כתיבה של שנתיים. זה מטורף כי אני זוכרת בדיוק מתי התחלתי ואיפה ועם מי, ואני יודעת בדיוק איפה אני עכשיו. הייתי אז סטודנטית שנה ב׳ ועכשיו אני סטודנטית שנה ד׳ וזה הזוי לחשוב כמה מהר הזמן עובר.
אני מקווה שנהנתם, כרגיל אני אשמח לתגובות - יהיו אשר יהיו, אני אוהבת לקרוא אותן.
תשארו מעודכנים כן? צפו לסיפור נוסף בקרוב, כנראה שהפעם ישראלי, הרבה יותר בוגר והרבה יותר סוחף, עם דמויות מקוריות וחזקות, שונות 180 מעלות מדאבל.
אם אהבתם את דאבל - בבקשה ללחוץ על הכוכב ולהשאיר תגובה.
אם אהבתם אותי - מוזמנים לעקוב אחרי.
זה היה האפילוג, מקווה שכולם קיבלו את הסוף שהם רצו.
נתראה בסיפור הבא בעז״ה, אוהבת את כולכם ותודה רבה על הכל!
(20.4.17 עדכון - הסיפור החדש פורסם! לכו לקרוא אותו בפרופיל שלי)
עדי❤️
Adidi_95 תעקבו גם באינסטגרם