דאבל. פרק 42.
'אין לנו באמת אוייבים, זה פשוט שחלק מהחברים הטובים שלנו מנסים להרוג אותנו.'
באחת הפעמים בשיעור ביולוגיה, למדנו על גוף האדם ועל השפעת הסביבה על תפקוד הגוף. למדנו כיצד מצבים שונים יכולים להפיק מגופנו תגובות שונות, מעשים מיוחדים, שבכל מקרה אחר, כנראה שלעולם לא היינו עושים.
לא ממש ייחסתי לזה חשיבות בזמנו, אבל הבנתי על בשרי שהמדע צודק. המצב של סבתא – זה שהיא נלקחה לבית החולים ולא היה לי את הכסף לשלם את הביטוח שלה - הביא אותי לתגובות שונות, למעשים שונים, שגם בחלומות הכי פרועים שלי לא חלמתי עליהם. כמו למשל להצטרף לכנופיה של זאין ולהתחיל למכור סמים, כמו לחסל חשבונות עם הכנופיה של המחוז השני, או לעמוד קפואה במקום כשיש לי דם בידיים ועל הפנים וקול עמוק שהייתי בטוחה ששמעתי אי פעם בעבר, אבל לא ידעתי בוודאות למי הוא שייך.
יש רק דרך אחת לבדוק.
עם ידיים אוחזות באקדח, חשבתי האם עלי לקחת את הסיכון ולירות מבלי לדעת מי זה שעומד מולי. רוב הסיכויים שזה מישהו מהכנופיה של אדם, כלומר מישהו שישמח להרוג אותי קודם לכן, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. אז החלטתי להסתובב בזהירות למשמע הקול, יודעת שגם אם עלי למות, לפחות אדם סטיילס מת לפני.
"אז מה שלומך, רוזי?"
עיניי נפקחו בתדהמה, "מ-מקס?!"
תחושת הקלה מטורפת התפשטה בגופי תוך מספר שניות. חיוך ענק התפרש על שפתיי ולא יכלתי לעצור את עצמי מלרוץ אל דמותו הגבוהה ולחבק אותו. זה תפס אותו בהפתעה, לא היה מקום להכחיש, אבל לא היה לי אכפת. עם כל מה שעברתי בשעות האחרונות זה היה הקלה בשבילי לראות מישהו שאני מכירה, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו.
או לפחות זה מה שחשבתי, כי כשעטפתי את זרועותיי סביב צווארו ודמעות של הקלה זלגו מעיניי, זה היה אז כשהרגשתי משהו מתכתי צמוד אל בטני, ולא היה מקום לטעות. במהירות, שיחררתי את אחיזתי ממנו אבל מקס המשיך להשאיר את ידיו על גבי, משאיר אותי במקום כשהנשק השחור עומד ביני לבינו.
הסתכלתי עליו בשאלה, בבלבול ואז ההבנה החלה להכות בי. עיניו הכחולות הביטו בי גם כן, כבר לא אותן העיניים שהייתי רואה כל פעם כשהייתי מבקרת את סבתא בחדר שלה, והם שניהם היו באמצע משחק שחמט ארוך.
"מ-מה אתה עושה?" גמגמתי בשקט, לא טורחת אפילו להרים את קולי. הייתי כל כך חסרת כוחות, פיזית ונפשית, שאפילו לא העלתי בדעתי שאולי לא הייתי צריכה לשמוח לראות את מקס כאן מולי, במחוז אס, במערת הזאבים של אדם.
אולי הייתי צריכה להתעקש להישאר עם הארי בחדר.
"מקס?" גמעתי את רוקי כשראיתי אותו מניח אצבע על ההדק, זה רק עניין של לחיצה אחת קטנה כדי שהכדור ישתחרר ויחורר אותי למוות. ממרחק קטן שכזה, אין סיכוי שאני אשאר חיה.
העיניים הכחולות שלו הביטו בי לכמה רגעים ארוכים, לא אומרות מילה. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה ואת הרגליים שלי רועדות, חסרות כוח. לא חשבתי על להילחם כי הוא הרבה יותר חזק ממני. לא חשבתי על לברוח כי ידעתי שכבר אין בי את הכוחות.
לרגע אחד, אפילו רציתי שהוא ילחץ על ההדק. רציתי שהוא יסיים את הכל. הרי מה כבר נשאר?
ההורים שלי מתו, סבתא שלי מתה, החברה הכי טובה שלי מתה, קלואי עזבה וזאין ונייתן לא מדברים איתי. הכנופיה של אדם איננה וגם אדם עצמו שוכב על הרצפה, חסר חיים. נשבעתי לנקום ועשיתי את זה, קיימתי את השבועה שלי. אולי הגיע הזמן להרים ידיים, אולי הגיע הזמן לשחרר?
"תהיתי מתי את תבואי לכאן." מקס אמר בשקט, שפתיו כמעט ולא נעות. "סבתא שלך תמיד אמרה שבסוף את תרצי תשובות."
הסתכלתי עליו בבלבול, לא מבינה אותו בכלל. אולי הייתי עייפה, אולי המוח שלי לא עבד כמו שצריך, אולי איבדתי את דעתי, אבל לא היה לי מושג למה הוא מתכוון ולמה הוא מחכה, "מ-מה?"
"סבתא שלך." הוא אמר בשנית, עדין בשקט, כאילו חושש שמישהו ישמע אותנו, "היא ידעה איך הכל יגמר. היא ידעה שאת תרצי לבוא לכאן, לקבל תשובות. היא הכינה אותי ליום הזה, א-אבל א-אף פעם לא רציתי שהוא יבוא."
"ס-סבתא שלי הכינה אות – על מה - רגע, א-אתה לא מתכוון להרוג אותי?" אולי הייתי צריכה לשתוק, אבל לא יכלתי לעצור את עצמי. "א-אתה לא חלק מהם?"
כאב עבר בעיניו כאילו האשמתי אותו ברצח, "חלק מהם? את לא יודעת מי אני?"
"אתה מקס, הרופא של סבתא, ואתה נמצא במחוז אס ומחזיק אקדח היישר לבטן שלי." אמרתי במהירות, "אתה חלק מהכנופיה של אדם."
"לא, לא, אני לא חלק מהכנופיה של אדם." הרמתי את גבותיי, "טוב, אולי אני כן, אבל אני גם לא. זה מסובך ואין לנו זמן לפתוח את זה עכשיו. את חייבת לצאת מכאן לפני שהשאר יגיעו."
הוא אחז בידיי והחל ללכת במהירות במסדרון הארוך. המומה, לא ידעתי האם עלי להתנגד ולרוץ אל הארי או להמשיך ללכת עם מקס. הבטתי אחורה, אל הדלת ממנה יצאתי, אל הדלת בה השארתי את הארי בוכה על גופתו של אחיו, ותהיתי האם זו הייתה הפרידה שלנו. האם זו הייתה הפעם האחרונה בו ראיתי אותו.
"ל-לאן אנחנו הולכים? ל-למה האקדח?"
מקס לא עצר כדי לתת לי תשובות, הוא המשיך ללכת במהירות בזמן שהוא ענה בקצרה, "אנחנו צריכים שזה יהיה אמין."
"שמה יהיה אמין, אני לא מבינ – "
"מקס!" השתתקתי ברגע אחד כשהופיעו מולנו 3 בחורים בסביבות גיל ה20. הם לבשו בגדים שחורים וצמודים, כאלה שהפכו את המראה שלהם להרבה יותר מאיים ואפלולי. הם החזיקו בין ידיהם כלי נשק שונים כשעל גופם רובים גדולים. ללא ספק, חלק מהכנופיה של אדם. ניסיתי להיזכר האם קראתי עליהם או סימנתי אותם כמטרה, כי יכלתי להישבע שהם היו לי מוכרים, אבל לא הצלחתי להבין מאיפה.
"מה אתה עושה?" אחד מהם שאל, בוחן אותי ואת מקס מכף רגל ועד ראש. הוא חיזק את האחיזה שלו ברובה הגדול, מוכן לירות אם יש את הצורך.
"אני לוקח אותה לאגף הצפוני." מקס ענה מבלי להסס, מפתיע אותי עם מילותיו. האגף הצפוני של מחוז אס היה ידוע בכל רחבי לונדון, אם לא בכל רחבי אנגליה. אף אחד לא יצא משם חי.
מה הוא עושה?
"מי נתן לך את ההוראה?"
"סטיילס." מקס ענה בבטחון. הוא עשה צעד אחד קדימה אבל שני הבחורים האחרים הרימו את נשקיהם ברגע אחד, מדברים ללא מילים. "מה אתם עושים?" הם לא ענו לו, "ג'ייק?"
הבחור השלישי הביט במקס במבט מצומצם ולא אוהד, "אתה יודע מקס, אני אף פעם לא אהבתי שקרנים." משהו במבטא שלו היה לי יותר מידי מוכר. כאילו נפגשתי איתם כבר.
מקס התיישר במקומו, "סליחה?"
"אתה אומר שסטיילס נתן לך הוראה להעביר את היפיופה הזאת לאגף הצפוני." הבחור, ג'ייק המשיך, "נשמע לי די מוזר להתחשב בעובדה שסטיילס עכשיו מת וכל הדם שלו נמצא על הגוף שלה." הוא העביר את מבטו אלי והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, תוך רגע הם דרכו את הנשקים שלהם, "אז יש לכם מילות פרידה?"
שתקנו, לא כי לא היה לי נאום, אלא כי פשוט לא ראיתי את הצורך להגיד אותו. ג׳ייק התקדם שני צעדים קדימה, תולש אותי מאחיזתו של מקס כשחבריו לא מורידים אפילו לרגע את האקדח.
״אנחנו נעשה קצת כיף לפני שנהרוג אותך, יפיופה.״ הוא לחש בקול מספיק רם בשביל שלא רק אני אשמע, צמרמורת מגעילה עברה בגופי - גם מהאחיזה שלו בי, וגם מהמחשבות שלו. ״מה את אומרת?״
אבל לפני שיכלתי לחשוב על תגובה ראויה, קול ירי נשמע וג׳ייק לפתע נפל לאדמה כמו בובה שחתכו לה את החוטים. קפאתי במקומי, לא יודעת מה לעשות כשראיתי את זה שהכדור פגע לו בחזה ויצר חור שרק הלך והחתים את בגדיו, אבל עדין לא גרם לו למות.
המומים, כולנו הסתובבנו אל המקום ממנו הגיע הכדור. לא שמתי לב מה הייתה התגובה של השאר, אבל אני הייתי מופתעת לראות את הארי עומד בגב זקוף ומבט קטלני בעייניו הירוקות.
אף אחד לא אמר כלום שהוא התקדם שני צעדים אל עבר ג׳ייק ונעמד מעליו. לא הצלחתי לזהות את הרגש שהיה לו בעיניים כשהוא הביט בבחור המוטל לרצפה, אבל לא פספסתי את הלסת הנעולה והמבט הרציני והמפחיד.
ללא אזהרה, מתעלם מעיניו המתחננות של ג׳ייק, הוא הרים את האקדח וירה בו מטווח אפס, היישר בראש.
צעקתי בבהלה וקברתי את ראשי בתוך ידיי, לא רוצה לראות את זה אבל ידעתי שלא אוכל להוציא את התמונה הזאת מראש. הלב שלי פעם במהירות שלא הייתה רחוקה מלהזכיר מכוניות ספורט מתחרות במירוץ וניסיתי לקחת כמה נשימות עמוקות כדי להסדיר את ההרגשה שהייתה לי בבטן.
נשמעו כמה צעדים ואז הרגשתי את הארי נעמד לידי, קולו ברור כשהוא דיבר ביציבות.
״אני הזהרתי אתכם.״ הקול שלו היה נמוך יותר מהרגיל, אולי אפילו אפל, ״הזהרתי שאם מישהו יגע בה אני אישית אדאג להוריד לו את הראש. חשבתי שהייתי די ברור.״
לא ראיתי את התגובה של שני הבחורים אבל אם נשפוט לפי השקט שהיה, הנחתי שהם הבינו היטב את הנקודה של הארי. זה היה אז כשהבנתי מאיפה הם מוכרים לי, הם היו עם הארי כשהגעתי לחפש אותו במחוז אס.
הם היו החברים איתם הוא שיחק ״תופסת״. הם היו איתו כשהלכתי אל המחוז ואחד מהם קלט אותי וחשב שהוא הולך להיות בר מזל. הם אלה שפגשתי בערב, כשבסוף נשארתי עד אור הבוקר ליד הארי ואולי משם הכל התחיל.
אולי אותו ערב היה הרגע בו הכרעתי את הגורל שלי.
שוב פעם נשמעו צעדים אבל הפעם יותר מהירים וגם כמה אנחות, קול קטן של משהו נגרר ונזרק ואז שוב הייתה דממה.
הרגשתי יד מונחת על גבי התחתון, מגע שהייתי יכולה לזהות גם אם הייתי בחדר עם מיליון אנשים, ״זה בסדר.״ הוא אמר בקול שקט, ״את יכולה להסתכל, זה כבר לא פה.״
נתתי לעצמי עוד כמה רגעים להסתיר את פניי בתוך ידיי. אולי כי חששתי לראות ראש מנותק מגוף או אולי כי פשוט אהבתי להיות קרובה אל הארי ולהרגיש את זרועותיו סביבי. לבסוף, באיטיות, הורדתי את ידיי והרמתי את ראשי כדי לראות שנשארנו רק שלושתנו, הארי, מקס ואני.
״איפה - ״ התכוונתי לבחורים המגודלים אבל השתתקתי ברגע שראיתי את האקדח של מקס ואז שתי גופות מוטלות בצד, לצד זוג רגליים נוספות. צמרמורת שוב עברה בי וקברתי את פניי בחולצתו של הארי, מנסה למחוק את זה מראשי.
״אלוהים.״
זה לא שהתיימרתי להיות אחת שנגעלת או אחת שתמימה. אני בעצמי יריתי והרגתי, אני בעצמי הבטתי בזוגות עיניים עד הנשימה האחרונה שלהם, עד לנשימה האחרונה שאני לקחתי. ראיתי דברים, עשיתי דברים, אבל הפעם הבטן שלי התהפכה כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שאני רואה דם.
״את חייבת לצאת מכאן.״ הארי אמר, ידו מטפסת מגבי התחתון מעלה. הוא קירב את עצמו אלי, נשק לראשי ואז ניתק אותנו זה מזה אך עדין נשאר קרוב, ״את ממש חייבת.״
ידו הימנית אחזה בפניי ועיניו הירוקות היו קרובות אלי ושקופות. בעבר, ממרחק קטן שכזה יכלתי לראות בהן הכל, יכלתי לראות בהן את עצמי, יכלתי לראות את הרגשות שהוא הרגיש, גם אם הוא לא היה מוכן לדבר עליהם, יכלתי לראות.
אבל מה שראיתי עכשיו הפחיד אותי, העציב אותי. במקום לראות את עיניו זוהרות בשמחה, חמות ואוהבות, העיניים שלו שיקפו עצב, אובדן, פחד וחשש. על פניו היו סימנים של דם, כמו כן על בגדיו ועל ידיו.
ועדין, הוא היה הדבר הכי יפה שראיתי.
״נייתן וזאין צריכים להגיע לכאן בכל רגע, הם כבר בדרך.״ מקס אמר במהירות, גורם לנו לצאת מהבועה הקטנה שלנו, ״אם אנחנו נצליח להעביר אותך לגבול, לכביש הגדול, את תהי בטוחה.״
״א-אבל אתה - איך? א-אתה לא חלק מהם? ״ רק שהתחלתי לדבר הבנתי כמה הקול שלי רועד, ״א-אתה.. רגע, מי אתה? מי אתה באמת?״
הארי ומקס החליפו מבטים, ״לא סיפרת לה?״
״לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה.״
הם הביטו זה בזה לכמה רגעים ארוכים, קרב מבטים בו מזמן אני הייתי נפסלת. לבסוף, הארי נאנח ושמט את כתפיו.
״זה מקס.״ הוא אמר בשקט, ״הוא - אלוהים, את הולכת לשנוא אותי.״
״הארי - ״
״הוא אח של אמא שלך.״ הוא אמר במהירות, מסיים עם זה, ״רוזי, הוא.. ״
״אני דוד שלך.״
״אתה מ-מה?!״
***
״רוזי - ״
״לא, זה לא יכול להיות.״ לקחתי צעד אחורה משניהם, ״לאמא שלי לא היו אחים.״
״אני אח חורג שלה.״ מקס אמר, מנסה להתקדם אלי אבל עצרתי אותו כשהרמתי את ידיי בהתגוננות, ״ אמא שלי היא אחות של סבתא שלך. חודשיים אחרי שנולדתי היא חלתה ונפטרה, אז סבתא וסבא שלך לקחו אותי גידלו אותי כאילו הייתי שלהם.״
״אתה משקר! אתם שניכם משקרים!״
״ביני לבין אמא שלך יש הבדל של שנה.״ מקס המשיך, ״כשהייתי בן 17, הכרתי בחורה ממחוז אס והחלטתי לעבור לשם, כמה חודשים אחר כך אמא שלך יצאה עם חברות שלה ואז היא הכירה את דס, אבא של הארי.״
״אלוהים, לא, זה לא אמיתי!״
״רוז.״ הארי לקח צעד אחד קדימה והתעלם כשניסיתי לעצור אותו, ״אני יודע מה את חושבת, רק תתני לו לספר לך את - ״
״לא!״ התפרצתי עליו, ״אתה לא יודע מה אני עוברת! אף אחד לא! אתם שניכם משקרים! שניכם מהכנופיה של אדם, שניכם בסוף תפגעו בי!״
״אנחנו לא, אנחנו - ״
״שקרנים!״
הארי תפס בחוזקה את ידי ונתן לה לאחוז באקדח שלו, טוען אותו במהירות. הוא הצמיד את הנשק אל ראשו ולא ניתק את מבטו ממני. בית החזה שלו עלה וירד בהתנשפות כשהוא שיחרר את ידו מהנשק, נותן לי שליטה מלאה על הכלי הקטלני.
לחיצה אחת, לחיצה אחת והארי יהיה בדיוק כמו הבחור ההוא.
״אז תהרגי אותי.״ הוא אמר, ״את חושבת שאנחנו משקרים, את חושבת שאני אפגע בך, קדימה, תלחצי על ההדק. אף אחד לא עוצר אותך.״
הוא הרים את ידיו באוויר, מראה לי שהוא רציני יותר מתמיד. היד שלי רעדה ומיד אחר כך כל הגוף שלי גם כן. דמעות הצתברו בעיניי וזה היה עניין של שניות עד שהמחנק בגרוני השתלט עלי.
״קדימה.״ הוא לחש, ״תהרגי אותי.״
״ל-לא.״ שמטתי את האקדח מידי, נותנת לו ליפול לרצפה בקול גדול וחיבקתי את עצמי בחוזקה, מתייפחת. הארי ניסה להסדיר את נשימותיו וצפה בי עם עיניים בוחנות ודואגות.
״הבחורה שהכרתי ויצאתי איתה, הייתה לא אחרת מאשר קרובת משפחה של דס.״ מקס סיפר בשקט, ״הוא חיבב אותי ומימן לי את לימודי הרפואה, כשהוא ומרי, אמא שלך, התחילו לצאת, החלטנו להסתיר את זה שאנחנו אחים כי שנינו ידענו שהם לא הולכים להחזיק מעמד. ידענו שזה יגמר ואמא שלך לא רצתה שהוא יפגע בי כדי להכאיב לה, היא אמרה שלגבר מאוהב יש את הנקמות הכי כואבות.״
גמעתי את רוקי, ״ת-תמשיך.״
״מהר מאוד דס הכניס אותי לחלק מהכנופיה והוא רצה שאני אשגיח על אמא שלך, אז הייתי כמו שומר בשבילה. הוא שמח לראות שאנחנו חברים טובים ולא חשב אפילו לרגע שאנחנו אחים.״ מקס נאנח, ״דס ביקש שאני אשמור עליה ונשבעתי לעשות את זה, כשהם נפרדו, הייתי בטוח שהוא יבקש להרוג אותה אבל להפתעתי הוא לא עשה כלום.״
״אמא שלי ודס באמת יצאו?״ שאלתי בקול קטן, לא מאמינה.
מקס הנהן, ״אומנם זה לא נמשך הרבה זמן, אבל היא כן חיבבה אותו. כשהיא בסוף בחרה במאליק, זה פגע בדס אבל הוא לא עשה עם זה כלום. כמה שבועות אחר כך הוא פגש את אן, הם התחתנו ואדם נולד. אני המשכתי להיות חלק מהכנופיה של דס ובמקביל ניסיתי לשמור על קשר עם מרי. דברים השתנו כשהארי נולד.״
הבטתי בהארי, הוא השפיל מבטו אל הרצפה והתחמק מלהסתכל עלי.
״אן מתה בלידה והארי גדל אצל אחותו של דס. משפחת סקוט. דס הפך לבן אדם אחר, האובדן של אן שינה אותו והשמועות על החתונה של הוריך לא עזרו. ואז יום אחד, הוא מצא מעטפה עם הזמנה לחתונה. הוא לא ידע שההזמנה הייתה מיועדת לי והיה בטוח שאמא שלך עושה לו את זה בכוונה. כשהוא ביקש להיפגש איתה, היא סיפרה לו שהיא בהיריון ודס הבין שהסיפור בניהם הוא סופי. היא שייכת למאליק ודבר לא ישנה את זה. והוא נשבר אפילו יותר.״
״הוא אהב את אמא שלי עד כדי כך?״ צייצתי בשקט. מקס הנהן, ״א-איך?״
״יש בכן משהו ממכר.״ זה היה הארי שדיבר, קולו כמעט ובלתי נשמע, ״ברגע שהתחלת, אי אפשר להפסיק.״
״יום אחרי הפגישה בניהם, נשבעתי והבטחתי לשמור עליה, עליכם.״ מקס הביט בי עם עיניו הכחולות, ״בסופו של דבר, בדיוק כמו שאמא שלך חשבה, דס החליט לנקום. הוא עשה מה שהוא עשה ואת גדלת עם סבתא, בדיוק כמו שאני גדלתי איתה. המשכתי להיות במחוז אס, המשכתי להיות חלק מהכנופיה ובעיקר הרופא. כששמעתי שסבתא בבית החולים, ידעתי שאני חייב להיות איתה.״
״הבטחת לשמור עלינו. הבטחת לשמור על אמא שלי.״ הרגשתי כעס מתפשט בי, ״לא עשית את זה. למה לא הצלת אותם? למה לא הצלת אותה?! למה שברת את ההבטחה שלך?!״
״לא שברתי.״ מקס ענה לי בשקט גמור, ״הצלתי אותה. הצלתי אותך.״
״מה?״
״את היית אמורה להיות במכונית ההיא, רוז.״ הוא אמר, מפתיע אותי, ״את היית צריכה למות יחד איתם, הצלתי אותך. שמרתי עליך כמו שהבטחתי לאמא שלך.״
״הצלת אותי במקום להציל את אחותך? במקום להציל את זה שגידל אותך?״ הסתכלתי עליו בבוז, ״למה שאני אאמין לך?״
״כי איזו סיבה יש לי לשקר?״ הוא הביט בי, ״למה שאני אודה בכך שלא הצלחתי להציל אותם?״
״הוא לא משקר לך, רוז. הוא דובר אמת יותר ממה שאני אי פעם אהיה.״
״ואיך אתם שניכם קשורים?״ שילבתי את ידיי, ״ואם אתה דוד שלי כמו שאתה אומר, למה אף פעם לא שמעתי עליך? למה אף פעם לא באת?״
״רציתי, אבל לא יכלתי.״ מקס ענה בפשטות, ״אם דס היה יודע שאת נשארת בחיים, הוא היה מנסה להרוג אותך שוב. בשבילו, את היית ההוכחה שמרי כבר לא שייכת אליו. סבתא שלך החליטה שהכי טוב אם שתיכן תשמרו על פרופיל נמוך עד שיעבור זעם. אחרי חצי שנה היא האמינה שהכאב של דס נשכח ורגשות האשם יתעוררו אצלו, ככה שהוא לא ינסה לפגוע בך. את יודעת את הסיפור, הוא מת כמה חודשים אחרי אירוע מוחי, ואדם המשיך אותו.״
נתתי לכל הסיפור שלו לשקוע בתוכי, מנסה לעכל. היו לי מיליון שאלות שצצו זו אחרי זו ורציתי לקבל מענה על כל אחת מהן. חלק מהדברים שלו נשמעו הגיוניים וחלק כאילו הוא העתיק מאיזה סרט מוצלח. איך אני אמורה לדעת אם זה אמיתי או לא?
״אני יודע שאת לא בטוח מאמינה לי.״ מקס כאילו קרא את מחשבותיי, ״ויש לך את כל הסיבות בעולם למה לא. אבל סבתא שלך ביקשה ממני שאני אספר לך את זה, היא רצתה שאת תדעי את האמת במקרה והיא לא תספיק לספר לך את זה בעצמה.״
הרגשתי דקירה קטנה בלב, כמו סכין שננעץ ויוצא במהירות, ״אתה היית שם כשהרגו אותה?״ שאלתי ברעד, ״היא הייתה אמורה להיות בבית החולים. אתה היית שם כשהם דקרו אותה? היית שם ולא יכלת לעשות כלום?!״
״אני ניסיתי לעצור אותם.״ מקס הביט בי וראיתי בועה דקה של דמעות בעיניו, ״כשאדם העלה את הרעיון, ניסיתי לשכנע אותו לרדת מזה אבל הוא פשוט לא הקשיב. הוא רצה לפגוע בך וידע שסבתא היא נקודת התורפה. כשסיפרתי את זה לסבתא שלך היא אמרה לי רק דבר אחד והבנתי שזה אבוד.״
״מ-מה היא אמרה לך?״
״אני מעדיפה שיהרגו אותי אלף פעמים מאשר שהם יפגעו ברוז. אני אגן עליה גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה.״ מקס ציטט, ״ואז היא ביקשה שאני אשמור עליך וזה מה שעשיתי, אולי אף פעם לא שמת לב לזה, אבל תמיד הייתי שם. כמו שהבטחתי לסבתא שלך, כמו שהבטחתי לאמא שלך.״
״למה לא יכלת להציל אותה?״ יללתי בבכי, כבר לא עוצרת את הדמעות. לא בפעם הראשונה בשבועות האחרונים, הרגשתי לבד.
זה כאילו כל פעם כשאני קצת בטוחה שמצאתי אמת, שמצאתי משהו לאחוז בו, אני מגלה שגם זה היה שקר. מרגישה שהדבר היחיד שיציב אצלי בחיים, זה חוסר היציבות.
״זה היה או את, או היא. היא לא נתנה לי לבחור.״ מקס אמר בתבוסה, ״עכשיו, אחרי שאת יודעת את הכל, את חייבת לברוח מכאן.״
בתוך רגע, האטמוספרה השתנתנה. כבר לא היה זמן לבכי, כבר לא היה זמן להתאבל. מקס והארי היו חדורים במטרה אחת - שאני אנצל.
״א-אבל לא אמרת לי איך אתם קשורים!״ העברתי את מבטי בניהם, אבל הם הנידו את ראשם.
״בהזדמנות, עכשיו בואי.״
״אנחנו חייבים למהר.״ הארי חזק לאחוז בידיי ושלושתנו התקדמנו בהמשך המסדרונות הארוכים. לא היה לי ספק, זה לא היה המקום אליו הגעתי כשבאתי לחפש את אדם. כנראה שאחרי שאיבדתי את ההכרה, הם העבירו אותי אל אגף אחר.
מקס הוביל את הדרך כשהארי ואני אחריו הולכים במהירות. החשש שלהם היה להתקל בחברי הכנופיה, כנראה שהשמועה על מותו של אדם כבר התפשטה. זה היה ברור שהם ירצו נקמה, זה היה ברור שהם בעיקר ירצו להרוג אותי.
״ז-זאין ונייתן יודעים מי אתה באמת?״ שאלתי בהתנשפות, ״הם יודעים על המשחק הכפול שלך?״
״לא.״ מקס ענה, מחזיק את הנשק שלו דרוך, ״בשבילם אני סתם רופא.״
״ואתה זה שאמרת להם שאני פה?״
״בערך.״ הוא פרץ בחוזקה דלת שבורה ועברנו דרך חדר חשוך ומסריח. מקס טיפס ויצא דרך חלון ואיבטח את האזור כשאני טיפסתי אחריו. הארי חסם אחריו את הדרך ושלושתנו התחלנו לרוץ באוויר הפתוח, מתקדמים אל הגבול.
ואז התחילו להישמע היריות.
״פאק פאק פאק!״ מקס מלמל, מושך אותי למטה ושתינו התחבאנו מאחורי מכונית שחורה, ״אנחנו כל כך קרובים!״
״תלכו שניכם.״ הארי אמר, ״אני אנסה לעכב אותם.״
״מה? לא - ״
״מקס, תיקח את רוזי אל הגבול, אנחנו ניפגש שם.״ הוא נעמד והרים את חולצתו, מוציא אקדח נוסף. הוא הושיט לי את הנשק השחור וכשידינו נגעו זו בזו הרגשתי חשמל בגוף, ״תיקחי את זה איתך.״ הוא אמר, ״ניפגש שם.״
״אתה מבטיח?״ צייצתי בשקט.
הארי לקח נשימה עמוקה, מניח את ידו על לחיי ומנשק אותי נשיקה תובענית ועוצרת נשימה, ״אני אוהב אותך. עכשיו לכו.״
ולפני שיכלתי לענות לו, התפצלנו. מקס משך אותי אל כיוון הגבול והארי הלך אל הצד השני, לא מביט אחורה אף לא לרגע אחד.
״גם אני אוהבת אותך.״
***
ראיתי את הגבול במרחק של כמה מטרים בודדים מאיתנו. מהמרחק הזה יכלתי לראות חלק מהכנופיה של זאין מתקרבים אלינו ומהצד השני, ראיתי את הכנופיה של סטיילס.
״את רצה הכי מהר שאת יכולה.״ מקס הודיע לי, ״רצה כאילו רוח רודפת אחריך, רצה כאילו חייך תלויים בזה. לא, שכחי מכאילו. החיים שלך באמת תלויים בזה.״
חיזקתי את האחיזה באקדח, לוקחת נשימות עמוקות ומהנהנת. לא סמכתי על הקול שיצא לי.
״אני אכפה עליך מכאן.״ הוא אמר, ״רוז, לא משנה מה קורה, את לא עוצרת. את לא מסתובבת אחורה, שמעת אותי? את לא עוצרת.״
הנהנתי, גומעת את רוקי.
מקס הביט בי לרגע ארוך ואז שיחרר נשימה שהחזיק. הוא הניח את ידו על לחיי והסתכל לי היישר בעיניים, ״את כל כך דומה לה..״ הוא לחש, ״כל כך דומה שזה כאילו היא כאן איתי.״
״הלוואי ובאמת הייתי דומה לה. היא הרבה יותר אמיצה ממני. הרבה יותר חזקה.״
״את סתם מזלזלת בעצמך, רוז.״ מקס חייך חיוך קטן, ״דרוש הרבה כוח והרבה אומץ בשביל לעזוב, בשביל לשחרר. היא הייתה כל כך גאה בך. שתיהן היו.״
״אני אראה אותך שוב?״ שאלתי בשקט, מסתכלת לשמיים כדי שהדמעות לא ירדו. אחרי שהמחנק עבר, חזרתי להביט בו.
״אני מקווה.״ הוא ענה, ״עכשיו כשאדם מת, הארי הוא היורש. אולי יהיה אפשר לסיים את כל המלחמות האלה. אולי יהיה לזה סוף.״
״הלוואי והיית מגלה לי מי אתה לפני.״
״הלוואי והייתי יכול.״ הוא נשק למצחי נשיקה ארוכה וחמה, ״קדימה, עכשיו לכי. תשמרי על עצמך.״
״אוקי.״
״ושוב, אל תעצרי. אל תסתכלי אחורה.״ הוא הביט בי ברצינות, מוודא שאני מקשיבה.
״בסדר.״ לקחתי נשימה עמוקה, ״להתראות, מקס.״
״ביי, רוזי.״
ואז יצאתי מהמחבוא שלנו ורצתי הכי מהר שיכלתי. רצתי כאילו רודפים אחרי, כאילו אני בתחרות והפרס זה החיים שלי. רצתי כמו שלא רצתי מעולם. הגוף שלי כאב, הרגליים שלי כאבו, הידיים, ובעיקר הלב שלי. אבל לא נתתי לעצמי לעצור, התעלמתי מכל הצעקות, מכל הצרחות, מכל היריות.
רצתי ורצתי ורצתי. רצתי עד שכבר לא ראיתי כלום בעיניים ולא הרגשתי דבר.
״רוז!!״ יכלתי לשמוע את קולם של זאין ונייתן, קוראים לי לבוא אליהם ומיד אחר כך צרור של יריות. תפסתי את ראשי בין ידיי, אבל המשכתי לרוץ.
וכשהייתי 10 מטר מהגבול, עצרתי.
לא כי רציתי, לא כי הכריחו אותי, אלא כי פשוט לא יכלתי.
שמעתי את זעקת הכאב של הארי בצד השני ולא משנה כמה הראש שלי צעק לי להמשיך, הלב שלי אמר לי לעצור.
הסתובבתי במקומי, מביטה בו, מזהה אותו בין כל הכאוס, בין כל העשן והבלאגן.
הוא עמד עם אקדח בין ידיו, בגדיו מוכתמים והפעם בדם טרי. לא פספסתי את החור שהיה ברגלו הימנית, כדור שגרם לו לחוסר יציבות. הוא הביט היישר אליו וגם מהמרחק בנינו, ראיתי את עיניו השבורות.
הלב שלי נקרע לראות אותו ככה מצד אחד, ומצד שני נקרעתי מהרצון להגיע אל המחוז שלי, אל מקום מבטחים.
מבלי שידעתי איך, זאין ונייתן נעמדו לידי. תחמושת רבה על גופם ואקדחים ורובים בידיהם. המבט שהיה בעיניהם היה מבט כועס, מבט של רצח ולא היה קשה לדעת למי זה מכוון.
נייתן הרים את הנשק שלו ונעל את הלסת שלו בחוזקה, ״הפעם אני לא הולך לפספס.״
״לא!״ קראתי במהירות, קופצת מולו ועוצרת אותו, ״אל תירה בו!״
״את רצינית?!״ נייתן הביט בי כאילן איבדתי את דעתי, ואולי הוא צודק ואולי אף פעם לא באמת הייתי שפויה, ״את אשכרה עדין מגנה עליו?!״
״אדם מת!״ קראתי, ״אדם מת! אפשר לסיים את כל הסכסוך הזה!״
נייתן הביט בי וחייך, אבל לא את החיוך היפה שלו, אלא את החיוך המגחך והלא מאמין, ״יש רק דרך אחת לסיים את זה, וזה להרוג אותו.״
״לא!״
נייתן הסתכל עלי ואז הזיז את מבטו אל הארי. מנער את ראשו, ״לא סיפרת לה? אה? יחתיכת פחדן, לא סיפרת לה?!״
״לא סיפר לי מה?״
״הבן זונה שאת כל כך אוהבת היה איתך בגלל שאח שלו ביקש ממנו.״ נייתן ירק, ״כל המערכת יחסים שלכם הייתה שקר, רוז. הכל. ברגע שהוא גילה שאת בן דודה של זאין, הוא סימן אותך כמטרה.״
״לא.״
״את לא מאמינה לי?״ נייתן הרים את גבותיו, ״את באמת חשבת שאח של אדם יהיה חף מפשע? את באמת חשבת שהם יהיו אחים והוא לא יהיה חלק מהם?! הוא ידע שליאה תחטוף אותך! הוא ידע שיהרגו את סבתא שלך, הוא ידע הכל!״
לא עניתי לו והסתכלתי על הארי. העיניים שלו היו ממוקמות היישר עלי והפעם לא הצלחתי לראות את
הרגש שלהן. לא כי אף רגש לא הופיע, אלא כי אני פשוט הפסקתי לראות.
לקחתי צעד קדימה, מתרחקת מנייתן ומתקרבת אל הארי.
לרגע אחד, שכחתי את כל הסיטואציה.
שכחתי שאנחנו בגבול, שכחתי שבשתי הצדדים יש כנופיות עם כלי נשק שרק מחכים לירות, רק מחכים להרוג.
שכחתי מכולם, והתמקדתי רק בהארי, לוקחת צעד ועוד צעד, עד ששנינו עמדנו בדיוק באמצע הגבול, אבל עדין כל אחד בצד שלו.
״זה נכון?״ שאלתי בשקט, רק לאוזניו.
״רוז..״
״אל תגיד לי רוז.״ קטעתי אותו בחדות, ״זה נכון?״
״רוז, תורידי את האקדח.״ הארי ביקש, מייצב את הנשק שלו גם כן. עמדנו שם, באמצע הגבול, שנינו עם אקדחים ושנינו לא מאמינים לזה, ״אני יכול להסביר, בבקשה תורידי את הנשק.״
״אתה שיקרת לי.״
״רוז - ״
״אתה שיקרת לי!״
״רוז, בחייך, תורידי את האקדח ותרגע - ״
״אל תגיד לי פאקינג להירגע!״ צעקתי בכעס, היד שלי רעדה אבל המשכתי לכוון את הנשק השחור אל הארי שהרים את ידי לצידי ראשו, ״אתה פאקינג שיקרת!״
״לא הייתה לי ברירה - ״
״ועוד לי! לי הארי!״ המשכתי בכעס, ״אתה ניצלת אותי!״
״רוזי, אני לא - ״
״אתה ניצלת אותי שאני בת דודה של זאין!״ הבטתי בו בעצבים, ״השתמשת בי!״
״אני לא ידעתי שאת חלק מהכנופיה שלו, רוז, אני נשבע לך!״
״אל תשבע לי!!״ צרחתי כשהוא ניסה להתקרב צעד אלי, מיהרתי להניף את האקדח אל מול גופו ההמום, ״פשוט אל, הארי..״
״בואי נדבר על זה, תורידי את האקדח ו - ״
״ההורים שלי מתו בגללך! בגלל הריב המזויין בזה בין שני המחוזות! המחוז שלך הרג אותם!״
״רוז, אני מתחנן.״ הוא אמר וכשהוא עשה צעד אחד אלי שיניתי את כיוון האקדח. כבר לא מכוונת עליו, הצמדתי את הנשק אל הרכה של ראשי.
הארי נעצר במקומו במהירות, עיניו נפתחות באימה ופחד, ״רוז..״ הוא לחש, ״בבקשה, תעזבי את זה.״
״בשביל מה? בשביל ששוב תספר לי שקרים?״
״א-אני יכול להסביר לך הכל, בבקשה, א-אני אוהב אותך - ״
״אוהב אותי?!״ התפרצתי שוב, לא מאמינה, ״יש לך דרך מאוד מוזרה להראות את זה.״
״אם לא הייתי אוהב אותך, למה שהייתי מנסה לעצור אותך מלירות בעצמך?״ הוא שאל בשקט, ״למה שהייתי יורה באדם? באח שלי?״
לא הייתי לי תשובה בשביל זה, אז שוב שיניתי את כיוון האקדח ושוב כיוונתי את זה אליו.
מי היה מאמין שאני אמצא את עצמי בסיטואציה הזאת.
נראה שהקלה קטנה שטפה את פניו, כנראה שהוא באמת מעדיף למות בעצמי מאשר שאני אמות. אבל זה לא אומר שהוא אוהב אותי, זה רק אומר שזה ישקיט לו את המצפון.
״בואי נדבר על זה.״ הוא ביקש.
״אין כבר על מה.״ סיננתי, ״אני אפילו לא בטוחה שמה שמקס סיפר לי זה נכון.״
״לא, זה כן. הוא הציל אותך.״
״הוא היה צריך לתת לי למות יחד עם ההורים שלי.״
הבטתי לרגע אחד אחורה. רואה את נייתן וזאין דרוכים ומוכנים לכל. מאחורי גבו של הארי, נראו שאר חברי הכנופיה שלו.
זה היה כשזה הכה בי, מי אנחנו באמת. מה אנחנו באמת.
אני לא רק רוז, אני רוז מאליק. והוא לא סתם הארי, הוא הארי סטיילס. ואולי היה בנינו משהו אמיתי ואולי הכל היה שקר, אבל זה לא משנה את העובדה שזה פשוט לא יכול להימשך.
המלחמה הזאת התחילה הרבה לפנינו והיא תשאר גם הרבה אחרינו. לא משנה מה יקרה, לא משנה מי ינסה לפעול אחרת, היינו משני צדדים שונים, משתי משפחות שונות. יותר טרגיים מרומיאו ויוליה, כי אנחנו לא נמות אחד בשביל השניה, אנחנו נמות אחד בגלל השניה.
כי ככה זה כאן, שתי משפחות, שתי מחוזות. ברוכים הבאים למזרח לונדון. המקום היחיד בו יש שני צדדים אפלים.
״בואי נדבר על זה.״
״לא.״ אמרתי נחרצות, ״אין על מה לדבר. אתה סטיילס ואני מאליק, זה הכל.״
״את לא באמת חושבת ככה.״
״זה לא משנה מה אני חושבת.״ לקחתי נשימה עמוקה, ״אתה לא מבין את זה, הא הארי? אנחנו משני צדדים שונים. אי אפשר להיות ביחד.״
״כששני הצדדים הם אותו הדבר, הכל אפשרי.״ הוא אמר, ״שנינו אפלים, רוז.״
״אנחנו נביא כאוס לעולם.״
״העולם כבר נמצא בכאוס. אסון אחד כמונו לא יהיה מה שימוטט אותו.״
לוקח שוב סיכון, הארי התקדם צעד אחד קדימה. עדין היה בנינו מרחק אבל נראה שכבר לא אכפת להארי. הוא לא ניתק את מבטו ממני, מסתכל עלי כמו שהוא תמיד היה עושה, ״בבקשה, תורידי את האקדח.״
יותר מידי קולות היו לי בראש, יותר מידי צעקות ויותר מידי זיכרונות. הרגעים שלי ושלו ביחד מחד, ומצד שני, זיכרונות שלי עם ההורים. הם היו מטושטשים, קצרים, גורמים לי לתהות אם הם בכלל היו קיימים.
מבלי ששמתי לב, הארי עמד מולי, מושיט את ידו הפנויה היישר אל קנה האקדח ובעדינות, מבלי לנתק את עיניו משלי, הוריד את הנשק שלי לרצפה.
״רוז.״ הוא לחש, ״אני אוהב אותך.״
ואז הייתה יריה.
בהתחלה, לא הרגשתי כלום, עד שנפלתי לרצפה וגל של קור עטף אותי. הקולות מסביב הפכו לבלאגן אחד גדול והראיה שלי הייתה מטושטשת ולא ברורה.
יותר מידי דמויות הופיעו מולי, יותר מידי עיניים. עיניים חומות, כחולות, ירוקות וזוג עיניים שתמיד אהבתי ולנצח אוהב. לא משנה מה יקרה בנינו.
היו צעקות, היו צרחות, היו קריאות, אבל אני לא הצלחתי לשמוע או להבין. פרצופים שונים וכל מיני ידיים שניסו לאחוז בי אבל לא הרגשתי כלום.
ואז, רגע לפני שנתתי לגל הקור לסחוף אותי אליו, להתנתק לחלוטין מכל מה שקורה סביבי, הרגשתי דמעה אחת, כזו שהחזקתי כל הזמן הזה, יורדת באיטיות במורד לחיי.
עד הזמן שהיא פגעה ברצפה, עצמתי את עיניי ונסחפתי.
****
אלוהים אני לא מאמינה שסופסוף חזרתי לעצמי ואשכרה כתבתי את זה!!
פרק הבא זה הפרק האחרון ואז אפילוג, האם אתם מוכנים?
תגיבו, תצביעו, תעקבו
אוהבת אתכם! ❤️