דאבל. פרק 38.
הארי עזב עם עלות השחר.
רגע אחד הוא היה לצידי, גופו מהווה לכרית לראשי, ידיו אחזו בי כאילו אין הן יכולות לעזוב ובית החזה שלו עלה וירד בקצב קבוע. הלכתי לאיבוד כשאצבעותיו הארוכות ליטפו את עורי בעדינות, שולחות תחושה של חמימות לגוף שלי והופכות את עיניי לכבדות.
סירבתי להירדם. סירבתי לעצום את העיניים כי ידעתי שברגע שאפקח אותן הוא כבר לא יהיה לידי. סירבתי להכיר בעובדה שלא נוכל להישאר בבית לנצח, שלא נוכל להסתתר מהכל. הוא ממחוז אס ואני ממחוז אמ ואנחנו צריכים להתמודד עם המציאות שסביבנו, מכוערת ורעה ככל שתהיה.
הלב שלי דימם אליו אהבה, אהבתי אותו בכל חלק וחלק שהיה בי. היו לי מחשבות על עתיד ביחד, היו לי דמיונות על סיטואציות שהיו יכולות לקרות ביקום מקביל, יקום בו אנחנו לא צריכים להרוג את האנשים שהשני הכי אוהב ומוכיר. הארי היה אח של אדם, אני הייתי בת הדודה של זאין. זה היה כאוס שחור שלעולם לא יהפוך לשלום בצבע לבן.
אבל לא משנה כמה ניסיתי להלחם בזה, כמה סירבתי לקבל את העייפות, העיניים שלי נעצמו לכמה רגעים קצרים וארורים. רגעים מהם התעוררתי בבהלה והבטתי סביב, מגלה את עצמי מכוסה היטב בתוך המיטה, מיטה גדולה וריקה שכנראה, מעולם לא הייתה נועדה בשביל שניים.
זה היה מאוחר מידי והארי כבר נעלם. לא שמעתי אותו, לא הרגשתי אותו, הוא לא השאיר אחריו כלום ולרגע התחלתי לחשוש שאולי דמיינתי הכל. אולי הוא מעולם לא באמת הגיע, אולי זה הכל היה חלק מהדמיון שלי. אולי השתגעתי סופית.
אבל כשהבטתי במראה רגע לפני שנכנסתי למקלחת, קלטתי על גופי אותיות שחורות ודקות, באזור של הלב. לא לקח לי הרבה זמן להיזכר ממתי הן והחום שוב התפשט בגוף שלי.
כמה דקות לפני שהארי ואני נכנסנו למיטה לישון, הארי תפס עט דק שהיה על השידה והתעקש למשוך את צווארון חולצתי למטה. הוא לא סיפר לי מה בדיוק הוא כותב ואני הייתי צריכה לשכב ללא תזוזה על גבי בזמן שהוא חרט בעדינות דברים שרק הוא ידע. אחר כך, הוא הסתכל מרוצה על עבודתו, נשק בזהירות לאזור ונזהר שדבר לא ימרח, וסידר את החולצה שלי בחזרה לפני שעטף אותי בין זרועותיו אל תוך המיטה.
ניסיתי להתקרב אל המראה ולאט לאט חיוך מפגר התפשט על שפתיי. האותיות היו מחוברות וצפופות בכתב יד עדין ויפייפה, כזה שנראה כמו עבודת אומנות.
'שייך להארי.׳
חום נעים זרם בחלקי גופי, החיוך דבילי ולא יורד משפתיי. הוא ידע היטב מה הוא עושה והוא צדק ללא צל של ספק.
הלב שלי היה שייך אליו. הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה.
***
האווירה מעולם לא הייתה כל כך מתוחה כמו אז, כשישבנו שלושתנו בדומינו. זו הייתה דממה מעיקה שכזו, מהסוג שגורם לך לשמוע זמזום מציק ורציף.
זאין ישב ליד החלון והשקיף על המחוז כשסיגריה דלוקה בין אצבעותיו, נייתן התעסק עם האקדח השחור - טוען ומפרק, ואני ישבתי על הספה הקרועה ופשוט העברתי מבט מאחד לשני.
אחרי שסיפרתי לזאין על הביקור של קלואי ומה שהיא ביקשה למסור לו, הוא לא עזב את החלון. הוא סירב לדבר, סירב להקשיב ואפילו לא שאל שאלה אחת. הוא רק תקע את מבטו על הזכוכית הגדולה והדליק סיגריה אחרי סיגריה.
נייתן לא אמר לי מילה מהרגע שכף רגלי עברה את מפתן הדלת. הוא כן הביט בי וכן הקשיב כשדיברתי עם זאין, אבל הוא לא פצה את פיו. הבנתי שהוא כועס, העיניים שלו אמרו הכל, אבל ניסיתי לחשוב על סיבה ראויה שתצדיק את ההתנהגות שלו כלפיי.
לא מצאתי.
אחרי רבע שעה של שקט מעצבן, זרקתי את ידיי בתסכול, ״טוב, מה?״ שאלתי, מחכה לתשובה.
זאין נשף את עשן הסיגריות, נייתן אפילו לא התייחס. זה רק גרם לי לכעוס ולעמוד על רגליי.
״לשניכם יש משהו להגיד אז פשוט תגידו את זה!״ דרשתי בקול, ״למה בדיוק רציתם שאני אבוא אם אנחנו יושבים כמו חבורה של מפגרים?״
״נשמע כאילו יש לך משהו טוב יותר לעשות. כאילו מישהו מחכה לך בבית.״ נייתן פצה את פיו בשקט, קולו ארסי ודוקר. ההערה שלו תפסה אותי לא מוכנה, ולפני שיכלתי לחשוב על תגובה הוא המשיך, ״אולי איזה הארי אחד?״
הפה שלי נפתח בתדהמה ומבלי שיכלתי לשלוט על זה. עיניי נפערו ומיד הרגשתי את הסומק עולה ללחיים. זה היה מאוחר מידי מכדי להכחיש, אז ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ״מה הקטע נייתן?״
״מה הקטע?״ הוא חזר אחרי וחיוך של לגלוג בלתי מאמין הופיע על שפתיו, ״הקטע הוא שבזמן שהכנופיה של אדם רוצחת לנו אנשים, את הולכת ומזדיינת עם אח שלו כמו חתיכת זונה מהצו-!״
הוא לא זכה להשלים את המשפט וראשו הוסט הצידה בסיבוב של 90 מעלות כשקול הסטירה עדין הדהד בין הקירות. תחילה, לא הרגשתי כלום אבל רגע אחרי היד שלי התחילה לפעום מרוב הכאב כשהיא פגשה את הלחי של נייתן. התנשמתי בחוזקה, עומדת מולו עם מבט המום וכועס בו זמנית, לא מסירה את המבט כשהוא שלח את ידו ללטף את הלחי האדומה. לא האמנתי למה שהוא אמר.
״אני שונאת אותך.״
ניסיתי לשמור על קול יציב אבל ללא הצלחה. הרגשתי את הרטיבות המעצבנת בעיניים ואת התחושה המחניקה הזאת בגרון, כאילו לא משנה כמה חשבתי שנגמרו לי הדמעות, תמיד יש חדשות שמחליטות להופיע.
הרגשתי כאב. מעולם, אף לא לרגע קטן, לא חשבתי שנייתן יכנה אותי בשם שכזה. שדווקא הוא, מכל האנשים בעולם, יקרא לי בשם מעליב שכזה. זה מה שהוא חושב עלי? ככה אני נראת בעיניו? בחורה זולה? זונה?
מסרבת לתת לו לראות אותי בוכה, מיהרתי להסתובב על עקביי ולברוח משם. אם הם רוצים לשמור על מסדר השקט, אין לי מה לעשות שם יותר. אם נייתן חושב שאני זונה וזאין תקוע במחשבות של עצמו, כל מה שנשאר לי זה את עצמי.
״תעצרי.״ לפני שיכלתי להגיב, ידיו של נייתן תפסו אותי משני צדדי וסובבו אותי בחזרה אליו. ניסיתי להתנגד ולהילחם, השתמשתי בכל התרגילים שידעתי אבל הוא היה זה שלימד אותי והקרב היה אבוד מראש. בסופו של המאבק, מצאתי את עצמי מרותקת למקומי כשידיי מוחזקות באוויר ונייתן קרוב אלי יותר מתמיד.
עיניו הבהירות בהו אל תוך עיניי שלי, בהו כמו שמעולם לא עשו קודם לכן. זה הרגיש כמו קרן לייזר דקה שחודרת את כל השכבות ושורטת את הנשמה שלי. בית החזה שלו עלה וירד בנשימות קצרות ומהירות, נראה כאילו יש לו משהו להגיד אבל הוא לא מוצא את המילים הנכונות.
״תעזוב אותי.״
״לא.״ הקול שלו היה שקט ונמוך, עמוק כמו שמעולם לא היה. זה בלבל אותי ותפס אותי לא מוכנה. מה עובר עליו?
״מה אתה רוצה ממני הא?״ התפרצתי עליו, עדין מנסה לדחוף אותו ממני אבל זה אפילו לא הזיז לו. לא משנה בכמה כוח השתמשתי, נייתן לא זז סנטימטר, ״מה הבעיה שלך?!״
״את! את הבעיה שלי!״ הוא התפרץ, עדין לא משחרר אותי, ״את והפאקינג עיוורון שלך!״
״על מה לעזאזל אתה מדב - ״
לפני שידעתי את זה, שפתיו התרסקו על שלי בחוזקה ובתביעה. בהתחלה, לא הצלחתי להבין מה לעזאזל קורה ולקחו לי כמה רגעים לקלוט מה הוא עושה. להבין שהשפתיים שלו מונחות על שלי ומבקשות גישה, להבין שידיו אוחזות בי חזק ומקרבות אותי אליו, מסרבות לתת לי ללכת.
הוא נישק אותי. נייתן, נישק אותי.
כשההכרה הכתה בי, השתמשתי בכל כוחי שמעולם לא חשבתי שקיים בי ומיהרתי לדחוף אותו ממני, המומה.
״מה לעזאזל נייתן?!״ כל הגוף שלי רעד מבלבול, מחוסר הבנה. עיניי רצו לכל עבר כמו איילה לפני שחיטה, מחפשת הצלה אך לשווא. זאין אפילו לא נע ממקומו. ״מה נראה לך שאתה עושה?!״
״נלחם על הדברים שאני אוהב!״ הוא קרא בקול ואני השתתקתי במקומי. הדבר היחיד שזז אצלי היו העיניים, שעקבו אחרי שפת גופו של נייתן המתוסכל. הוא תפס בידיו את פניו ואז העביר אותן אחורה, אל שיערו ומושך אותו בתנועה ארוכה, ״א-את ידעת! את ידעת שיש לי משהו כלפיך! את ידעת שאני אחצה עולמות וניצלת את זה מתי שהיית צריכה נחמה!״
גם אם היה לי מה להגיב, לא הצלחתי להזיז שריר.
״אני הייתי ואני עדין מוכן למות למענך, רוז, ומה התמורה שאני מקבל?״ הוא הביט בי ובין כל הכעס הצלחתי לזהות עצב וכאב, ״מקבל אותך מזדיינת עם הבן זונה הזה! אח שלו הרג את סבתא שלך! מאיפה את יודעת שהוא לא לקח בזה חלק?!״
״ה-הוא הבטיח לי - ״
״הבטיח לך?״ הוא צחק, ״בדיוק כמו שהוא הבטיח לך אז מזמן שאין לו קשר דם לאדם? בדיוק כמו שהוא הבטיח לספר לך את כל האמת? לפעמים אני תוהה אם את באמת מפגרת או רק עושה את עצמך.״ הוא זרק בזלזול, נוחר בבוז.
״סליחה?!״
״את לא רואה את זה הא?״ הוא כמעט שבר משהו מרוב תסכול, ״אלוהים רוז! תשתמשי בשכל שלך! זה לא כזה קשה! את באמת חושבת שהוא שה תמים? את באמת חושבת שאין לו קשר?״
אם הוא היה שואל אותי את זה לפני כמה שעות, התשובה שלי הייתה ברורה וחדה. אבל הדרך בה הוא הביט בי, טון הדיבור שלו וההתנשאות שלו, גרמה לי לספקות. התשובה שלי כבר לא הייתה כל כך ברורה כשהצלחתי לגמגם בשקט, ״ע-על מה אתה מדבר?״
״אני מדבר על זה שהנסיעה הפתאומית שלכם לצפון קרתה בדיוק כשהמחוז השני החליט להתעורר ולחפש אותך.״ עיניו, שתמיד היו כל כך בהירות וצלולות, הפכו לכהות מסערת רגשות, ״איזה קטע שהוא הציל אותך, הא?״
״ז-זה היה צירוף מקרים - ״
״בדיוק כמו שהוא ידע להציל אותך מהמחסן, נכון?!״ נייתן קטע אותי בקול גס, ״איך הוא ידע איפה את? אתם הייתם פרודים! גם זה צירוף מקרים בעינייך?!״
״נייתן - ״
״או איך הוא ידע להופיע אחרי ההלוויה?! איך הוא ידע בכלל שתהיה הלוויה?! את לא רואה שיש לו חלק בכנופיה?! את לא רואה כמה את עיוורת?!״
״הוא הבטיח לי!״
״ואת הבטחת לו!״ לקחתי צעד אחד אחורה כשנייתן לקח צעד אחד קדימה אל כיווני, ״את הבטחת לו שאת תמימה נכון? את הבטחת לו שאת רק בת הדודה של זאין! כמו שלך יש חיים כפולים, גם לו יש! כל מערכת היחסים שלכם מבוססת על שקרים!״
״הארי אוהב אותי!״ התפרצתי ברגע, על סף דמעות. כל המילים שנייתן אמר הכאיבו לי כמו סכינים ועם כל רגע שעבר היה נדמה שהלהב רק מסתובב שוב ושוב בתוך עורי. מאיפה הוא בכלל יודע את הכל? מאיפה יש לו את הבטחון לומר את כל זה? ״ה-הארי אוהב אותי..״ הוספתי בשקט, בעיקר כדי לשכנע את עצמי.
״אני לא יודע מה הוא אוהב.״ נייתן הנמיך את קולו, ״אני כן יודע שאני הייתי מעדיף להוריד לעצמי את הראש מאשר להרוג את סבתא שלך. לא כי אני לא יכול לרצוח, אלא כי אני לא יכול לראות אותך בוכה.״
ואלו היו המילים האלה שריסקו לי את כל העולם שהצלחתי לייצב בימים האחרונים. המבט של נייתן היה כל כך חזק שכבר התחלתי להרגיש איך אני נשברת ואיך כל דבר שאי פעם חשבתי שאני יודעת, מתחיל להיות לא ברור.
״רוז, אני אוהב אותך.״ הוא פלט בנשימה קצרה, כאילו הוא יודע שכבר אין לו מה להפסיד, שאין סיבה להסתיר את זה עוד. תמיד חשבתי שהיום הזה לעולם לא יבוא, אבל זה רק כי לא רציתי להתמודד עם ההשלכות, עם הידיעה שהוא מרגיש כלפי אהבה ואני נתתי את הלב שלי למישהו אחר, ״ו-ואם רק היית פוקחת את העיניים.. אולי היית יכולה להגיד את זה בחזרה.״
בעיניים דומעות וגוף רועד, סירבתי להביט בו. יכלתי לחוש אותו מחפש את עיניי, נואש לשמוע את מה שהוא רוצה להאמין, אבל אני לא יכלתי לשקר ולצפות בו מתפרק עוד יותר כנגד עיניי.
לקחתי נשימה עמוקה, ספרתי עד שלוש, וברחתי על נפשי מבלי להסתכל אחורה. הבנתי שיש רק מקום אחד שיוכל לספק לי תשובות, רק מקום אחד בו אפשר לשים קץ לכל הסיפור המטורף הזה. אין לי יותר את זאין, אין לי יותר את נייתן, וזו פעם שניה שאני מתחילה לחשוד שאולי גם אין לי את הארי.
זו רק אני עכשיו ויש רק מקום אחד שאליו אני צריכה להגיע. אולי אני לא אצא ממנו בחיים, אבל מה כבר יש לי להפסיד?
***
מצאתי את עצמי במחוז אס כשהשמש כבר נעלמה מהשמיים והחושך הבליט את הכוכבים הרבים. הרחובות היו ריקים למחצה, מלבד כמה אנשים בודדים שעוד ניסו לחפש את מזלם ברחובות.
ניסיתי כמיטב יכולתי להסתיר את קצב פעימות הלב שלי וכל עיניים שהביטו בי גרמו לי לתהות כמה באמת הצלחתי במשימה. העיניים שלי עדין היו אדומות במקצת, עם זכר לדמעות שיצאו מהן ללא הפסקה. הרגליים לקחו אותי למקום שרק הן ידעו, נותנות בי תקווה שהפעם זה יגמר.
אני במחוז אס. ואני לא אעזוב עד שהכאוס יגמר. אני לא אלך מבלי לקבל תשובות, מבלי לסיים את זה אחת ולתמיד.
כמה בני נוער שחלפתי על פניהם נתנו לי מבט קטן ומיד הסיטו את עיניהם אל מקום אחר. אולי הם זיהו אותי בתור החברה של הארי ולא רצו להסתבך, או שאולי הם סתם לא מצאו בי עניין כזה גדול. הייתי רחוקה מלהיות מושכת, הייתי יותר קרובה למשוך זבובים כי הרגשתי פשוט חרא.
הפלאפון הראה כי השעה היא עשר בלילה לפני שהוא שבק חיים והתכבה. העדפתי את זה ככה, שאף אחד לא יוכל למצוא אותי ואף אחד לא יוכל להתקשר. לא שבאמת היה מי שיעשה את זה, נייתן הבהיר לי היטב שהוא לא רוצה יותר חלק איתי וזאין.. זאין לא רוצה חלק עם אף אחד.
מי היה מאמין שבסופו של דבר, זה יהיה זאין עם הלב השבור וקלואי האחראית לכך?
עם כל צעד שעשיתי אל כיוון הדירה, ידעתי שאני מתרחקת בארבע צעדים מלחזור אחורה. אני לא אוכל לברוח, אני לא אוכל להתחרט, אני לא אוכל לחזור בעצמי. לעזאזל, לא בטוח שאני אוכל לחזור בכלל. האקדח אומנם היה מצוי מתחת לחולצה שלבשתי אבל לא ידעתי עד כמה באמת אני הולכת להשתמש בו. אולי זו הייתה משימת התאבדות, אבל הייתי נחושה לגלות את האמת.
בשונה ממה שחשבתי, לא היו שומרים בכניסה. שער הברזל היה פשוט להזזה ואף בחור מגודל לא קפץ עלי עם נשק מפחיד. זה היה רק אני והשמיים, מתקדמים אל הדלת הגדולה שמאחוריה הכל הולך להשתנות.
לקחתי צעד אחר צעד, נשימה אחרי נשימה. בית החזה שלי איים להתפוצץ ועשיתי כל שיכלתי כדי להמשיך הלאה. ביד רועדת, אחזתי את ידית הכסופה ומשכתי אותה כלפי מטה, גורמת לדלת להיפתח בקול חורק וצומרני.
דירה חשוכה התגלתה לנגד עיניי כשמקור האור היחיד נובע מהמשך המסדרון, מאחד החדרים, כאילו מושך אותי לשם. מבלי אפשרות לחשוב, המשכתי ללכת, שומעת את עצמי נושמת ומנסה לשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר. נעצרתי כשזיהיתי דמות עומדת עם גבה אלי, המנורה שמעלינו מצילה עליה וכל שראיתי היה צל שחור על הקיר.
שחררתי נשימה עמוקה, מניחה את ידי על האקדח השחור.
״רוזי.״ יכלתי לשמוע את החיוך שעל שפתיו, קולו עמוק וצרוד. כשהוא הסתובב עיניו הירוקות הביטו בי ולאור המנורה הן נראו אפילו כהות, ״תהיתי מתי תהיה הפעם הבאה שניפגש.״
האקדח שלי נפל לרצפה, בדיוק כמו הלב.
***
אני יודעת, אני יודעת שעובר עשור מפרק לפרק מבחינת הקצב בו אני מעלה ואני יודעת שתירוצים לא מעניינים אף אחד, אז אני לא אספר לכם שאני נמצאת בתקופה מבלבלת בטירוף ושאני לא יודעת מה עובר עלי..
לא, אני לא אספר לכם.
בכל אופן, אני מקווה שהצלחתי להפתיע אתכם עם הפרק ועם העלילה ואם יש לכם ניחושים למה שקרה בסוף זה הזמן לספר לי!
140 הצבעות
70 תגובות
ותעקבו אחרי! נלך לאיבוד ביחד!
פסח כשר ושמח❤️