דאבל. פרק 37.
הארי נשאר איתי במשך כל חמשת ימי האבלות. מתוכנן או לא, הוא לא התכוון לעזוב אותי ואני לא התכוונתי לבקש ממנו ללכת. הייתי צריכה את זה, הייתי צריכה אותו לידי כי ידעתי בתוך תוכי שזה לא ימשך לנצח.
ידעתי שחמשת הימים האלה הם הבריחה שלי מהמציאות. ידעתי שהימים האלה יהיו הזיכרון האחרון הטוב ביותר שלי כי דברים הולכים להשתנות לנצח. מבלי אפשרות לשנות אותם, מבלי אפשרות להסביר, מבלי אפשרות לבקש סליחה.
הייתי מופתעת על הגילויים שהוא סיפר לי באותם רגעים על המיטה. איך הוא נפתח בפניי על תפיסת העולם שהייתה לו כלפי אדם אחיו, איך הוא תמיד רצה לעזור ואיך אדם תמיד סירב. תמיד רצה לשמור עליו.
עד אז, הייתי בטוחה שהוא משחק משחק כפול, כמוני. כשהוא סיפר לי שהוא אח של אדם, בלילה ההוא לפני שברחתי לנייתן, כעסתי כל כך שהוא שיקר לי. הייתי כל כך בטוחה שהכל היה שקר. כשל מה שהוא סיפר לי על עצמו, כל המילים היפות שהוא אמר לי. כל המבטים שהוא נתן לי. שהכל היה סוג של משחק חולני בשבילו כדי לנסות להגיע אלי כי אני קרובת המשפחה של זאין.
אבל טעיתי.
הארי לא היה כזה. הוא היה כל מה שהוא הציג בפניי. הוא היה כל מה שהוא אמר לי. הוא היה פשוט הוא, רק עם שם אחר. הוא לא רצה לספר לי שהוא אח של אדם כי הוא ידע שזה יכניס אותנו לסיטואציה של רומיאו ויוליה, ולאף אחד מאיתנו לא היה את הכלים ואת הכוח לכתוב את התסריט מחדש.
אז בשונה ממה שחשבתי, אני הייתי היחידה עם המשחק. הארי לא ניהל חיים כפולים. הוא באמת היה סטודנט, הוא באמת גר בדירת חדר וחצי ליד שדרות האירוסים של המחוז השני. אמא שלו מתה בלידה והוא באמת גדל אצל הדודים שלו. לא היה לו אף קשר לכנופיה של אדם מלבד העובדה שהם נשאו את אותו הדם. שם זה התחיל ושם זה נגמר מבחינתו.
לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל זה נגמר שם גם מבחינתי.
הפסקתי לכעוס על השקר שלו והבנתי שהשקרים שאני סיפרתי היו הרבה יותר גרועים. אלוהים, אני רצחתי אנשים מבלי שהוא ידע! אני העמדתי פנים של ילדה טובה ותמימה כשבלילות הייתי יוצאת למסע הרס קטלני ממנו רק צד אחד יצא חי. אני.
זה היה ילדותי וטיפשי מצידי לכעוס עליו בגלל זה, ככה הבנתי. בסופו של היום, הוא רק לא רצה להרוס את מה שאני והוא בנינו. ועל כך, התאהבתי בו אפילו יותר.
במשך חמשת הימים, הוא היה לצידי בכל רגע ורגע. היה שם כדי לגרום לי לצחוק או כדי לנגב לי את הדמעות. לחבק אותי חזק בלילה כשתמונות של סבתא ולילי עלו נגד עיניי, או לתת לי לשמוע את שירת המלאכים שלו כשלא הצלחתי להירדם. הוא פשוט היה שם, מחבק, מלטף, נוכח. אוהב.
הוא היה כל מה שאי פעם רציתי. כל מה שאי פעם הייתי צריכה. הוא היה המשענת שלי ברגעים קשים, הכרית התומכת בלילות ארורים והסיבה להעלות חיוך על שפתיי.
אהבתי אותו. אהבתי את הארי בכל וריד ונים שהוליך דם בגוף שלי. אהבתי את המגע, אהבתי את המילים, אהבתי את הנוכחות שלו. אהבתי את זה שהוא גרם לי לאהוב את עצמי למרות כל הדברים המפגרים שעשיתי. למרות כל המחשבות שהיו לי שאני רעה וחסרת רגשות, הארי גרם לי להרגיש טוב.
הארי גרם לי להרגיש כמו שכל בחורה רוצה להיות. אהובה ונאהבת.
"אתה באמת לא כועס עלי?" שאלתי אותו בשקט. מחוגי השעון השחורים הראו כי זה חמש דקות לפני 10 בלילה. אלו היו השעות השנואות עלי כי אלו היו השעות בהן הזיכרון היה חזק יותר מתמיד.
במשך היום, סיפרתי להארי על סבתא ועל לילי. כל דבר שזכרתי, שפכתי בפניו. זה היה הרעיון שלו, הוא אמר שזה טוב לדבר על הנפטרים, זה איכשהו משאיר אותם בחיים ומקל לנו על הכאב. הייתי קצת סקפטית בהתחלה, אבל זה בהחלט עזר. סיפרתי לו את כל הסיפורים החשובים וגם את המפגרים, את אלו שעשינו כילדות קטנות ועל החלומות שהיו לנו. סיפרתי לו את כל מה שסבתא הייתה אומרת לי, את הדרך בה היא הייתה קמה ואיך היא הייתה צוחקת על כל דבר. הוא אומנם פגש אותה בבית החולים, אבל רציתי שיכיר גם את הצד השני שהיה לה.
אבל בלילה, הזכרונות היו קשים. אלו היו תמונות מזעזעות של המוות שלהן, אבל הכל בהילוך איטי. הרגע בו לילי החליטה לקפוץ על הכדור או השניה בה סבתא נפלה מתוך ידיי אל הרצפה. אלו היו תמונות שהייתי מייחלת לשכוח אבל איכשהו, רוצה לזכור לנצח.
"היו לך את הסיבות שלך, רוז." הוא ליטף את פניי במעגלים חוזרים, לא מפסיק, "אני לא יודע אם אני הייתי מצליח לספר לך שאני מנהל חיים כפולים."
"בהתחלה באמת עשיתי את זה בשביל סבתא." נאנחתי למרות שהוא ידע, היה לי את הצורך להסביר את זה שוב. "היא הייתה צריכה כסף וזו הייתה דרך היחידה. אף אחד לא ידע, רק זאין ונייתן. זה היה אמור להיות סוד שניקח איתנו לקבר."
הארי לא אמר מילה, רק המשיך את מגעו העדין.
"ואז גיליתי על ההורים שלי." מבלי כוונה, הלסת שלי התהדקה בכעס, "כל חיי הייתי בטוחה שאיבדתי אותם בגלל תאונת דרכים ארורה, שזה פשוט היה הגורל, היקום, הכל רק לא בחירה. אבל טעיתי ומסתבר שהכל היה מתוכנן. איבדתי אותם כי אבא היה חלק מהכנופיה. איבדתי אותם כי אי אפשר באמת לצאת מזה. איבדתי אותם כמו שאיבדתי את עצמי עכשיו."
הארי התרומם ממקומו, תופס את פניי בין שתי כפות ידיו ומבט רציני על עיניו, "לא." הוא אמר בהחלטיות, "אני יודע מה את חושבת וזה לא ככה!"
"אני גם הולכת למות בדרך הזאת, הארי, אל תשלה את עצמך. אני מזמן כבר הפסקתי להאמין שאני אצא מזה."
"הכל זה עניין של בחירה, ההורים שלך בחרו והמחוז שלי בחר ו- "
"ואני בחרתי את שלי." קטעתי אותו, "אני בחרתי לנקום. אני בחרתי להרוג, אני בחרתי לרצוח. אני לא חסינה מהמוות, הארי, והפתק מוכיח את זה טוב מאוד."
הוא השתתק, קמט של בלבול על מצחו. "איזה פתק?"
"ה-הם.." לקחתי כמה נשימות עמוקות, "בתוך הבגדים של סבתא.. ה-הם השאירו לי פתק, הארי. אני הבאה בתור."
"על מה לעזאזל את מדברת?" הוא סרק את פניי כמנסה למצוא רמז על בדיחה, על שטות. אבל הייתי רצינית כשהשפלתי את מבטי ושלחתי את ידי אל המגירה הראשונה שבשידה.
משם, בידיים רועדות, הוצאתי את הפתק הלבן שהיה מוכתם בדם של סבתא. דם אדום וטהור, דם של האישה הכי טובה בעולם שעכשיו נמצאת אצל המלאכים.
הושטתי להארי את הפתק, בוחנת את התגובה שלו. בהתחלה, הוא פשוט הביט בדף עם מבט מבולבל, מנסה לקרוא את הכתוב. כשהוא הצליח, עיניו נפתחו בתדהמה ורגע אחרי כל גופו הפך לקשה והדוק. נשימותיו היו ארוכות ועמוקות, גורמות לבית החזה שלו לעלות ולרדת ולהבליט את שריריו.
"לא." היה כל מה שהוא אמר. הוא הניח את הדף בחזרה למגירה ונעמד על רגליו, מעביר את ידיו על פניו.
"הארי - "
"פאקינג לא!" הוא התפרץ, "הוא לא יעשה את זה, אני לא אתן לו!"
"הארי, תק - "
"רוז, לא!" השתתקתי בפחד, "זה לא הולך לקרות!" הוא הביט בי עם עיניים כהות מכעס, "אני לא אתן לאח שלי להרוג אותך, א-אני אדבר איתו ו - ו- אלוהים, פשוט לא!"
נעמדתי על רגליי, מתקרבת אליו בחשש ומניחה את ידיי על פניו הכועסות. בתוך עיניו הירוקות כמו היער, ראיתי סערה כמו באוקיינוס. כל כך הרבה רגשות השתקפו בצבע הירוק ואני הצלחתי לזהות את הפחד ואת האובדן.
"זה כבר אבוד, הארי." אמרתי בשקט, בעדינות, "למה אתה לא מוכן להבין את זה?"
"למה את מוכנה לוותר?"
"כי כבר אין לי למה להילחם." אמרתי בחיוך קטן, זה רק הפחיד והלחיץ אותו אף יותר. "ברגע שהחלטתי לנקום, ידעתי מה יהיה הסוף. אני כבר קיבלתי את זה, למה אתה לא?"
"כי אני לא רוצה שהחברה שלי תמות!" הוא לקח צעד אחד אחורה, מביט בי בחוסר אמון, "אלוהים, את שומעת את עצמך? את מבקשת ממני לא לעשות כלום!"
"כי אין לך מה לעשות!" קראתי בחזרה, "מה אתה תגיד לו, הא? כל מה שתגיד לו לא יעזור! הרגתי את כל הכנופיה של אבא שלכם! פגעתי בכל החברים שלו! ליאה וסטפן זה כלום לעומת מה שעשיתי! הוא כבר פגע בסבתא ואני הבאה בתור!"
"על גופתי." הוא סינן, "כל עוד אני נושם, שום דבר לא יקרה לך."
השפלתי את מבטי, "אני מקווה שהריאות שלך חזקות."
***
קלואי הופיעה בחצות של הערב האחרון. בכל יום אחר, הייתי נלחצת מהדפיקות שלה על הדלת, אבל בגלל כל הכאוס שנכנסנו אליו, אפילו לא חששתי לרגע.
אבל כן הופתעתי לראות אותה עומדת על מפתן הדלת כשתיק מעצבים ענק לצידה. היא הביטה בי ועיניה היו אדומות ונפוחות. גם היא, כמוני, העבירה את ימי האבלות בבכי ובזכרונות.
מבלי מילה, היא נפלה על צווארי וחיבקה אותי חזק, מתחילה לבכות ומלמלת מילים שלא הצלחתי לזהות. לא הייתי צריכה להבין אותה כדי לחבק אותה בחזרה ולצעוד אל תוך הבית, יודעת שתהיה לנו שיחה בלתי נשכחת.
"אני עוזבת." היא אמרה אחרי משהו שנראה כמו נצח. התנתקנו אחת מהשניה, מביטות זו בזו. עיניה הכחולות נראו עייפות ושיערה הבלונדיני סתור על פניה. מדהים שהיא נראת יפייפיה בכל מצב, גם אחרי שהיא עוברת גיהנום.
יכלתי להרגיש את הנוכחות של הארי מאחורי קיר המסדרון, מתלבט אם לחשוף את עצמו או לא. אף אחד לא ידע שהוא אצלי כי אף אחד לא היה מבין.
״מה?״ שאלתי בשקט, בטוחה שזה היה פרי דמיוני.
״אני עוזבת עוד שעתיים, רוזי.״ הקול שלה היה סדוק ועל סף השבירה, ״באתי להיפרד.״
״להיפרד?״ קראתי אחריה בלחץ, ״עוזבת? על מה את מדברת? את הוזה? לעזאזל, לקחת סמים?!״
״הלוואי! הלוואי והייתי על סמים וכל השבוע האחרון היה הזיה אחת קשה!״ היא שוב התחילה לבכות, ״א-אני לא יכולה להישאר כאן, ז-זה ה-הורג אותי! א-אני רואה אותה בכל מקום, ובלילות אני שומעת אותה ואני פשוט לא יכולה להציל אותה!״
היא הפילה את התיק הגדול והיקר לרצפה, צועדת פנימה כאחוזת טירוף, ״היא מתה בידיים שלי, רוזי. כ-כל פעם שאני מסתכלת עליהן..״ היא הביאה את ידייה קדימה, בוחנת, ״אני רואה את הדם שלה. זה כתם שאי אפשר לשטוף.״
״א-אני יודעת.״ הרגשתי את המחנק המוכר בגרון, ״ואם היית יכולה הייתי מתה 10 פעמים במקומה, אבל אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. א-אתן לא הייתן אמורות להיות שם - ״
״את לא היית אמורה להיות שם!״ היא התפרצה, שולחת אצבע מאשימה אל כיווני, ״אנחנו התכוונו לפגוע בליאה, לא שהם יפגעו בנו! עד מתי חשבת להסתיר ממני את זה שאת חלק מהכנופיה, רוז, עד מתי?״
״מ-מי... מי גילה לך?״ מושפלת, לא העזתי להביט בה. לא העזתי לראות עוד זוג עיניים מאוכזבות בגללי.
״הכל! הכל גילה לי! רק לא את!״ קלואי קראה, ״ועכשיו הכל מסתדר, הרצח של סבתא, כל האנשים שהיו בהלוויה, הקשר שלך ושל נייתן! אתם אף פעם לא הייתם כל כך קרובים ואת מעולם לא נתת לו להתקרב אליך! הכל השתנה! ולא סיפרת לי! לא סיפרת לנו!״
״לא יכולתי! תראי איך את מגיבה!״
״ברור שאני אגיב ככה!״ היא צעקה, לא מתייחסת לניסיון העלוב שלי להגנה, ״חשבת שאני אשמח לדעת שהחברה שלי רוצחת? שכל פעם שהיא יוצאת מהבית, יש סיכוי שהיא לא תחזור?! חשבת מה יקרה אם היית המחוסלת במקום להיות המחסלת?! חשבת איך אנחנו נגיב? חשבת עלינו?!״
״פאקינג כל פעם!״ התפרצתי בעצמי, דמעות חמות ומלוחות החלו לצאת מעיניי ולא עשיתי אף דבר כדי לעצור אותן, ״אף אחד לא ידע כי לא רציתי לסכן אף אחד! הם הרגו את ההורים שלי ואני רציתי נקמה! לא יכלתי לספר לכן! רציתי להגן עליכן!״
״כן ותראי כמה מצליח זה היה.״ היא ירתה בתגובה, לא עוצרת, ״לילי וסבתא שלך מתות. אחלה הגנה, רוז.״
קפאתי על מקומי למשמע דבריה. זה היה דבר אחד לחשוב את זה, שאני אשמה, וזה היה דבר אחר לשמוע את זה ממישהו אחר. זה היה אפילו עוד יותר כואב לשמוע את זה מקלואי.
הבטתי בה עם עיניים חלולות, בדיוק כמו החור שחזר אל תוך הלב שלי ושאב את כל הכוחות. רגע אחרי היא הבינה את משמעות דבריה ועיניה נפקחו באימה וחרטה, אבל זה כבר נאמר.
״ל-לא, א-אני לא באמת התכוונתי לזה.״ היא ניסתה לקחת צעד אחד אל כיווני אבל מנעה מעצמה. אחרי הכל, היא עדין מכירה אותי כמו שצריך. ״א-אני לא חושבת שאת אשמה אני - ״
״את יודעת שאני אשמה.״ קולי כמעט ולא נשמע, לא רחוק מלהזכיר קול של אדם מת בסרט אימה. היא ניערה את ראשה במהירות, מסרבת.
״לא, פאק, רוזי, לא לזה התכוונתי אני - ״
״א-אני הרגתי אותן.״ לחשתי בתבוסה, ״הרגתי את האנשים שאני הכי אוהבת. הן מתות באשמתי.״
״לא, לא, הן לא, א-אלו היו המחוז השני, פאק רוז, אני לא התכוונתי, אני - ״
״את אמרת את האמת, קלואי.״ ממקדת את מבטי על הרצפה, לא העזתי להסתכל עליה. ״את צודקת. נכשלתי. רציתי להגן עליכן ובסוף רק פגעתי. זה הכל אשמתי.״
״לא לא זה לא! אני אמרתי את זה כי אני עצבנית!״ היא אמרה במהירות, נעמדת מולי ומחפשת את עיניי. כשהיא מצאה, היא מצאה מבט ריק ועצוב. קלואי נאנחה, אנחה של תבוסה, של אובדן, של סוף. ״רוזי, א-אני לא התכוונתי. את לא אשמה, את שומעת אותי? זו לא אשמתך! לא יכלת לעשות כלום - ״
״יכלתי לשמור עליהן - ״
״לא, את לא! כמו שאמרת! לא היינו אמורות להיות שם!״ היא קטעה אותי שוב, מעיפה מפניה שיערות שהפריעו לה. היא הביטה בי ולקחה כמה נשימות עמוקות, פותחת את פיה, ״א-אם מישהי אשמה, ז-זו אני. אני שכנעתי את לילי להצטרף, היא העדיפה להישאר בבית ולחכות לך שתחזרי. א-אני קראתי לה פחדנית והיא הייתה נחושה להוכיח לי שהיא לא.״
הגוף של קלואי התחיל לרעוד והדמעות שוב התקבצו בעיניה הכחולות. המבט שלה היה כל כך שבור ואבוד שזה גרם לי לבכות גם כן.
״כ-כשאת יצאת עם ליאה, נ-נייתן חיכה לך בדירה. כ-כשאת לא ענית לו א-אחרי שעתיים, ה-הוא התחיל לדאוג.״ היא קרסה על כיסא העץ שהיה ליד השולחן העגול, אותו שולחן בו סבתא תמיד הייתה נוהגת לשבת, אותו שולחן בו גיליתי שהיא מתה. ״ה-הוא התחיל להתחרפן, רוזי, בחיים לא ראיתי אותו ככה.״
כשקלואי העיפה שוב את שיערה לאחור, לקחתי את זה כהזדמנות נכונה להציץ על הארי. הוא עדין נשען מאחורי המסדרון, העמידה קשה עליו בגלל הירי אבל הוא לא אמר מילה. רק עמד שם עם ידיים משולבות והאזין לשיחה שלא רציתי שישמע.
הוא ונייתן לא הסתדרו. לשמוע שנייתן דאג לי, לא בדיוק יגרום להארי לחבב אותו יותר. למעשה, לא יכלתי לחשוב על משהו שיגרום לשניהם להסתדר.
״ה-הוא היה על סף א-איבוד הדעת..״ קלואי המשיכה, נזכרת ומנסה לשלוט בנשימות שלה. בית החזה שלה עלה וירד בקצב קבוע ומהיר וידעתי שהלב שלה משתולל בתוך הצלעות, ״ו-ואז הגיעה השיחה מאיזה ב-בחור, אלכס? א-אני לא זוכרת, א-אני יודעת שהוא מהצד השני.״
הנהנתי, יודעת בדיוק למי היא מתכוונת. לרגע אחד חששתי מכך שהארי מקשיב ומגלה שלצד שלנו יש מרגל אצלהם, אבל נרגעתי מיד. זה הארי, הוא לא חלק מהכנופיות. הוא לא יגיד כלום.
״א-אלכס הזה אמר שאת אצלהם, נייתן כמעט שבר את הבית.״ הידיים של קלואי רעדו והיא המשיכה להביט בי, ״הוא וזאין מיד התכוננו לצאת, א-אני רציתי להצטרף אבל ל-לילי פ-פחדה.״
היא שוב פרצה בבכי, מתרסקת על השולחן. היא קברה את פניה בין ידיה ודמעות מלוחו ירדו בהיסטריה מהעיניים הבהירות שלה. נשארתי קפואה על מקומי, רוצה לחבק אותה אבל לא מצליחה לזוז.
״ק-קראתי לה פחדנית!״ היא צעקה בתסכול, ״ה-האשמתי אותה שהיא לא חברה אמיתית ושהיא כפויית טובה, ושאת לא היית חושבת פעמיים א-אם לבוא להציל אותנו!שתהיי מוכנה למות בשבילנו! אלוהים, זה הכל באשמתי! אני הרגתי את החברה הכי טובה שלי!״
מבלי התרעה, היא החלה לדפוק על השולחן בחוזקה. לא כדי לעשות רעש, אלא כדי להכאיב לעצמה. ״ה-הרגתי אותה!״ היא שאגה בשגעון, ואז היא נעמדה והחלה להכות את ראשה, מקללת ללא הפסקה.
״לא!״ הבטתי במחזה עם דמעות ורעד בכל הגוף. לא הצלחתי לשלוט על עצמי ולהתקדם אליה, פשוט נשארתי מאובנת ובוכה. כעסתי על עצמי שלא יכלתי להתגבר על הרגשות שלי ולעטוף אותה בין זרועותיי, ובמקום זה נתתי לה להכות את עצמה כל חטא שהיא לא עשתה.
״תפסיקי!״ מבלי שבכלל שמתי לב, הארי אחז את זרועותיה בחוזקה והצמיד אותה אל גופו, משתק אותה מהיכולת לזוז. מופתעת, קלואי לא הבינה מאיפה הוא צץ אבל רגע אחרי היא התעשטה ושוב ניסתה להילחם.
הארי היה יותר חזק ממנה ולא משנה כמה היא ניסתה להכות אותו ולברוח מזרועותיו, הוא לא זז והמשיך להחזיק אותה. לבסוף, אחרי זמן שנראה כמו נצח היא הפסיקה ונכנעה.
״ה-הרגתי אותה..״ היא לחשה בשקט, מנסה לקבור את עצמה בתוך גופו. ידיו המשיכו לאחוז בה והוא הניח את ראשו מעל ראשה, תופס שליטה ומנסה להרגיע. עיניו הירוקות הבזיקו מבט אלי, מנסות לדבר ללא מילים.
״זה בסדר..״ הוא אמר, ספק אליה ספק אלי, ״את בסדר.. הכל בסדר..״
קלואי נענעה את ראשה לשלילה, מסרבת להקשיב לו, מסרבת לתת להיגיון מקום ומתעקשת לחשוב שהיא אשמה.
״זו לא הייתה אשמתך, קלואי.״ הארי לחש, ״כמו שזו לא הייתה אשמתה של רוז. א-אתן לא אשמות.״
״א-אני רוצה שהיא תחזור..״ קלואי ייללה, ״אלוהים, בבקשה שהיא תחזור..״
זה היה כואב לראות אותה ככה. זה היה כואב לדעת שהיא סובלת ומרגישה אשמה. כבר לא הרגשתי פגועה על מה שהיא אמרה, הבנתי שהיא אמרה את זה מבלי לחשוב ומבלי כוונה, היא רק חיפשה דרך לפרוק את הרגשות שלה.
הרגשתי אכזבה, אבל בעיקר מעצמי. הייתי כלכך עסוקה להיות באבל של עצמי שבכלל לא טרחתי לבדוק מה עם קלואי, איך היא מתמודדת. אחרי הכל, גם היא איבדה את החברה הכי טובה שלה. בימים האחרונים היא נחשפה לדברים שמעולם לא חלמה עליהם ואני הייתי אגואיסטית וחשבתי רק על עצמי.
״היא במקום טוב עכשיו.״ הארי ניסה לנחם, תופס את כתפיה ומביט אל תוך עיניה של קלואי, ״בבקשה תבינו שזה לא אשמתכן, זה לא.״
קלואי לא אמרה מילה. היא רק הביטה בו עם מבט חלול וניסתה לנגב את שבילי הדמעות שירדו מעיניה. הוא מצידו המשיך להביט בה, מחכה עד שהיא תחזיר לו מבט עם מעט חיות, משהו שיעיד שהיא קצת בסדר.
קלואי הייתה הכל חוץ מבסדר, אבל היא לא תתן לאף אחד אחר לראות את זה. הכרתי אותה מספיק זמן כדי לדעת לקרוא אותנ בין השורות, וכשהיא לקחה צעד אחורה ואמרה שהיא נרגעה, אני ידעתי שסערה עדין מתחוללת בתוכה.
״מ-מה..״ היא חיפשה את המילים, מסתכלת רגע לרצפה ומנסה לנשום, ״מ-מה אתה עושה פה?״ למרות שהיא פנתה אליו, היא הסתכלה עלי לתשובות.
״באתי להיות עם רוז.״ הארי אמר בשקט, ממשיך לבחון אותה. אולי הוא הבין שהיא לא תתפרק שוב פעם מולו או שהוא קנה את ההצגה שלה. כך או כך, הוא צעד אל כיווני ונעמד לידי. ״א-אני יודע ששתיכן מרגישות אשמות, אבל זה לא היה בכוחות שלכן להציל אותן. לילי קפצה על הכדור, אף אחד לא דחף אותה לזה. גם לא את, קלואי.״
היא נתנה לו מבט מושפל ועצוב, ״הייתי צריכה לתת לה להישאר בבית.״
״לא, עשית את מה שהיה נראה לך כדבר הנכון לעשות. בדיוק כמו שהיא עשתה.״ הארי לא וויתר, ״רגשות אשם לא יעזרו לה ובטח שלא לכן. היא מסתכלת עליכן מלמעלה, אז תנו לה סיבות לחייך.״
״א-אין לי סיבות לחייך.״ קלואי עדין רעדה, ״זו הסיבה שאני עוזבת.״ היא הרימה את מבטה אלי, ״אני מצטערת, רוזי.״
״לאן את נוסעת?״ שאלתי בשקט, יודעת שאין לי דרך לשכנע אותה. היא הייתה צריכה לבחור והייתה לה את היכולת. אם זה היה תלוי בי, גם אני הייתי הולכת.
״אני טסה לצרפת.״ היא ענתה, ״לאחות של אמא.״
״ו-והלימודים?״
היא גיחכה, ״זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו. את ולילי הייתן הסיבות היחידות שבגללן הצלחתי בתיכון. אין טעם להמשיך ואת יודעת את זה.״
״אז זה סופי?״ נשכתי את שפתיי, מרגישה את הרטיבות המוכרת בעיניים. כל כך הרבה פרידות וזמן כל כך קצר, לא ידעתי אם אני יכולה לעמוד בזה.
קלואי הנהנה בעצבות, מושיטה את ידיה אלי ושתינו נבלענו זו בזרועותיה של זו. היא קברה את ראשה בצווארי ואני עצמתי את עיניי בחוזקה, ספק לנער את הדמעות ספק להתעורר מהסיוט. ״א-אני אתגעגע אליך כל כך, לעזאזל, אני כבר מתגעגעת!״
צחוק מהול בעצב יצא מאיתנו וחיזקתי את האחיזה שלי בה, ״א-אני לא מאמינה שאנחנו נפרדות.״ מלמלתי אליה.
״היי, ז-זה לא הסוף, אני אראה את הפרצוף שלך שוב.״ היא ניסתה לחייך כשהיא הביטה בי, אבל כל מה שיצא לה זה חיוך שבור. בשלב מסויים היא הפסיקה לנסות.
״אני אוהבת אותך.״ מחיתי דמעות חצופות שלא הסכימו להיבלע בעיניי.
קלואי בכתה גם כן, ״גם אני אוהבת אותך.״ היא החזיקה את ידיי וידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה לזמן הקרוב שאני אראה או ארגיש אותה, ״תגידי לזאין שאני מצטערת, בסדר?״
״לזאין?״ חזרתי אחריה מבולבלת, ״משהו סוף סוף קרה בניכם?״
״זה נגמר לפני שזה התחיל.״ היא נשכה את שפתיה, ״פשוט תגידי לו שאני מצטערת, אני מקווה שהוא יסלח לי.״
האסימון נפל לי באותם רגעים, ״אלוהים, הוא סוף סוף רוצה אותך!״
״לצערי, הוא התעורר מאוחר מידי.״ היא השפילה את מבטה וזיהתה את התיקים. היא אחזה בהם ופנתה אל הדלת, נותנת בי מבט אחרון ואז מסתכלת על הארי, ״תשמור עליה?״
״תמיד.״ הוא הנהן, ״עד הנשימה האחרונה שלי.״
היא הנהנה בהוכרה, ״הלוואי והייתה לי את ההזדמנות להכיר אותך קצת יותר.״
הוא חייך אליה, ״זה בסדר, זה עוד יקרה. זה לא הסוף, זוכרת? אנחנו עוד נתראה.״ הוא קרץ אליה וחיוך אמיתי יחד עם סומק קל עלה על פניה היפות של קלואי. ״טיסה נעימה, קלואי.״
״תודה.״ היא פתחה את הדלת ורגע לפני שיצאה היא זרקה אלינו מבט מעבר לכתפיה, ״אני מצפה לקבל הזמנה לחתונה. לא אכפת לי אם אח שלך הוא רוצח פסיכופתי שרוצה להרוג אותנו. אהבה כמו שלכם אין הרבה, אז בבקשה, אל תתנו גם לה למות.״
ועם זה, היא סגרה אחריה את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. המשכתי להביט בדלת הסגורה לעוד כמה רגעים לפני שהארי משך אותי אל תוך גופו ונתן לי לבכות מגעגוע ועצב. לילי איננה, סבתא מתה וקלואי נסעה, הדבר היחיד שנשאר לצידי היה הארי.
אבל לצערי, ולא משנה כמה ניסיתי לאשלות את עצמי אחרת, ידעתי שעם עלות השחר, גם הוא לא יהיה.
***
הצלחתם לזהות את השירים הסמויים בפרק?
פרק ארוך ועמוס, מקווה שזה יפצה על המתיחה ועל זה שלוקח לי שנים לעלות פרק חדש, בבקשה תסלחו לי?
אנחנו לקראת סיום הסיפור, עדין לא החלטתי כמה פרקים נשארו אבל יש לי את העלילה בראש ואני מנסה לנצל כל רגע פנוי בשביל לכתוב.
כדי שלא תתבלבלו, אני מציעה לכם לעבור שוב על כל הפרקים, אפילו לקרוא את זה ברפרוף כי בהמשך יהיו הרבה דברים שלפתע יתחילו להסתדר לכם והאסימונים יפלו לאט לאט.. (לא מנסה לרמוז כלום*שקר*)
תודה לכל מי שמפרסם ומזמין אחרים להצטרף אל דאבל, וברוכים הבאים כל החדשים! יש כבר 60 אלף צפיות וכמעט 8 אלף הצבעות, בחיים לא חשבתי שאני אגיע לזה ואני כל כך אסירת תודה! אבל את הנאום סוחף הדמעות תקבלו בסוף הסיפור, מיד אחרי אפילוג.
140 הצבעות, 75 תגובות.
(אתם יכולים יותר מזה ו200 תגובות על המתיחה הוכיחו את זה..)
ותעקבו אחרי. נלך לאיבוד ביחד.
עדי❤️