דאבל. פרק 34.
אנשים על גבי אנשים הקיפו אותי, אבל לא זכור לי יום שהייתי יותר בודדה כמו באותם רגעים.
לבושים בשחור, הם נתנו לי מבטים של חמלה ורחמים, בדיוק אותם מבטים שקיבלתי כשהייתי בת 5 והורי נהרגו בתאונת הדרכים.
אז, הייתה לי את סבתא שתחבק אותי ותגיד שהכל יהיה בסדר. עכשיו, לא היה לי אף אחד.
בהיתי בשתי הארונות, צופה באנשים שאני הכי אוהבת שוכבים שם בשלווה. לא היה אף זכר למכות, אף זכר להתעללות, אף זכר לדם.
לילי נראתה יפה יותר מתמיד וסבתא נראתה צעירה כשהיא שכבה שם, ידיה על בטנה כאילו אין היא מתה. לא הבנתי את המנהג לייפות את המתים אבל הודתי על זה כי לא היו בי כוחות לראות שוב את המראות המזעזעים.
כל תושבי המחוז הגיעו להלוויה, חלק בשביל לילי וחלק בשביל סבתא. הרוב, הגיעו בשביל שתיהן. במקום כמו שלנו כולם מכירים את כולם, המבוגרים באו להשתתף באובדן הנערה והצעירים באו לחלוק כבוד אחרון לאישה שתמיד חייכה אליהם.
אני הגעתי כדי לוודא שזה אמיתי.
ההורים של לילי חיבקו זה את זו בבכי דומם, שוכחים שהם גרושים ופרודים כמעט עשור שנים. זה היה עצוב לדעת שהמשאלה של לילי מתגשמת דווקא כשהיא כבר לא בין החיים כדי לראות את זה.
היא תמיד רצתה שהם יחזרו להיות ביחד. חבל שהיא הייתה צריכה למות כדי שזה יקרה.
קלואי עמדה לידי, משלבת את אצבעותיה בשלי כשהראש שלה מושפל והדמעות לא פוסקות מלרדת. אני, לעומתה, לא הזלתי אף דמעה מהלילה.
הדמעות לא יחזירו אותן, הדמעות לא יחזירו את הגלגל לאחור. לילי מתה, סבתא מתה, הדמעות כבר מתו גם הן.
חסרת תחושה, זה מה שהייתי.
כאילו חור ענק נפער במרכז החזה, שואב כל טיפת רגש שאי פעם הייתה לי ומרוקן אותי מאנושיות. כולם מסביב בכו, כולם מסביב כאבו. כולם נקרעו לדעת שהן אינן, שהן לא יחזרו יותר.
אני היחידה שהביטה בארונות עם פרצוף אטום.
'את הבאה בתור.׳ נכתב בפתק הקטן, זה שהיה בתוך הבגדים של סבתא. הדף הפך לאדום מהדם אבל האותיות והמסר עדין הובהרו.
אני הבאה בתור. אני הבאה בתור למות.
״היי, את בסדר?״ יד חמה הונחה על גבי, גורמת לי לשאת את עיניי ולהביט בזאין.
העיניים שלו היו עייפות, השקים השחורים שהתחילו להתאסף סביבן הסגירו אותו. הוא לא ישן הרבה בזמן האחרון והוא גם לא ילך לישון בזמן הקרוב. האקדח שלו הפעם לא היה מוסתר אלא גלוי לכל, כאילו מאתגר מישהו להתעסק איתו.
אתגר שאף אחד לא התכוון לענות.
בן דודי המשיך להביט בי, מזכיר לי שלא עניתי לו. האחיזה שלי בקלואי התחזקה כשהצמדתי את שפתיי זו לזו, מהנהנת.
״כן.״ לחשתי.
הוא הניד בראשו, ״אוקי. נתחיל.״
***
שני נערים מהתיכון עזרו לבני הדודים של לילי לשאת את הארון שלה. הראש שלהם היה מורם מעלה, לא מושפל, ומבטם קדימה.
הוריה של לילי הלכו אחריהם, בוכים את נשמתם החוצה. אביה אחז בגרושתו בחוזקה, מצמיד אותה אליו כשעוד גל של דמעות פרץ ממנה.
נייתן ושלושה חברי ילדות של זאין היו אלה שסחבו את סבתא. ארבעתם לבשו את אותה החולצה השחורה, חולצת האבל של הכנופיה.
היה חוק בלתי כתוב בספר הכנופיות שנתן זמן להתאבל. אסור לתקוף כשהצד השני נמצא באבל. מרגע המוות והקבורה ישנם 5 ימים של הפסקה. בסופם, הכל חוזר להיות כמו פעם.
חוזרים להרוג.
את אותה החולצה איתרתי על כמה מהאנשים שבאו להלוויה, צעירים ומבוגרים. החולצה סימלה אובדן של מישהו חשוב, אובדן של כבוד.
החולצה סימלה את האובדן של סבתא.
קלואי ואני הלכנו בין שתי הארונות, מבטה של קלואי כלפי מטה ושלי אל כיוון בית הקברות. הכומר דיבר ללא הפסקה כשהתחלנו ללכת אבל לא היה לי מושג מה לעזאזל הוא אומר.
אם הוא לא יכול להחזיר אותן, היה עדיף שישתוק.
פרצופים שונים ניסו לחבק אותי, לתת לי קצת רגש וסמפטיה. חלק ביקשו ממני להיות חזקה, חלק אמרו כמה סבתא תהיה גאה בי עכשיו כשהיא למעלה.
התאפקתי לא להגיד להם שהדבר האחרון שהיא תהיה זה גאה בי. אם היא באמת למעלה, אם הלמעלה באמת קיים, אז סבתא רואה הכל. שם אין שקרים, שם אין מסכים. היא רואה את כל המחשבות שלי ואת כל מה שעשיתי ומה אני מתכוונת לעשות.
היא רואה שהנכדה שלה היא רוצחת עם עבר מפואר ועתיד מזהיר.
במה כבר יש לה להתגאות?
נשים מבוגרות בכו לצד נערות צעירות שחיבקו זה את זו. ההחלטה לערוך את ההלוויות ביחד לא הייתה שלי, אבל לא התנגדתי. מהרגע שהבנתי שסבתא חסרת דופק, הפכתי לאטומה.
הרגליים שלי היו כבדות עם כל צעד שעשינו כלפי בית הקברות. האנשים מסביב הלכו זה לצד זה, חלקם ניגשים אל הארון להגיד מילים אחרונות ואני פשוט בהיתי בהם, מחשבותיי במקום אחר.
איך זה קרה? היא הייתה שמורה בתוך בית החולים. איך הם תפסו אותה? היא השתחררה לבד והם פשוט קפצו עליה? איך הם היו יכולים לעשות את זה?
היה לי ברור שהמצב בין מחוז אס למחוז אמ הוא מצב מלחמה, ידעתי שזה מה שיקרה ברגע שהחלטתי לחסל את כל מי שפגע בהורים שלי, אבל גם במלחמה יש חוקים. גם במלחמה יש דברים אסורים.
לרצוח ללא רחמים אישה מבוגרת? להכות אותה? לדקור את הלב שלה? וכל זה בשביל מה? בשביל להכאיב לי? בשביל לאיים עלי?
כל טיפת כבוד שאי פעם הייתה לי כלפיהם התאדתה, נעלמה. זה לא שאני הייתי שה תמים, אבל כל מי שאי פעם פגעתי בו היה צריך להיפגע. לא הענשתי תמימים בגלל מעשים של פושעים. לא פגעתי באף אחד שלא היה צריך להיפגע.
כל אלה שהרגתי, כל אלה שחיסלתי, כולם לקחו חלק במוות של ההורים שלי. לא פגעתי במשפחות שלהם, לא בילדים וגם לא בבתים. פגעתי אך ורק בהם, כדי שהם לא יוכלו לראות את הילדים שלהם גדלים, כדי שהם לא יוכלו לחיות יותר.
מחוז אס עברו את כל הגבולות שאפשר לחשוב עליהם. אם עד עכשיו המלחמה בנינו הייתה עם אקדחים, חטיפות וסכינים, הרי עכשיו הגיע הזמן להוסיף נשק גרעיני.
זה היה כשהגענו אל בית הקברות שהחלטתי על המעשה הבא שלי, על הדבר הראשון שאני אעשה בסוף חמשת ימי האבלות.
הגיע הזמן לסיים את זה, זה או אנחנו או הם. זה לא ימשך ככה יותר. יש רק פתרון אחד שישים קץ לכל המלחמה הזאת, לכל המוות והבכי.
אדם סטיילס חייב למות.
***
״לפעמים אנחנו לוקחים דברים כמובן מאליו, כמו שהשמש תזרח בבוקר או שהשמיים יהיו כחולים, או שאנחנו נסיים ביחד את הלימודים כמו שהתחלנו אותם.״
קלואי נעצרה, מנסה לייצב את הקול הרועד שלה. הוא היה חלש וחנוק מדמעות אבל היא התעקשה לדבר בפני כולם. הידיים שלנו עדין היו משולבות כשעמדנו מול הארונות, מול הבורות הריקים שרק חיכו לקבל את האנשים האהובים שלנו פנימה.
"ז-זה היה ברור מאליו שאנחנו נסיים את התיכון, נטוס לטייל בעולם, נ-נפגוש את השחקנים האהובים עלינו." היא המשיכה, הידיים שלה רועדות, "ז-זה היה ברור שזה תמיד יהיה שלושתנו מול כולם, שתמיד נהיה ביחד, שתמיד נהיה זו לצד זו. שאנחנו נהפוך לזקנות ונספר לנכדים שלנו על השטויות שעשינו, על כל מה שעברנו ביחד."
זיכרון אחרי זיכרון חלפו נגד עיניי, היום הראשון שהכרנו זו את זו בגן, כשלילי ויתרה על הנדנדה בשבילי והסכימה לשמור שאף בן לא ינסה לדחוף אותי גבוה מידי. קלואי נטשה את הטוש האדום איתו ציירה את בית חלומותיה והצטרפה אלינו.
מאז, היינו בלתי נפרדות.
"כ-כמו הפעם ההיא שנתת לי להעתיק ממך מבחן כי לילה לפני חזרתי מאוחר מהמסיבה." חיוך עצוב על השפתיים, הדמעות כבר עמדו בעיניה הכחולות של קלואי, והיא עשתה הכל כדי שהן לא יפלו לרצפה, "או כשכעסת עלינו שרצינו להבריז אבל בסוף הצטרפת, ר-רק כדי לוודא שאנחנו לא נעשה דברים מפגרים." היא לקחה נשימה עמוקה, "שאני לא אעשה דברים מפגרים."
ההורים של לילי חיבקו אחד את השני בחוזקה. אמא שלה קברה את ראשה בחולצתו של אביה, כאילו היא לא נפרדה ממנו מעולם.
"א-את תמיד היית הילדה הטובה, לילי. זו שתמיד תומכת, זו שתמיד דואגת. תמיד היית שם כדי לוודא שאנחנו בסדר, כדי לדאוג שלא נכשל במבחן או לגלגל את העיניים על רעיון שטותי שעלה לנו." הנשימה של קלואי הפכה למהירה וזה היה עניין של שניות עד שהיא תתפרץ בשנית, עד שהיא תקרוס על רגליה ותבכה ללא הפסקה.
יחד עם זאת, היא המשיכה. דוקרת כל לב שפעם בהלוויה עם הזכרונות על הילדה הטובה שכולנו איבדנו.
"א-את אחות שלי. שלנו." היא הסתכלה עלי, מחזקת את האחיזה שלנו, "כמו בסיפורים, כמו בסרטים, תמיד שם כדי להכניס בנו היגיון, תמיד שם כדי לצחוק, תמיד שם כי את פשוט כזו. נותנת הכל בשביל האחר ולא מבקשת כלום בחזרה. ו-ועכשיו מי ידאג לנו?"
החומות של קלואי נשברו והדמעות פרצו ממנה ללא הפסקה. פניה הפכו לאדומות כשהיא ניסתה לתמרן בין נשימה, לבכי ולדיבור.
"מ-מי יהיה שם כדי לצחוק על הרעיונות שלנו?" היא תהתה בקול, מתייפחת, "מ-מי יהיה שם כדי לתת לנו להעתיק? מ-מה המורים יעשו בלי התלמידה הטובה שלהם? מ-מה א-אנחנו נעשה בלי האחות שלנו?"
יכלתי לשמוע את הלב שלי זז בקצב קבוע של מהירות, ורציתי לבכות, רציתי להתפרק כמו קלואי או כמו ההורים של לילי, רציתי לצעוק כמו הילדה הקטנה שעמדה בסוף או לאחוז במישהו כמו בנות השכבה שלנו.
רציתי להרגיש משהו, כל דבר שהוא. כעס, עצב, בכי, עצבים, משהו שיראה לי שאני אנושית, שנשארו בי רגשות.
אבל כל מה שעשיתי היה להביט בארונות העץ ולנשוך את השפתיים, לא כדי לעצור את הדמעות, אלא כדי לעורר כאב.
״ל-לקחנו אותך כמובן מאליו, לילי, אני מ-מצטערת..״ קלואי ייללה, לא טורחת לנגב את דמעותיה או לעצור לקחת אוויר, ״א-אני לא מאמינה שאת מתה, א-אני מחכה שמישהו יבוא ויעיר אותי, יחזיר אותי למציאות, למציאות בה זה שלושתנו מול העולם, כמו שתמיד היינו.. כ-כמו שתמיד היינו צריכות ל-להיות..״
קלואי קרסה לאדמה ואני מיד אחריה, מחבקת אותה בין זרועותיי ומלטפת את גבה. היא רעדה בטירוף, מתייפחת ללא הפסקה ולא יכולה להמשיך לדבר. לא יכלתי לחשוב על משהו להוסיף, היא תיארה את לילי טוב יותר מכל מה שאפשר לחשוב עליו, מכל נאום אחר שמישהו יכול להגיד.
״ת-תחזרי..״ קלואי מלמלה בקול שבור ושרוט, תופסת את בגדיי חזק בין זרועותיה החלשות, ״א-אלוהים, לילי, פשוט תחזרי..״
אף קול לא נשמע, אף ציפור לא הניעה את כנפיה. כולם השפילו מבטם אל זוג הנערות המרוסקות באדמה וגמעו את רוקם לאות הזדהות.
לא אשכח את היום הזה, יום בו השמש הייתה בשיאה ברחבי השמיים, שמיים כחולים וזוהרים. אף ענן לא נראה באופק, אף לא צל ולא אפלה. לא רוח ולא גשם, לא חום ולא קור, פשוט יום יפה לצאת בו החוצה.
יום יפה לקבור בו את המתים שלנו.
****
אז.. טישו מישהו?
אני מקווה שהצלחתי לרגש כמו שרציתי, ואם לא אז או שהלב שלכם מאבן או שהכתיבה שלי פשוט גרועה, מה התשובה הנכונה?
מצטערת על העיכוב, איבדתי קצת את המוזה אבל ב״ה היא חזרה.
140 הצבעות
85 תגובות
ובחייאת, אם אתם אוהבים את דאבל, אולי תביאו עוד קוראים? החלום שלי הוא להיות כותבת מפורסת ומוכרת, בבקשה? 🙏
השערות מה יקרה בפרק הבא? או מה אתם רוצים שיקרה?