דאבל. פרק 28.
זה היה הרבה לעכל ברגע אחד.
העובדה שהיא משקרת לזאין, נמצאת בקשר אם לא אחר מאשר אדם סטיילס, האוייב המושבע שלנו, בוגדת בבן דודי, מסתירה את מי היא באמת.. זה היה הרבה לעכל ברגע אחד ובזמן כל כך קצר.
איך זאין לא ידע שהיא מהמחוז השני? איך הוא נתן לה גישה לכאן מבלי לבדוק את זה? איך הוא לא חשב על האופציה שהיא קשורה לאדם?
כנראה כמו שאת נתת להארי גישה. תת המודע שלי גער בי, כנראה שזה משהו משותף למחוז אס.
או שאת וליאה דומות יותר ממה שחשבת. מיהרתי למחוק את המחשבה הזאת.
או אולי זאין כן יודע, הרהרתי לעצמי, אולי הוא כן יודע וזה הכל חלק מתוכנית. אולי זה הפוך על הפוך והוא מתכנן משהו?
ידעתי שהייתי חייבת לגלות את האמת, לא משנה מה היא. כי אם זאין לא יודע כמה כלבה ליאה, אני יותר מאשמח לחשוף את הפרצוף האמיתי שלה ולירות בה צרור כדורים.
כמו מתוך סימן, דלת הבית נפתחה ודמותו היפה של נייתן נכנסה פנימה. הוא ראה אותי ממקומי והתקדם אלי, פותח את פיו, ״היי, מה את - ״
לפני שהוא סיים, הצמדתי את ידי אל שפתיו והשתקתי אותו, ״תסמוך עלי.״ ביקשתי בשקט לפני שהורדתי את אחיזתי ואז נישקתי אותו.
מבולבל ומופתע, הוא לא ממש ידע איך להגיב למהלך שלי. אם היה לי זמן הייתי מסבירה לו, אבל לא יכלתי כשליאה במטבח ולא יודעת שהקשבתי לכל השיחה הסודית שלה. בסופו של דבר, הוא אחז במותניי ואני טרקתי את הדלת הכי חזק שיכלתי, מבשרת לליאה שהיא כבר לא לבד.
לא עברה שניה והיא הופיעה מולנו, קולה בהול במקצת, ״ח-חבר׳ה היי! לא ידעתי שהגעתם!״
התנתקתי משפתיו של נייתן והסתובבתי אליה, מחייכת את החיוך הכי גדול שלי. מכשיר הפלאפון עדין היה בידה, ״הגענו עכשיו, סיימתי מוקדם ונייתן אסף אותי.״
הקלה התפשטה בפניה כשהיא הבינה שלא שמענו כלום מהשיחה שלה, היא חייכה גם כן, ״מצויין, אני בדיוק מכינה לנו ארוחת צהריים, רעבים?״
העיניים של נייתן נצצו כשהוא התכוון לענות בחיוב, אבל מיהרתי לענות במקומו, ״אולי יותר מאוחר, אנחנו נהיה בחדר.״ ולפני שאחד מהם הספיק להוסיף משהו, משכתי את נייתן אחרי אל תוך המסדרון.
ברגע שהדלת ננעלה מאחורינו, שיחררתי נשימת רווחה. נשענתי עם גבי על דלת העץ והעברתי את ידי בשיער, מנסה לחשוב מה אני אמורה לעשות.
״לא שאני מתנגד, כן?״ נייתן עמד מולי בידיים שלובות, ״אבל אכפת לך להסביר לי מה לעזאזל זה היה?״
חוששת שליאה לא קנתה את ההצגה והיא נמצאת מעבר לדלת, הפעלתי את מערכת הסטריאו של נייתן בקולי קולות והתקדמתי אליו.
״אתה לא תאמין מה גיליתי עכשיו.״
״זה קשור לעובדה שתפסת מחסה ליד המטבח? מה עשית שם בכלל?״
״הגעתי הביתה מוקדם והיא הייתה באמצע שיחת טלפון.״
״אז פשוט החלטת לצוטט?״
״אתה מדבר כאילו עשיתי פשע כלשהו.״ גלגלתי את עיניי ומשכתי את עצמי מהדלת, מתקרבת אל המרכז.
״איפשהו, זה בהחלט פשע.״ אמר נייתן, ״אני בטוח שלא היית - ״
״נייתן! אתה מפספס את הנקודה!״ קטעתי אותו ברגע, ״אתה לא תאמין מה גיליתי!״
״אני אוכל לנסות אם תספרי לי.״
״ליאה היא לא מה שאתם חושבים שהיא.״ זרקתי לאוויר, בטוחה לראות אותו מגיב כפי שציפיתי. עיניים מתרחבות וסקרניות, רוצות לדעת הכל. במקום זה, הוא פשוט הביט בי כאילו סיפרתי לו את הדבר הזניח ביותר בעולם.
״תעשי לי טובה, לא שוב זה..״ הוא מלמל בתחינה, לוקח נשימה עמוקה כמו מתכונן לשיחה ארוכה.
״לא שוב מה?״ מעוצבנת, שילבתי את ידיי, ״אתה אפילו לא יודע מה גיליתי!״
״ליאה היא לא מה שאנחנו חושבים, היא כלבה, בלה בלה בלה, את מקנאה. כן, היינו שם כבר - ״
״מקנאה?״ קולי עלה באוקטובה אחת יחד עם העצבים, ״אתה חושב שאני מקנאה?״
״רוז..״
״אל תגיד לי רוז! אתה חושב שאני מקנאה בזונה הזאת!״ הצבעתי עליו באמצע מאשימה, ״תאמין לי, נייתן, הדבר האחרון שאני מרגישה כלפי הכלבה הזאת זה קנאה.״
״תעשי לי טובה, מהרגע שראית אותה לא סבלת אותה - ״
״קוראים לזה אינטואיציה נשית ואם תתן לי להסביר לך, גם אתה לא תסבול אותה!״
״אוקי, אוקי.״ מרים את ידיו כאחד שנכנע, נייתן שיחרר אנחת תסכול, ״קדימה, הבמה שלך. שכנעי אותי.״
״לא.״
״מה לא?״ הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות, מבולבל.
״עכשיו אני כבר לא רוצה לספר לך.״ שילבתי את ידיי בחזרה, מסיטה מבט, ״אתה הרי תחשוב שאני מדברת שטויות בגלל קנאה.״
״אלוהים רוז..״ הוא העביר את ידיו על פניו ואז דרך שיערו, ״יש לך מושג כמה את מסבכת לפעמים?״
״אז עכשיו אני קנאית מסובכת, אוקי.״
נייתן נעמד על רגליו. ״אני לא אמרתי את זה!״
״חשבת את זה!״
״אוקי, הנה, אני מצטער. אני לא חושב שאת קנאית מסובכת, בסדר?״ הוא התקרב אלי, מבט אבוד בעיניו הבהירות, ״עכשיו את מוכנה, למען השם ולטובת השפיות שלי, לספר לי מה שמעת?״
הקול המתחנן שלו יחד עם העיניים האבודות היו מה שקנו לי. לקחתי נשימה עמוקה וארוכה, מכווצת ופותחת את ידי כאגרופים לפני שנתתי להם ליפול בצידי גופי.
״היא יוצאת עם אדם.״
***
זה לקח כל טיפת כוח מצידו של נייתן, והיגיון מצידי שלי, כדי למנוע ממני לפרוץ את דלת חדרו ולהסתער על ליאה.
כשסיפרתי לו כל מה שהייתי אליו עדה, ציפיתי ממנו שיסכים איתי שעלינו לפגוע בה, לחסל אותה ולהעלים את הגופה שלה לנצח נצחים. בפועל, הוא היה רחוק מקו המחשבה שלי במרחק שנות אור.
"אנחנו חייבים לגלות מה היא רוצה, רוז." הוא חסם את דרכי עם גופו, נשען על הדלת וידיו משולבות, "אנחנו לא יכולים פשוט להרוג אותה."
"למה לא?" קרקרתי, מזכירה לעצמי דמות מסרט מצוייר, "היא שיקרה! היא ניצלה את זאין! והיא בטוח מתכננת משהו!"
"בדיוק! את לא רוצה לגלות מה היא מתכננת?" הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות.
"לגלות מה היא רוצה לא יזכה אותה בחנינה, אתה יודע. אני אהרוג אותה בכל מצב."
"אבל זה יהיה הרבה יותר מספק לדעת למה." הוא חייך אלי, מנסה להכניס בי היגיון למעשה מטורף. "תראי." הוא התקדם צעד אחד לכיווני, "אני לא אומר שהיא לא אשמה, אני בטוח שמה ששמעת זה נכון ואני יותר מאשמח לערוף לה את הראש.. אבל בואי נגלה מה היא באמת רוצה, כדי שנוכל לא לתת לה אותו."
"אוקי." כתפיי נפלו בתבוסה, "אבל אתה שומר לי את היריה האחרונה. אני רוצה להיות זו שתוריד לה את החיוך מהפנים לנצח."
"כולה שלך." הוא שלח אלי חיוך גדול, "עכשיו תראי, זו תהיה התוכנית שלנו."
****
כשנייתן ואני יצאנו מהחדר שלו, זה היה קשה להביט בעיניה הכחולות מבלי לשלוף את האקדח ולירות כדור הישר אל תוך המצח שלה. הייתי צריכה לקחת נשימות עמוקות, לספור עד 5 ולדמיין את עצמי במקום שמח שבאופן מקרי לחלוטין, זה היה מקום בו היא לא הייתה קיימת.
כשנרגעתי, חייכתי את החיוך הכי גדול ומזוייף שלי והכנתי את עצמי להצגה הגדולה.
"היי, ליאה." אמרתי כשנכנסתי אל המטבח, היא נשענה על השיש כשרגליה מסוכלות, מכשיר הפלאפון בין ידיה והיא ככל הנראה נמצאת עמוק בשרשרת הודעות. היא הרימה את ראשה מהמסך כשקראתי בשמה, הפתעה על פניה.
"ר-רוזי, היי." היא נעלה את המכשיר, חתיכת כלבה, "רעבה?"
"לא, לא ממש." זה לא היה שקר, מאז שאני והארי סיימנו לא ממש היה לי חשק לאוכל אמיתי. היה לי יותר רצון מטורף לשוקולד וגלידות, "באתי להתנצל."
מוכת תדהמה, גבותיה המסודרות להפליא הורמו למעלה, "מ-מה?"
"הייתה לי על זה שיחה עם נייתן עכשיו." זה לא היה שקר גדול, אנחנו באמת דיברנו עליה, "ואני יודעת שלא התנהגתי אליך יפה מהרגע שנפגשנו. שפטתי אותך מרושם ראשוני ומבלי להכיר אותך. אני מתנצלת."
או שהיא הייתה שחקנית ממש טובה, או שהיא באמת לא ראתה את זה מגיע. היא הביטה בי לכמה רגעים ארוכים, ממצמצת בעיניה כאילו חושבת שזה חלום ואז מתעוררת באחת, "ז-זה בסדר, את לא צריכה להתנצל בפניי."
"הו, לא, אבל אני צריכה." ביטלתי את דבריה, "אחרי הכל, את יוצאת עם בן דוד שלי. הוא המשפחה שלי, ולפי השיחה שהייתה לי איתו אתמול, אני לא חושבת שהוא יתן לך ללכת בזמן הקרוב." הורדתי את קולי, חיוך מבחיל על שפתיי, "או בכלל, אם את יודעת למה אני מתכוונת."
"א-אני לא, למען האמת."
צחקתי כאילו היא סיפרה את בדיחת המאה, "בחייך! אל תגידי לי שלא ראית את זה! זאין אף פעם לא היה בחור של מערכת יחסים, אבל כשהוא כן נמצא באחת, הוא אוהב את זה רציני ולטווח הארוך. הוא לא יתן לאותה בחורה לישון איתו פעמיים אם היא לא הולכת לישון איתו לנצח."
באושר ושמחה, צפיתי איך הצבע לאט לאט נאבד מפניה כשהיא נתנה למילים שלי לשקוע בתוכה. הדבר האחרון שהיא ציפתה לו היה שיחה איתי על נושא שכזה, נושא בה אני פחות או יותר מודיעה לה על העתיד שלה.
"א-אנחנו אף פעם לא דיברנו על זה, ז-זאין ואני." היא בלעה את רוקה, מנסה לא להישמע רועדת ולחוצה.
"את מכירה את זאין, הוא לא ממש בחור של דיבורים." עקפתי אותה וניגשתי אל ארון הכוסות, שמחה לגלות את כלי החרסינה הלבן מחכה לי. הרתחתי את המים בזמן שהבזקתי אליה מבט, "אז.. יש לך רעיון לאיזו שמלה את רוצה?"
"ש-שמלה?!" היא צייצה בלחץ, ניסיתי לנשוך את שפתיי הכי חזק כדי לא להתפרץ בצחוק. זה היה ממש מבדר לצפות בה נאבדת במילים של עצמה ובשקרים שסיפרתי לה.
"לחתונה, מצחיקה שכמוך!" אמרתי כמובן מאליו, "אני מכירה את בן דוד שלי, והוא בטח יעשה את זה אירוע קטן וצנוע. אבל את יודעת איך זה כאן במחוז, כולם מכירים את כולם. כולם יבואו. אני חושבת שאפילו המחוז השני יופיע כדי לראות את זאין מאליק מתמסר."
אם ממש הייתי רוצה, הייתי יכולה לראות את הלב שלה פועם בחוזקה ומאיים לצאת ממקומו. אם הוא באמת היה יוצא והיא הייתה מתה, ככל הנראה הייתי פותחת בשירה ובריקודים.
"אני חושבת שהוא יעשה את זה הערב." הוספתי בשקט, כממתיקה סוד, "הוא זרק על זה כמה רמזים השבוע. למעשה, אני חושבת שהוא בוחר טבעת בדיוק עכשיו."
"אוי, אלוהים. יש לי בחילה."
העיניים שלי נפקחו ברגע, "את בהיריון?!" קראתי באושר, בתוך תוכי נבחלת מהמחשבה שמישהו ירצה לתת המשכיות ליצור השטני הזה, "זה יהיה כל כך כיף! זאין תמיד רצה להיות אבא! אתם תהיו הורים כל כך טובים!"
כן, אמא זונה ואבא מנהל כנופית פשע. הורים למופת.
"לא, לא, א-אנחנו לא.. א-אני לא בהיריון. אנחנו משתמשים בהגנה. הרבה הגנה." היא ניסתה לנשום עמוק אבל לא ממש הצליחה. תהיתי האם אני הולכת לצפות בה נחנקת למוות והאם יאשימו אותי שלא עזרתי לה.
"טוב, חבל." הפלתי את כתפיי באכזבה, "אבל אולי תחשבו על זה. אם אתם גם ככה הולכים להתחתן, אין צורך למנוע היריון, נכון?"
זה היה מעבר למבחיל לחשוב על זאין ועליה בזמן מעשה, אפילו שידעתי שזה לעולם לא יקרה שוב. כל טיפת דם שבי זעקה שנאה בנוגע לליאה, וכל טיפת חמצן שבי נדרשה כדי לשמור עלי מלעשות מעשים פזיזים.
בנתיים, החלטתי להתעלל בה עם מחשבות על חתונה ותינוקות, כאילו אני והיא הן החברות הכי טובות ושאני לא מתכננת לרצוח אותה ברגע שאני אגלה מה עומד מאחורי הפרצוף התמים שלה.
"חשוב לי שתדעי שאני תמיד אהיה כאן בשבילך." תפסתי את ידיה בין ידיי והבטתי אל עיניה הכחולות. כנראה שהיא באמת האמינה לי כי כל מה שהשתקף בהן היה פחד, חשש ולחץ. "את תמיד יכולה לדבר איתי, עכשיו כשאת תהי כמו גיסתי והכל."
"א-אני אזכור את זה." היא מלמלה, עיניה רצות לכל הכיוונים, "א-אני צריכה להתאוורר קצת."
שחררתי את ידה, "כן, כן, בטח. בוודאי. אני מבינה אותך, הצעת נישואין זה דבר מלחיץ. אפילו אני בהתרגשות!"
"ממ המ." היא הנהנה ללא תשומת לב, שולחת אלי חיוך חלש אותו לא קניתי. צפיתי בה יוצאת אל המרפסת ונושמת עמוק.
"נו?" נייתן צץ בכניסה, עיניו מוארות בתקווה.
שלחתי לו את החיוך הכי גדול ושטני, מנופפת במכשיר הפלאפון המזוהם, ״ואתה חשבת שלא אצליח. אתה ממעיט בערכי, נייתן.״
״אני פשוט אוהב שאת מפתיעה אותי.״ הוא פלרטט בחזרה, ״אז התוכנית יוצאת לפועל?״
הסתכלתי על הנייד שהחזקתי בידי, תחושת ניצחון מתפשטת בי, ״לגמרי.״ הנהנתי, ״ליאה כל כך הולכת ליפול.״
***
הפרקים הבאים יהיו מלאים בתכנים של אלימות, קללות, תוכניות חיסול ואולי כמה מקרי מוות מפתיעים במיוחד..
110 הצבעות, 75 תגובות והפרק הבא יעלה.
תודה לכם על ההבנה, מצטערת שוב על האיחור. מקווה שאהבתם!
השערות לפרקים הבאים?