דאבל. פרק 27.
אחד הדברים הקשים בפרידות, הוא להתמודד עם השאלות. כי מעבר לכך שעליך להודות שזה הסתיים, אנשים בתמימותם מתעניינים במערכת היחסים מבלי לדעת שהיא איננה וכמה כאב נגרם בגלל זה.
לכן, הקדמתי רפואה למכה ולפני שקלואי ולילי הספיקו להתעניין בי ובהארי, סיפרתי להן שזה נגמר.
אירוני, אבל המכה עדין כאבה.
כפי שצפיתי, הן הביטו בי כאילו הודעתי להן על כדור מטאור שנמצא בדרכו להשמדת העולם ושאין מה לעשות בנושא. הזדעזעות והלם היה על כל הפרצוף שלהן.
״נ-נפרדתם?״ לילי צייצה בקול שקט, ״אחרי כל הזמן שהייתם ביחד?״
״אחרי ששכבתם?״ קלואי הוסיפה וכשראתה את הכאב שעל פניי היא התנצלה מיד, ״שיט. ישיר מידי?״
״קצת.״ מלמלתי, לא מוצאת רצון לאכול את הסלט שלקחתי.
״קרה משהו שנפרדתם?״ לילי הניחה את ידה על כתפי, כאות נחמה.
״הוא בגד בך?״ שאלה קלואי, מתחממת במהירות, ״אוי אלוהים, אני נשבעת שאם אני אתפוס את המניאק המסרי - ״
״הוא לא בגד בי.״ מיהרתי לעצור אותה, אוהבת אותה אפילו עוד יותר לאור הדאגה והתמיכה שלה, ״הוא אח של אדם.״
״מי הכלבה שהוא זיי - רגע.״ היא קפאה במקומה, ממצמצת כמה פעמים, ״הוא מה?!״
״הוא אח של אדם. אדם של המחוז השני.״ לומר את זה פעם אחר פעם ולהודות שנפלתי לא עשה את זה לפחות קשה. זה כאב בדיוק כמו כשגיליתי וכנראה זה יכאב עד שאמות.
״אדם?״ קלואי לחשה כמעט ללא קול, ״אדם המנהיג אדם?״
״הוא ולא אחר.״
״הולי שיט!״ קראה לילי, ואז היא באדימה במהירות כשהסתכלנו עליה עם פרצוף מופתע. ״א-אני מצטערת, א-אבל פשוט זה.. טוב, הולי שיט! הוא אח של אדם!״
״הייתי מעדיפה שהוא היה בוגד בך.״ ציינה קלואי ברגע של כנות מתחשבת, ״אל תסתכלי עלי ככה! אם הוא היה בוגד בך, היינו יכולות לחסל את הזונה. אבל מה אנחנו יכולות לעשות עם זה שהוא אח של אדם? להחליף לו את הדם?״
לא הייתי מוכנה להודות בזה, אבל היה משהו בדבריה. עם כל דבר אחר אולי היה לי מה לעשות ואיך להתמודד, אבל היותו אח של אדם שינה לגמרי את המשחק.
אולי אם הוא היה מספר לי את זה מהתחלה, הכל היה אחרת. אולי אם הייתי יודעת שהוא קשור למשפחה שרצחה את הוריי לא הייתי נותנת לעצמי להתקרב אליו. אולי אם הייתי יודעת מי הוא באמת לא הייתי מתאהבת. או לא הייתי נשבעת לנקום.
אבל התאהבתי. והבטחתי לרצוח את אח שלו. עד כמה החיים שלי יכולים להיות דפוקים?
״זה כמו בסיפורים!״ לילי צייצה בקול גבוה, ״זו אהבה אסורה! זה רומיאו ויוליה!״
״הסיפור הזה מעולם לא הסתיים טוב, את יודעת.״ נטשתי את המזלג ואיבדתי כל חשק שאי פעם היה לי לאכול.
״אז אולי הגיע הזמן לכתוב סוף חדש.״
״מעולם לא הייתי מוכשרת בכתיבה.״ מודעת לקול המריר שלי, החלטתי ללכת עם הפסימיות עד הסוף כשמחשבות עלי ועל הארי המשיכו להתרוצץ בראשי, ״צריך להודות בזה, אנחנו באמת רומיאו ויוליה, והסוף שלנו יהיה טרגי.״
וקול קטן בתוכי לחש בשקט, הוא כבר טרגי.
***
כשיום הלימודים סוף סוף נגמר, הייתי צריכה ללכת לבקר את סבתא. הייתי צריכה לעדכן אותה הכל מה שקורה ובעיקר לקבל ממנה עצות והדרכה על המצב הנוכחי, כי ידעתי שהיא היחידה שתוכל לעזור לי.
אבל לא עשיתי את זה. לא הלכתי לבקר את סבתא. במקום לעשות את הדרך הקבועה לבית החולים, עשיתי את הדרך הנגדית, אל כיוון המחוז השני.
לא התכוונתי לחצות את הגבול, רק רציתי לעמוד במקום בו הכל התחיל. לעמוד במקום בו הוריי נרצחו, המקום שקשר אותי לכל הבלאגן.
מצאתי את זה די למוזר, המציאות בה הייתי חיה. מציאות של כנופיות ומחוזים, של פשע וסמים. לא העלתי על דעתי שאי פעם אתקרב לזה והנה הייתי, מוכרת סמים כאילו זה שוקולד ורוצחת אנשים כמו זבובים.
תהיתי מה זה אומר עלי. בפעם הראשונה שהרגתי מישהו העיניים שלו רדפו אחרי לכל מקום, הרגשתי תחושות רעות וקשות, ואולי קצת התחרטתי. אבל ככל שהזמן עבר והמשכתי ללחוץ על ההדק, לא הרגשתי כלום. לא פחד, לא חשש, לא חרטה.
ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות ועשיתי את זה. לא נתתי לרגשות שלי מקום ותהיתי האם הם נעלמו. האם הפכתי לחסרת רגישות. האם הפכתי למכונה קטלנית, אחת שרק הורגת ולא מרגישה.
לאן נעלם הלב שלי? שאלתי את עצמי בשקט.
וכשדמותו היפה של הארי עלתה כנגד עיניי, עם עיניו הירוקות והמיוחדות והשיער שהפך לחולשה שלי, קיבלתי את התשובה שלי.
הלב שלי היה אצלו, ומכיוון שכל מה שהיה בנינו לא היה אמיתי, כנראה שגם הלב שלי היה מזוייף.
כנראה שאחרי הכל, אני לא שונה מכל אלה שהרגתי.
***
זאין נתן לי הפסקה של שבוע. הוא אמר שאני צריכה לבדוק את הרגשות שלי, לעשות סדר במחשבות ורק אז לחזור לפעולה.
״אני לא רוצה שתעשי דברים בפזיזות. ראינו לאן זה מגיע.״
באותו רגע, לא ממש אהבתי את ההפסקה הזאת. הייתי להוטה לחזור לעניינים, להסיח את הדעת כי כל רגע בו הייתי לבד היה רגע בו נזכרתי בהארי, אבל במבט לאחור - לחלוטין הייתי צריכה את זה.
חזרתי להסתובב עם קלואי ולילי, להשלים את הזמן האבוד. להיות בכנופיה של זאין ולצאת עם הארי מנע ממני את הקשר עם הבנות כמו שהיינו פעם. זה היה נחמד לחזור לערבי הסרטים שהיינו עושות או לשמוע את קלואי מתאהבת בשחקן חדש.
היא עדין לא שכחה את ליאה, כמובן. גם אני לא שכחתי. זאין אולי חשב שכן, אבל הכלבה הקטנה עדין הסתובבה בין הרגלים שלו והעלתה לי את העצבים מכל פעם מחדש.
כשהוא אמר לי שעלי לבחור במשפחה על פני אהבה, חשבתי שהוא אומר את זה כי הוא החליט להעיף את ליאה. למעשה, הוא לא עשה את זה ורק השתמש במילים שלי כדי להחזיר לי. הוא לא הרחיק אותה, הוא לא נפרד ממנה, והיא המשיכה להיות לצידו כל פעם כשבאתי אליהם וכל בוקר כשהתעוררתי שם.
כן. התעוררתי שם.
נייתן ואני ניהלנו שיחה די עמוקה ורצינית, משהו שהיה די מפתיע כשזה נבע ממני וממנו. דיברנו על מה שקרה ועל מה שיקרה, בסופו של דבר הוא הבין שזה היה מעשה חד פעמי שלא יחזור שוב.
לפחות לא בעתיד הקרוב.
הסברתי לו מה קרה לי עם הארי ואת הצורך שהיה לי להיות עם מישהו שאין לו את היכולת למחוץ לי את הלב. הוא הבין.
נייתן תמיד מבין.
הוא לא כעס עלי ולא צעק שניצלתי אותו. הוא לא דרש ממני להיות איתו או אסר עלי את הכניסה אל הדירה שלהם. להפך, הוא אימץ אותי בחיבוק גדול ונתן לי את הבטחון שרק הוא יודע לתת.
״את תמיד תשארי רוז שאני דואג לה.״ הוא לחש, ״ואני תמיד פה בשבילך.״
והוא הוכיח את זה פעם אחר פעם, כשחזרתי עצובה מהלימודים כי נזכרתי בהארי או כשהתעצבנתי על הכלבה של זאין. נייתן חזר להיות החבר הטוב, האוזן הקשובה, ובעיקר הכרית הסופגת.
תרתי משמע. הוא ספג את כל התסכולים והמחשבות שלי והיה גם הכרית איתה ישנתי בלילות. ישנו ביחד וזה לא היה מוזר כמו שחשבתי שזה יהיה. מצאתי בו מגן, מחסה, וחום שכל כך היו חסרים לי.
ואולי, אם לא הייתי כל כך פגועה ויחד עם זאת אוהבת את הארי, ואם הייתי פוקחת את עיניי מוקדם יותר ורואה מה יש לי מתחת לאף, אולי הייתי יכולה להחזיר לנייתן את האהבה והרבה סבל היה נחסך.
סבל שלי, וגם סבל שלו.
***
זה קרה יום לפני ששבוע החופשה שלי הסתיים. כצפוי, אדם לא הופיע באותו יום במגרש הגרוטאות הגדול והישן. גם אנחנו לא הופענו שם, זה היה השתול שלנו שסיפק לנו את המידע.
הוא אמר שאדם הבין שמנסים לתפוס אותו אז הוא החליט להוריד פרופיל. הנחתי שזה היה הארי שהזהיר אותו וייחלתי שזה היה אחרת.
כמובן, המשכנו לחשוב על אפשרויות לתפוס את אדם. גם אם לא כדי להרוג אותו - מה שעדין לא החלטתי אם אני אעשה - רציתי לעמוד מולו פנים מול פנים.
פנים מול ראש הכנופיה שרצחה את הוריי. פנים מול ראש הכנופיה שנתן את ההוראה לתפוס אותי. פנים מול אחיו של הארי.
לא ידעתי מה הייתי אומרת לו, אבל פשוט רציתי לתפוס אותו.
אז כשזאין לא היה בבית, הייתי יושבת עם נייתן ומנסה לחשוב על דרך לתפוס את אדם. ידעתי שזה יהיה קשה אבל הייתי נחושה בדעתי להצליח, גם אם זאין לא רצה שאתעסק עם זה.
באותו יום שזה קרה, חזרתי מוקדם מהלימודים, כשעתיים לפני הזמן. השיעור האחרון שלנו התבטל ולא טרחתי להודיע לזאין או לנייתן. רציתי לעשות להם הפתעה ולבשל להם ארוחה חגיגית, סוג של הכרת תודה על כל מה שהם עשו בשבילי.
כשהגעתי אל הדירה שלהם, הוצאתי את המפתח מכיסי רק כדי לגלות שהדלת לא נעולה. חשדות מיד התחילו להתעורר בי כי ידעתי מתי זאין נמצא בבית ומתי נייתן, וזו לא הייתה השעה שלהם.
בשקט, פתחתי את הדלת בזהירות כשידי הפנויה מונחת בהיכון על האקדח.
כן. האקדח ליווה אותי גם ללימודים ואף אחד לא עלה על זה. זה גרם לי לתהות כמה עוד תלמידים כמוני נושאים נשק ואין מי שיודע.
זורקת מבט על הכניסה, אישרתי את החשדות שלי. לא היו אף נעליים ליד הדלת מה שאמר שלא זאין ולא נייתן נמצאים בדירה. לשני הבחורים הנחשקים הייתה שריטה בה הם תמיד הורידו נעלים בכניסה, גם אם זה לביקור של חמש דקות.
הם יותר אהבו להסתובב עם גרביים.
האזנתי בדממה לכל רחש קטן, מנסה לחשוב מי כבר יכול להיות פה ומה הוא יכול לקחת. לפי מצב הדירה לא נראה שזה גנב או פורץ כי כל הבלאגן היה נמצא במקום, אם הכל היה מסודר לחלוטין הייתי מתחילה לחשוב רע.
התכוונתי להתקשר או לשלוח הודעה לאחד מהם כששמעתי קולות מכיוון המטבח. זה היה קול של בחורה ובחילה מגעילה עברה בגופי.
ליאה.
מה היא עשתה שם כשזאין לא היה, לא ידעתי אבל הייתי יותר מנחושה לגלות. אז עשיתי את מה שכל בחורה אחרת הייתה עושה,
צוטטתי לשיחה שלה ולא נתתי לה לגלות שהיא כבר לא לבד.
מצאתי מקום מסתור קרוב אליה ונקודת שמיעה מעולה. היא דיברה בפלאפון שלה ולפי הקולות ששמעתי הנחתי שהיא מתעסקת עם סכין על קרש חיתוך.
״כן, אני פה לבד.״ היא אמרה בקולה העדין שלא אהבתי. היא הזכירה לי נחש וזו לא הייתה חיה אהובה אצלי, ״לא, מאליק לא פה. הוא אף פעם לא כאן בשעה הזאת.״
היא דיברה על זאין. עם מי יש לה לדבר על זאין ולקרוא לו מאליק?
״לא, ממש לא.״ היא צחקה והפסיקה עם החיתוך, פותחת ארונות ומחפשת משהו, ״הכלבה הקטנה בלימודים, לא שזה עוזר לה. היא תשאר מפגרת גם בעוד עשר שנות לימודים, אבל היא תחזור עוד שעתייים.״
הלסת שלי התנתקה ממקומה. היא מדברת עלי?! היא קראה לי כלבה? היא רצינית?!
לפתע, שימוש באקדח היה מפתה יותר מאי פעם.
אבל רגע לפני שנתתי לדם הרותח שבי לפעול אל נקודה שאין חזור ממנה, החלטתי לתת לה להמשיך לדבר. מחשבה מפגרת עלתה בי, שאולי, אבל רק אולי היא לא מתכוונת אלי.
״.. אני לא מצליחה להבין מה הוא מוצא בה, בחיי. זה ברור כשמש שהיא מנצלת אותו ואת העובדה שהוא מאוהב בה. הוא בחור גדול וחזק אבל כשזה נוגע אליה, נייתן הזה מתנהג כמו נערה בת 12 שפגשה את האיידול שלה. לחלוטין חסר שכל.״
לא היה צל של ספק. היא התכוונה אלי והיא מתחה ביקורת מאוד לא עדינה על נייתן. איכשהו, זה עצבן אותי אפילו עוד יותר. מי היא שתדבר ככה?
עם מי היא מדברת? כלבה בוגדנית. רק בערב האתמול היא ישבה וצחקה יחד איתו על סרט שהם ראו.
היה לי ברור שהייתי עדה לשיחה שהיא לא הייתה רוצה שישמעו, מסוג השיחות שמגלות הרבה סודות מלוכלכים. למזלה הרע, ולמזלי המבורך, הייתי שם באותם רגעים כשהיא הראתה את הפרצוף האמיתי שלה.
״שיט, חכה רגע.״ היא מלמלה, היו כמה תזוזות במטבח שלא ממש יכלתי לראות מכיווני אבל יכלתי להמהר על מעשיה. היא הניחה את המכשיר בצד וניסתה לתפס אל המדף העליון כשהיא קראה, ״אז מה אמרת?״
״שאני מקווה שתסיימי את זה מהר.״ הקול שבקע מהמכשיר היה עמוק, צרוד ומרעיד. לרגע אחד הרגשתי את הדם שלי קופא ורגע אחרי את כל משאבות הדם חוזרות לפעולה כפולה. הקול הזה היה כל כך מוכר וכל כך חסר שחשבתי אולי אני מדמיינת.
היא מדברת עם הארי?
״אני לא אוהב שהוא נוגע בך.״ הקול העמוק המשיך, אבל הפעם זה כבר לא נשמע כמו הארי. זה היה קול יותר מידי קר.
״הו, בייבי..״ היא נאנחה וחיוך על שפתיה, ״אתה מקנא?״
הבחילה הייתה חזקה יותר מתמיד.
״אני פשוט לא אוהב לחלוק דברים ששייכים לי.״ אף רגש לא נשמע בקולו. לא כעס ולא חיבה.
״אל תדאג, אתה יודע שאני שלך.״ ליאה המשיכה לזוז במטבח, ״אני אסיים עם זה השבוע, מבטיחה לך.״
״אני סומך עליך, בייבי גירל. אל תאכזבי אותי.״
ליאה צחקקה, ״בחייך, אדם. כאילו שזה אי פעם הולך לקרות.״
הנשימה שלי נעצרה.
אדם?
****
טם טם טם טם!! 😱😱
את מי הצלחתי להפתיע?
אני מתנצלת שלקח הרבה זמן עד שהפרק הזה עלה, מקווה שלא יקרה שוב.
מטרות - 110 הצבעות, 70 תגובות. מוגזם מידי לבקש?
נ.ב
1. ראיתי שהרבה כותבות עושות את השאלות והתשובות אז חשבתי למה שלא נראה אם גם אתם מעוניינים, אז אם יש לכם שאלות - אלי או אל אחת הדמויות בסיפור, פשוט תשאלו כאן ואם יהיה מספיק שאלות אני אעשה פוסט.
2. יש לי משתמש באינסטגרם של כתיבה, אני מעלה תמונה אקראית ועם משהו שכתבתי, אז אם אתם מעוניינים לקרוא עוד דברים שלי שלא קשורים להארי או לבנים, תעקבו -
__adidi__ (שני פסים, עדידי, שני פסים)
3. יש לי כמה רעיונות לסיפורים חדשים, מה עדיף?
פאנפיק נוסף או סיפור רגיל שלא קשור למפורסמים?
עד כאן החפירה של עדי, תודה למי שנשאר!