דאבל. פרק 24. חלק 1.
משפט מפורסם אומר כי אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני.
מצד שני, סבתא תמיד חינכה אותי לא לשפוט בן אדם לפי החיצוניות שלו ותמיד לתת הזדמנות נוספת לפני שאני מגבשת דעה על האדם אותו פגשתי.
לכן, נתתי לליאה הזדמנות נוספת של חמש שניות לפני שקבעתי מה דעתי עליה, לאחר אותן חמש שניות ידעתי היטב מה אני מרגישה כלפיה.
אני לא סובלת אותה.
משהו בהתנהגות שלה, בעיניים שלה כשהיא הסתכלה עלי או על זאין, הגוף המדהים והפנים היפות, כל זה לא היה נראה לי טוב.
והעובדה שהיא לבשה רק חולצה עליה, חושפת את רגליה האינסופיות ומסתובבת בחופשיות שכזו בבית של זאין, ממש לא הוסיפה לה נקודות זכות.
המחשבה הראשונה אותה חשבתי הייתה כמה אני לא אוהבת אותה. השניה זה האם היא מסתובבת ככה גם ליד נייתן והאם משהו קרה בניהם. המחשבה השלישית, שהיא הייתה תוצר של תשובות חיוביות למחשבה השניה, הייתה איך אני יכולה להעיף את היצור הזה מכאן.
זאין אף פעם לא היה בחור של מערכת יחסים. אם להיות כנה, אף פעם לא ראיתי אותו נשאר עם אותה בחורה מעבר לשני לילות, ולשמוע אותו קורא לעכברוש הזה ״החברה שלי״ הפחיד לי את החיים וגרם לי לשאול המון שאלות בליבי.
מאיפה היא? איך הם הכירו? ממתי הם ביחד? היא הייתה עם נייתן? מאיפה לעזאזל זה נחת עלי?
״נחמד להכיר אותך.״ היא חייכה אלי וחשפה בפניי שורת שיניים לבנות ומושלמות, ״זאין סיפר לי עליך המון.״
״חבל שאני לא יכולה להגיד את אותו הדבר עליך.״ ניסיתי לא להישמע כזו צינית וקרה אבל המבט שזאין נתן לי הבהיר לי שאני לא מצליחה כל כך.
״כן, הוא לא מרבה לדבר עלי.״ להזדעזעותי, היא אפילו לא נעלבה, ״אני הסוד הקטן שלו.״ היא צחקקה והתעוררה בי בחילה נוראית, וזה לא היה בגלל השעה המוקדמת.
פרצתי בצחוק גדול ומעושה לחלוטין. "יש לו הרבה סודות, לבן דוד הזה שלי." חייכתי בזחיחות.
היא השתדלה לשמור על החיוך המושלם שלה כשהיא הביטה בזאין, דיי מבולבלת.
זאין שלח לי מבט מזהיר, אבל זה בטח לא מה שהיה גורם לי לקחת צעד לאחור. לא כשהייתי נחושה כל כך להיפטר ממנה.
הייתה לי מורה בבית הספר היסודי שהייתה יפהפיה. ליאה הייתה דומה לה.
גם לגברת דיוויס היו עיניים תכולות ושיער יפה וארוך שגלש עד גבה התחתון בצורה מעוררת קנאה, וגם לגברת דיוויס מעולם לא הצלחתי לפתח חיבה מרשימה במיוחד.
"אני מניחה שלכולנו יש סודות." היא משכה בכתפיה. זאין הניח את ידו סביבה ומשך אותה לעמוד לצידו, כנראה כדי שלא תשים לב למבטים שהוא שולח לי.
הייתה לי הרגשה שאם אמשיך לעמוד שם ולנהל את השיחה הזאת איתה אני אסתבך עם זאין, אבל הייתה לי הרגשה גדולה יותר שזה שווה את זה.
העכברוש הוציאה ממני צדדים שלא הכרתי.
אז היא הניחה שלכולנו יש סודות? אני הנחתי שהיא צודקת, וסקרנות לא מוסברת התעוררה בתוכי לגבי הסודות שהיא מסתירה.
היא לא הבחורה שהייתי רוצה כאן, היא צריכה להתרחק מכאן, וכמה שיותר מהר, ללא צל של ספק.
ומכיוון שזה לא היה נראה כמו משהו שהולך לקרות מעצמו, אני החלטתי שאני אדאג לזה באופן אישי. "איזה מין סודות יש לך?"
היא איבדה הבעה וזעה במקומה באי נוחות. כן, זה בדיוק המצב שאליו רציתי שתגיע.
"אני..." היא פתחה בגמגום שהסתיים רגע לאחר מכן בהינף ידו של בן דודי.
"מספיק. את לא צריכה להתארגן ללימודים?" הוא פנה אלי עם לסת חשוקה, כבר לא הבן דוד האהוב עלי.
לא הייתי מסוגלת להסביר את הכעס שהציף אותי. הוא היה מאוד מגונן בכל הקשור אליה, וזה ממש לא מצא חן בעיניי. זה רק חיזק אצלי את הרצון לסלק אותה משם מהר ככל האפשר.
"ואת?" חזרתי אליה, "אין שום מקום שאת צריכה להיות בו עכשיו?"
נדמה כי היא קיבלה את המילים שלי כעלבון. היא פקחה את עיניה בהפתעה ונאחזה בחולצתו של זאין. הייתי צריכה לנשוך את שפתי התחתונה בכדי לעצור את עצמי מלהבהיר לה איפה היד שלה צריכה להיות.
"רוז!" זאין נזף בי. זה לא עניין אותי, דבר לא עניין אותי פרט לדבר אחד שידעתי, ליאה לא צריכה להיות כאן.
לא עם זאין.
לא עם נייתן.
לא עם החולצה הזאת שהיא בקושי ולובשת.
היא לא צריכה להיות שם.
או באנגליה, אבל אני אסתפק אם היא פשוט לא תהיה באזור.
"בסדר, צודקת." היא הנהנה בקצרה ושחררה את ידה מהאחיזה בחולצתו של זאין. אני עמדתי לפרוץ בשירה וריקודים, ״אני אחזור לחדר.״
לחדר?! לא לשם היא הייתה צריכה לחזור! היא הייתה אמורה לצאת מהדלת ולא לשוב! היא הייתה אמורה לעוף מכאן ולא לשחק את הקטנה והמסכנה. זאין תפס בידה, ואני פשוט גלגלתי את עיניי.
"את לא צריכה לעשות את זה."
"כן, אני כן." היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לשפתיו בקצרה לפני שנעלמה אל החדר.
זאת הייתה הקלה, להשתחרר מהנוכחות שלה, אפילו אם זה רק בכמה מטרים. אני לא יודעת למה הוקל לי כל כך ולמרבה הצער לא היה לי יותר מדי זמן לנחש.
כי כשנותרנו לבדנו במטבח בדממה שהייתה, רק אני והוא בדיוק כמו שייחלתי, הבנתי שאני בצרות.
״מה לעזאזל נדפק איתך?!״ הוא לא צעק והלוואי שכן, כי אולי ליאה הייתה נבהלת ולוקחת את הרגליים הארוכות שלה ובורחת. אבל לא, זאין לא צריך לצעוק כדי להיות מאיים.
״איתי? מה נדפק איתך?!״ ההגנה הטובה ביותר זו התקפה, ״מי זו?! מאיפה היא צצה?! למה היא כאן?! ממתי אתה חבר של מישהי?!״ יריתי שאלות, ״דפקו לך את הראש כשלא הייתי פה?!״
הוא התכוון לפצות את פיו ולענות לי כהוגן, ראיתי את זה על פניו. אבל במקום זה, הוא פשוט הרים את ידו עם אצבע מזהירה ונשם עמוק, ״אנחנו ננהל את השיחה הזאת כשתחזרי מהלימודים.״
הו, הל אנחנו לא.
״אני לא חוזרת לשום מקום אם הזונה הזאת כאן.״
״תדברי עליה יפה!״
״למה לי? ראית אותה?״ זרקתי את ידיי באוויר, ״מסתובבת לי עם חתיכת בד - ״
״אני די בטוח שלא נראת אחרת ממנה כשהסתובבת לך בצפון.״
הלסת שלי ננעלה בכעס ואם מבטים היו יכולים להרוג זאין לבטח היה משותת דם על הרצפה.
״אולי הייתי צריכה להישאר שם.״ ועם זה, לפני שהוא יגיד משהו, הסתובבתי על עקביי וחזרתי אל החדר של נייתן, מתארגנת באופן הכי מהיר והכי עצבני שלי.
זרקתי מבט קצר על החדר לפני שעזבתי אותו, הבגדים איתם ישנתי היו מונחים על המיטה ובאופן כללי הכל היה נראה מסודר. טחבתי את הפלאפון אל היד ומצאתי בו שימוש מצויין כדי להימנע משיחה עם זאין כשחציתי את המסדרון בדרך החוצה, לבושה במדי התיכון.
אבל כמובן שבן דודי לא יתן לפלאפון לעצור אותו. במקום זה, הוא עצר אותי.
״אני לא התכוונתי לזה.״ הוא אמר לי והגיש לי שקית כחולה שבה כנראה האוכל שהכין. הוא חיפש את המבט שלי ונאנח כשמצא אותו כועס, ״רוז, בחייך.״
״בחיי מה? מה? אני לא חוזרת לכאן אם היא פה, זאין, תבחר. זה בידיים שלך.״ קבעתי מבלי להניד עפעף. פתחתי את הדלת ורגל אחת שלי כבר הייתה בחוץ, הסתובבתי לזרוק לו משפט נוסף.
״משפחה קודמת לאהבה.״ אמרתי בשקט, ״לפחות, זה מה שתמיד אמרת.״
***
קלואי תמיד חיבבה את זאין. היא תמיד חלמה על היום בו היא תהיה מספיק גדולה ובוגרת וזאין יראה אותה כבחורה ולא כילדה הקטנה שתמיד קפצה בחבל. היא ייחלה ליום בו הוא יזמין אותה לדייט וקיוותה בכל ליבה שהיא תהיה החברה הראשונה של זאין, למרות שידעה שהוא לא מהסוג של מערכת יחסים.
כן, היא קיוותה לשנות אותו.
לכן, ברגע שסיפרתי להן את החדשות הטריות - שלזאין פאקינג מאליק יש חברה, קלואי הפכה ליו״ר קמפיין הסילוק מול ליאה העכברוש.
״אנחנו צריכות להרוג אותה.״ היא קבעה אחרי שסיפרתי להן, בזעזוע כמובן, שהכלבה הקטנה חזרה אל החדר של זאין, ״באיזה זכות היא בכלל נושמת?!״
״חשבתי שבן דוד שלך לא עושה את כל הקטע של חבר - חברה.״ אמרה לילי בבלבול.
״אני יודעת! זה בדיוק העניין!״ דיברתי בלהט, ״והיצור הזה מופיע ופתאום היא החברה שלו!״
״אני הייתי אמורה להיות החברה שלו!״ קלואי מחתה על השולחן, עיניה כואבות, ״אני! אני זו שמכירה אותו מאז ומתמיד, לא הכלבה הזאת! מי היא בכלל?!״
״החברה שלו, מסתבר.״ לילי מלמלה מתחת לנשימתה ומיד זכתה למבט קשה מצידי וכמובן מצידה של קלואי. היא נאנחה, ״מצטערת, פשוט אנחנו שונאות אותה אבל לא מכירות אותה ו - ״
״אנחנו בנות.״ קלואי קטעה אותה, ״אנחנו לא צריכות להכיר מישהי כדי לשנוא אותה.״
״וגם אם נכיר, זה לא ישנה את הכלבה שהיא.״ אמרתי בבטחון, ״אלוהים, לילי, היית צריכה לראות אותה! את יודעת שאני לא אחת ששונאת אנשים ואני מסתדרת עם כולם, אז אם אני אומרת לך שצריך לסלק אותה, צריך לסלק אותה!״
״יש בזה משהו.״ לילי הסכימה עם הטיעון שלי אחרי שחשבה על זה. ואז היא שוב נאנחה, ידיה על השולחן, ״אבל מה כל כך מעצבן בה?״
״מה לא?״ גיחכתי בחוסר הומור, ״איך שהיא נראת, איך שהיא מסתובבת, המבטים שלה, הנשימות שלה.״ לילי גלגלה את עיניה על הטיעונים שלי, ״היא משחקת את עצמה קדושה מעונה ויש לי הרגשה חזקה שזה משחק. יש לה סודות, אני בטוחה בזה.״
״אז מה אתן מתכוונות לעשות?״
״מה אנחנו,״ קלואי תיקנה אותה עם מבט מפציר, ״את חלק מזה, אחותי.״
לילי נאנחה עמוקות, יודעת שאין פה עם מי להתווכח, ״אוקי, אוקי, מה אנחנו הולכות לעשות?״
״לחשוף את הפרצוף האמיתי שלה ולצפות בזאין מעיף אותה מכל המדרגות.״ אמרתי בקלילות, מחייכת רק מהמחשבה.
״ואז להרוג אותה.״
״קלואי!״
״מה, בחייך! את לא מצפה ממני לתת לה לברוח מזה בקלות!״
״היא לא עשתה לך כלום!״
״היא יוצאת עם זאין! היא ביקשה את זה!״
״אוי אלוהים..״ לילי נאנחה בתבוסה, ״אתן כל כך תהיו חייבות לי.״
***
יכול להיות שקצת הגזמתי עם כל הנושא של זאין יוצא עם ליאה. יכול להיות שהייתי צריכה לתת לו לדבר, לשמוע את על הסיפור ואז לקבוע מה דעתי עליה.
יכול להיות שהייתי אמורה לנהוג אחרת. אחרי הכל, סבתא לא חינכה אותי לשנאה ולא באמת הכרתי את ליאה.
אבל סבתא גם חינכה אותי להקשיב לקול הפנימי שלי, לאינטואיציה הנשית, והקול הקטן הזה אמר שליאה צריכה להתסתלק כמה שיותר מהר.
למה? לא באמת הייתה לי תשובה. רק מטרה אחרת ברורה - היא לא צריכה להיות קרובה אלינו.
כשהשיעור האחרון הסתיים, יצאנו שלושתנו יחד ועשינו את הדרך הביתה. קלואי המשיכה לרקום רעיונות לתוכנית ולילי המשיכה לפסול אותן ואני נשארתי בשקט עם המחשבות שלי, ׳האם היא הסתובבה ככה גם ליד נייתן?׳
לא ידעתי למה זה כל כך הפריע לי, למה המחשבה שיש אפשרות שמשהו קרה בניהם כל כך צורמת לי. הרי היה לי את הארי ואהבתי אותו יותר מהכל, אז למה כואב לי לחשוב על נייתן עם בחורה אחרת?
בסופו של דבר, כשנפרדנו כל אחת לביתה, הצלחתי לשכנע את עצמי שלא כואב לי לחשוב על נייתן עם בחורה זרה. פשוט מפריע לי המחשבה של נייתן יחד עם העכברוש כחול העיניים. הצלחתי לשכנע את עצמי, שאם הוא יהיה עם כל בחורה אחרת, אני אהיה רגועה ושמחה.
הדירה שלי הייתה באותו המצב כמו שעזבתי לילה קודם לכן, מבולגת והרוסה לחלוטין. הסתכלתי על השברים, על העבודה שיש לי לעשות ונאנחתי בתבוסה.
״נו, טוב,״ מלמלתי לעצמי, ״הגיע הזמן לשינוי.״
אספתי את שיערי ברישול והפעלתי את נגן המוזיקה הישן שלי. מנגינות של נוסטלגיה התחילו להתפשט ברחבי הדירה הקטנה, מחזירות אותי כמה שנים אחורה ועם חיוך קטן התחלתי לנסות לסדר את המקום.
הצלחתי להתרכז במשימה למשך עשר דקות עד שהפלאפון שלי צלצל והודיע על שיחה מהארי. באופן אוטומטי, ללא יכולת שליטה, חיוך עלה על שפתיי.
״הלו?״ עניתי, מקווה שאני לא נשמעת מפגרת כמו שאני מרגישה.
״אמרתי לך שאת יפה היום?״ הקול העמוק שלו העביר בי גלים של צמרמורת, תהיתי אם יבוא זמן ואתרגל לזה.
״אתה לא ראית אותי היום.״
״אני לא צריך לראות אותך כדי לדעת.״ הוא ענה לי עם חיוך גדול, גורם לי לצחוק ולגלגל את עיניי. ״את תמיד יפה.״
״מה נעשה איתך, הארי? מה?״
״יש לי הרבה רעיונות, אבל בואי נתחיל מזה שתעלי אותי אליך?״ הוא שאל עם היסוס קטן, השתתקתי על מקומי.
״מ-מה?״
״אני למטה.״ הוא אמר ומיד רצתי אל החלון המשקיף לכניסת הבניין, רואה את דמותו הגבוהה נשענת על אחת המכוניות ומסתכלת בדיוק אל הקומה שלי.
אלוהים, הוא חייב להראות כל כך טוב כשהוא מדבר בטלפון?
הוא חייך ונופף בידו, ״כן, כמו שאמרתי, את יפה תמיד.״
״בסרט הקיטשי הבא שיוצא, אני ממליצה עליך כשחקן ראשי.״ עניתי ושמעתי אותו צוחק, ״אתה יכול להיכנס, קומה 3.״
הוא משך את עצמו מהמכונית כשהחיוך עדין על שפתיו ונעלם אל תוך כניסת הבניין. המשכנו להישאר יחד על הקו ושמעתי אותו עולה את המדרגות ואיכשהו, לשמוע אותו נושם הפך לי את הבטן בצורה הטובה ביותר.
״אני בדלת.״ הוא אמר ושלוש דפיקות נשמעו. מצאתי את זה קצת דבילי לדבר בטלפון כשהוא מעבר לדלת ונתקתי את השיחה. פתחתי את הדלת ושוב החיוך התפשט על שפתיי כשראיתי אותו מולי.
״היי לך יפייפיה.״ הוא קרן, אוחז את פניי בשתי כפות ידיו ומתכופף לנשיקה ארוכה ומתוקה. זה הרגיש כאילו זה רק אני והוא בעולם, בגלקסיה אחרת. השארתי את עיניי עצומות גם כשהתנתקנו ונשכתי את שפתי כדי למנוע מעוד חיוך דבילי להתפשט. ״זה הגיוני שהתגעגעתי ביום?״
הרגשתי את הרגליים שלי רועדות והופכות לג׳לי. להארי לא היה שום רחמים כשזה נוגע למילים יפות ומשפטים מסחררים. נדמה כאילו הוא שאב הנאה מלראות את הסומק שעל לחיי כל פעם שהוא נתן הארות שכאלו.
החלטתי שהכי טוב אם אשתוק כי גם ככה לא היה לי מה לומר. אף תגובה לא תהיה מספיק טובה וכל מילה שאוציא מפי תסגיר כמה חלשה הוא הופך אותי. צעדתי הצידה, מזמינה אותו בחיוך אל תוך הדירה שלי ורק כשראיתי את הבעת פניו הבנתי מה הוא רואה.
״מה זה?!״ הוא קרא ודחף אותי מאחורי גבו, האקדח שלו דרוך ואפילו לא הספקתי למצמץ. הוא סרק את כל הסלון עם עיניו, הנשק מכוון קדימה לכל מקרה שיבוא.
מצאתי את זה די מדליק, הדרך בה הוא הגן עלי והמיומנות בה הוא שלף את האקדח.
״אין כאן אף אחד, הארי.״ נעמדתי לצידו והורדתי את ידו למטה, הוא הסתכל עלי בבלבול, ״זה לא מעכשיו. אני בדיוק התכוונתי לסדר כאן.״
״מה קרה כאן? מי עשה את זה?״ הוא מדד את הנזק עם עיניו ואני התלבטתי האם לספר לו את האמת או לא.
״ה-המחוז השני, הם רצו לתפוס אותי.״ החלטתי שאין סיבה להסתיר, כמה שפחות שקרים ככה יותר טוב.
״מה?!״ הוא הסתובב אלי מיד, חוזר לתפוס את פניי ובוחן אותי עם דאגה, ״את בסדר? הם פגעו בך?״
חייכתי אל תוך זרועותיו, ״אני בסדר, אני בסדר, לא הייתי פה.״ הרגעתי אותו, ״זה קרה ביום שנסענו, זוכר שזאין התקשר?״
״איך אפשר לשכוח?״ הוא מלמל בגיחוך, החלטתי להתעלם מזה והמשכתי.
״הוא התקשר לראות אם אני בסדר, כי המחוז השני פרץ לכאן ורצה לפגוע בי.״
״למה לעזאזל שהם ירצו לפגוע בך?״
״אני הבת דודה של זאין, מסתבר שזו סיבה מספיק טובה.״
ואולי אני גם זו שאחראית על המוות של מייקל סטון ועוד כמה חברי כנופיה, אבל החלטתי שאין צורך לשתף את הארי במידע הזה.
״אני לא מאמין שהם ניסו לפגוע בך, בני זונות!״ הוא סינן מתחת לשפתיו וחזר להביט בי, ״את בטוחה שאת בסדר?״
״כן, כן, תירגע, אני בסדר.״ חייכתי אליו, ״אני בדיוק התכוונתי לסדר כאן, רוצה לעזור לי?״
״אם את מזמינה אותי, מי אני שאסרב?״
לעבוד יחד עם הארי הייתה משימה לא ממש פשוטה. כל פעם שהתנגן שיר קצת קצבי הוא תפס את ידיי ומשך אותי לריקוד באמצע הסלון, וכל שיר איטי שהתנגן הוא אמר שהוא מקדיש לי, וכל שיר שהוא לא הכיר הוא פשוט החליט לדלג עליו. וכמובן, בסוף כל ריקוד הוא דרש נשיקה קצרה ובתום כל מנגינה שקטה הארי דרש אחת ארוכה.
ניסיתי להילחם בזה כמה שיותר, אבל זה היה די קשה להתעלם ממנו כשהוא שר כמו מלאך משמיים. כל פעם מחדש נדהמתי כמה הקול שלו יפה וטהור וגורם לי להתאהב בו שוב ושוב.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאמצים ושעות, הצלחנו להביא את הדירה למצב נורמלי ואולי אפילו טוב. הארי התנדב להוריד את כל השקיות אל הפח הגדול ואני התפנתי להכין לנו משהו לאכול.
״מריח טוב.״ הוא קבר את ראשו בצווארי וחיבק את מותניי. המשכתי לערבב את הרוטב לפסטה וניסיתי שלא להתרסק לרצפה מהחולשה שהרגשתי ברגליים. השפתיים שלו פתחו במסע עינויים על צווארי ולאט לאט גלשו גם לעצמות הבריח כשידיו אחזו את צידי גופי.
״ה-הארי..״ נאנחתי בשקט, מנסה ככל יכולתי לשלוט בעצמי. הוא המהם בתגובה ורעד עבר בגופי, זה היה כל מה שהייתי צריכה כדי לעצום את עיניי ולשמוט את כף הברזל מידי.
״אני רעב..״ הקול שלו היה צרוד ועמוק יותר מתמיד באוזניי, ״אבל לא ממש לפסטה..״ האצבעות שלו פתחו במיומנות את שני הכפתורים התחתוניים של המדים אותם לבשתי ואז החלו מטפסות מעלה ומעלה, מלטפות עיגולים עדינים על עורי, פותחות כפתור אחר כפתור. באחרון, איבדתי את זה.
״אלוהים, אני לא יכולה עוד..״ הודתי בתבוסה והסתובבתי במקומי, חושפת את עצמי עם חזיה בהירה וחולצה מכופתרת פתוחה לרווחה. החצאית הקצרה בצבע כחול שלבשתי, לא ממש עזרה לכל הסיטואציה.
בין רגע, השפתיים של הארי התלכדו יחד עם שלי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, ידיו מקרבות אותי אל גופו הלוהט. זה הרגיש שלא משנה מה, עדין רציתי להיות יותר קרובה ונדמה שגם ככה הוא הרגיש, כי ידיו תחילה אחזו במותניי אבל מהר מאוד מצאו את דרכן במורד רגליי והורו לי לקפוץ.
אז קפצתי.
****
הפרק יצא לי ממש ארוך ואפילו לא סיימתי לכתוב אותו אז החלטתי לחלק אותו, נכון שאני רעה?
וכן, החלק הבא ימשיך בדיוק מאותה נקודה בה החלק הזה נעצר, מה שאומר שאני לא לוקחת אחריות אם התוכן יהיה בוגר מידי וכו׳
100 הצבעות ו50 תגובות והחלק השני יעלה.
אוהבת!!