דאבל. פרק 20.
השינה שלי תמיד הייתה קלה. התעוררתי מכל רעש קטן, מכל תזוזה, מכל נשימה ומכל מילה. הייתי פוקחת את העיניים כל פעם שסבתא הייתה נכנסת לחדרי לראות מה איתי, או כשהייתי שומעת רעשים מבחוץ.
השינה שלי תמיד הייתה קלה, זו הסיבה שברגע ששמעתי מלמולים ותזוזות, פקחתי את עיניי בבהלה.
לקחו לי כמה רגעים להבין מה קורה איתי, איפה אני נמצאת ואיך התעוררתי. זה לא לקח הרבה זמן לקלוט את הסיבה.
״לא..״ הארי מלמל תוך כדי שינה, ראשו זז מצד לצד, כמו נלחם במשהו, ״אני.. לא..״
המילים שהוציא לא היו מובנות אבל לא הייתי צריכה שהן יהיו ברורות כדי לדעת שהארי נמצא בסיוט. הגוף שלו זז ללא מנוחה, ידיו התאגרפו על הסדינים וזיעה כיסתה את ראשו.
זה הבהיל אותי לראות אותו ככה, ועוד יותר הבהיל אותי לנסות לחשוב על מה הוא חולם.
״הארי.. הארי..״ ניסיתי לקרוא בשמו בשקט, לא ממש בטוחה איך אני אמורה להגיב. להעיר אותו? לתת לו להמשיך לישון? ואם הוא יפגע בי?
״לא, רוז, בבקשה..״ הקול שלו הפך לברור אבל שבור, עיניו עצומות בחוזקה אך מנסות להיפקח. הלב שלי החסיר פעימה למשמע שמי יוצא משפתיו.
הוא חולם עלי?
״ל-לא, א-אני מצטער, בבקשה! אל תעזבי אותי, רוז! רוז!״ הארי התפתל במקומו, נשימותיו הופכות לקצרות ואני כבר התחלתי לפחד עוד יותר, ״ר-רוז, אני מתחנן, בבקשה! אני מצטער! אל תעזבי!״
״היי, הארי, הארי, תתעורר.״ ניסיתי לתפוס את ידיו שהחלו לצאת משליטה, מנסה להתגבר על הפחדים והחששות, ״הארי, תירגע, בבקשה, היי! תתעורר!״
״אני לא התכוונתי, אני לא, אני - ״ הוא היה נראה כמו בטרנס, מנותק מהמציאות. איבדתי תקווה להשתלט על ידיו אז ניסיתי לאחוז בפניו, נחרדת לגלות שהוא חם.
״ה-הארי, תתעורר..״
״אל תעזבי אותי, אל תלכי, ב-בבקשה..״ דמעות החלו לרדת מעיניו וזה היה עניין של זמן עד שגם אני הרגשתי רטיבות בעיניים, ״לא, רוז, א-אני מצטער, בבקשה, ת-תקשיבי, א-אל תעזבי, רוז -״
״הארי, אני פה, תתעורר!״ ניגבתי את הדמעות ברשלנות, מנסה להתעשט על עצמי ולפעול כמו שצריך. אבל לא ידעתי מה הדבר הנכון ואיך צריך לפעול, איך אני אמורה להגיב לכל זה. על מה הוא חולם? אני לעולם לא אעזוב אותו.
״רוז.. ר-רוז.. לא אל תלכי! רוז!״
״הארי, אני פ - ״
״רוז!!!״
הוא פקח את עיניו ברגע אחד וגופו התנתק מהמיטה בבהלה. בית החזה שלו עלה וירד ונשימותיו מילאו את השקט שבחדר. אני פשוט הבטתי בו עם עיניים דומעות, רועדת מלהגיב.
״א-את פה.״ עיניו נחו על דמותי, ״אלוהים, א-את פה.״ בין רגע מצאתי את עצמי עטופה בזרועותיו הגדולות, ראשו קבור בשקע של צווארי. כרכתי את ידיי סביבו גם כן, מחזירה את החיבוק ומתנחמת בזה שהוא בסדר, מנשק את עורי בהקלה.
״א-את לא עזבת, אלוהים, א-את לא עזבת אותי..״ הוא מלמל כמו אחוז טירוף, מביא את פניו מול פניי, מוודא שהוא לא חולם ושוב חוזר לחבק אותי.
״אני פה, אני פה..״ ידי עלתה וירדה במורד גבו הרועד, ״הכל בסדר..״
״א-אני חלמתי ש-שאת - שאת..״ המילים נתקעו בגרונו והאחיזה שלו בי הפכה לחזקה יותר, ״שאת עזבת, א-אני..אני חשבתי ש-שאני - ״
״זה בסדר, די, הכל בסדר..״ קטעתי אותו והמשכתי לנחם אותו, ״זה היה רק חלום, אני פה, זה היה רק חלום..״
״זה הרגיש כל כך מציאותי..״ הוא נאנח וגופו עדין רעד, ״אני מצטער, רוזי, אני כל כך מצטער..״
הנחתי שהוא עדין מושפע מהסיוט אותו הוא חווה אז פשוט נתתי לו להוציא הכל. המשכתי לחבק אותו, לנחם אותו, לנסות להרגיע אותו וגם אותי.
״זה בסדר, הארי, הכל בסדר..״ הבאתי את פניו מול פניי ואחזתי בו בין שתי כפות ידיי. בעדינות, ניגבתי את שבילי הדמעות והבטתי בעיניו הירוקות.
הן עדין היו אדומות אך הפעם לא מאלכוהול. הצבע שלהן היה צלול ונקי, וככל שהבטתי בהן הצלחתי לראות את עצמי. ״אני פה.״ לחשתי בשקט, כמעט בלי קול, ״אני לא הולכת לשום מקום.״
הוא לא ענה ורק המשיך להביט אל תוך עיניי. הנשימות שלו לאט לאט התייצבו והפכו לאחידות וכפות ידיו נחו על ברכיי. ישבנו זו מול זו, קרובים יותר מתמיד אבל עדין מרגישים רחוקים.
״אתה רוצה לחזור לישון?״ הצעתי בזהירות והוא במהירות סירב, מנער את ראשו כמו ילד קטן, ״הארי, אני מבטיחה לך, אני כאן.״
״כשאני עוצם את העיניים את לא.״ קולו היה חלש אבל גרוני ושלח צמרמורת בכל פיסת עור על גופי, ״אלוהים, רוז, מה עשית לי?״
״שום דבר שלא עשית לי.״ לחשתי בחזרה, אצבעותיי מלטפות את עצמות לחיו המדהימות, ״עבר עליך לילה קשה, בוא נלך לישון.״
״אני מצטער על התגובה שלי בנוגע לנייתן. לא היית צריכה לחזור לבד.״ הוא אמר בשקט, הסתכלתי עליו בבלבול, ״כן, אני זוכר הכל.״
״הכל?״
סומק עלה ללחיו, ״ה-הכל.״ הוא לא התחמק מעיניי, ״האלכוהול אולי מוחק את החומות שלי אבל הוא לא מוחק את הזכרונות.״
״אז אתה זוכר ש..״ עצרתי את עצמי מלהמשיך, מנסה לדבר ללא מילים.
״שבכיתי כמו ילד קטן? כן, אני זוכר.״ הוא השפיל את ראשו, ״אני זוכר גם את מה שאמרתי לך ואת מה שאת אמרת לי. את באמת התכוונת לזה? את אוהבת אותי?״
הרגשתי את כל הדם מתרכז בפניי כשלחיי נצבעו בסומק עמוק. זרמים של חשמל עברו בגופי כשהבטתי אל תוך עיניו והנהנתי בשקט, ״ואתה?״
״כשאני שיכור אני אומר את המילים הכי פיכחות.״ הוא ענה, מעלה את ידיו אל מותניי ואז יד אחת אל צווארי, ״הלוואי וזו הייתה הפעם הראשונה שאת שומעת את זה אבל, אני אוהב אותך.״
הפרפרים הארורים, אלו שתמיד חשבתי שמתו כבר ממזמן, חזרו לחיים והתעופפו בתוך הבטן שלי. הם פגעו בכל פינה ופינה ואז התפשטו אל גופי, מעבירים בי ריגוש שלא הכרתי.
״גם אני אותך.״ לחשתי בחזרה, ״ואני לא מתכוונת לעזוב.״
אלוהים, אם רק הייתי יודעת..
***
בפעם הבאה שפקחתי את העיניים השעה כבר הייתה צהריים. אולי הייתי מאוד עייפה או אולי הארי היה מאוד שקט, כך או כך לא שמעתי כשהוא קם מהמיטה והשאיר אותי בחדר.
אירוניה.
העיניים שלי הסתנוורו מאור השמש ששטף את החדר הודות לתריסים ששכחנו להוריד. הנוף שבחוץ היה יפייפה ועוצר נשימה כמו תמיד ושוב ייחלתי שהיינו נשארים שם לנצח.
סידרתי את בגדיי כשקמתי אל המקלחת הגדולה, מחליטה לשטוף את גופי לפני היום החדש. עדין הייתי לבושה בבגדים של אתמול, אולי כי לא היה לי מצב רוח לזוז ולהחליף לבגדים רחבים יותר, ומקלחת הייתה הרעיון האידאלי.
הריח של הארי כבר היה באוויר וזה שוב גרם לי לחשוב. איך לא שמעתי אותו? מה קרה לשינה הקלה שלי? הייתי חסרת הכרה?
נעלתי אחרי את הדלת, למרות שבטחתי בהארי שלא יכנס, והתחלתי לקלף את שכבות הבגדים מגופי. העפתי מבט חטוף על דמותי במראה, די מופתעת לגלות שאני לא נראת גרוע כמו שחשבתי. זה ניחם אותי ודי הרגיע, כי הייתי קופצת מהצוק הקרוב ביותר אם הייתי יודעת שהארי ראה אותי נראת כמו בהמה.
זכרונות מהלילה לא עזבו את ראשי כשעצמתי עיניי תחת זרם המים. המילים של הארי, התגובות, הכנות והשבירה. איך הוא בכה כמו ילד קטן ואיך הסיוט הכי גדול שלו הוא שאני אעזוב אותו.
לא חלמתי לעשות את זה, אפילו לא בחלומות הפרועים שלי. הארי הפך להיות חלק ממני, חלק די גדול והלב שלי כל פעם הגיב אליו אחרת משאר האנשים אותם אני מכירה. היו ללב שלי פעימות מיוחדות, פעימות שהיו מיוחדות רק בשביל הארי.
הוא אמר שהוא אוהב אותי, הודתי בפניו שגם אני אוהבת אותו. זה היה חדש לי כי מעולם לא חוויתי את זה קודם לכן, מעולם לא ידעתי מה זה באמת אבל הרגשתי את זה כשהסתכלתי בעיניים שלו.
״עשיתי דברים רעים, רוזי..״ גם המשפט הזה לא עזב את מחשבותיי. למה הוא מתכון? מה הוא כבר עשה?
לא משנה מה זה יהיה, זה בטוח לא יותר גרוע ממה שאני עשיתי או עושה. זה לא יותר גרוע מלנהל חיים כפולים בהם אני משקרת לכל הסובבים אותי והורגת את אלו שהרגו את הוריי.
סגרתי את זרם המים וכרכתי את המגבת סביבי. הפעם זכרתי להביא בגדים כדי להימנע ממצבים מביכים אבל מסיבה כלשהי הרגשתי שזה כבר לא יהיה כזה גרוע אם הארי יראה אותי.
הוא אמר שהוא אוהב אותי, בשלב זה או אחר אנחנו נתקדם הלאה והוא מן הסתם יראה הרבה יותר ממגבת שעטופה סביבי.
״בוקר טוב, יפייפיה נרדמת.״ הוא בירך אותי כשיצאתי מהמקלחת, רואה אותי לבושה בחולצתו וחיוך על פניו. זו הייתה חולצה די פשוטה, לבנה עם כתוביות שחורות אבל מצאתי אותה כחולצה האהובה עלי.
למעשה, כל בגד שהיה של הארי היה אהוב עלי.
״היי.״ חייכתי בחזרה וחיוכי גדל כשהוא התקרב והניח את ידיו סביב גבי, מצמיד אותנו לנשיקה מתוקה וממכרת.
הידיים שלי בהתחלה היו על כתפיו אבל מהר מאוד הם מצאו מנוחה סביב עורפו או על מותניו. הנשיקה שהייתה אמורה להיות תמימה ופשוטה, הפכה לאחת לוהטת שלא נתנה לנו רוגע.
אף אחד מאיתנו לא התכוון לזה, במיוחד לא הארי כי בזווית העין ראיתי שולחן ערוך עם אוכל שבטח הוא הכין, אבל כך או כך שנינו פשוט זרמנו עם זה. הגב שלי בא במגע בהתחלה עם דלת המקלחת כשהארי לקח את האוויר מריאותיי ואז דאג לתת לי לנשום כשהוא מנשק את צווארי.
עיניי נעצמו בעונג ולפתע רציתי להרגיש את שפתיו על כל חלק בגופי. כנראה גם הוא חשב על זה כי לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי בחזרה על המיטה כשהארי רוכן מעליי, ידיו ושפתיו לא עוזבות אותי.
כשהתחלתי לגלגל את החולצה שלבש כלפי מעלה, הוא התנתק משפתיי אך נשאר קרוב. שנינו התנשמנו בקצב אחיד, עיניו הירוקות היו יפות יותר מתמיד.
״א-את בטוחה שאת רוצה את זה?״ הוא שאל בקול שקט, מפחד לעשות טעות.
״כן.״
״אל תרגישי חייבת בגללי,״ נדמה כאילו הוא לא שמע אותי, ״א-אני לא רוצה שתעשי משהו שתתחרטי עליו ו - ״
״אני לא.״ תפסתי את פניו, ״אני רוצה את זה.״
״בטוחה?״
״כן.״
״כי אנחנו יכולים לחכות אם לא, זה בסדר, אני מסתפק בנשיקות שלך ו - ״
״אלוהים, תשתוק כבר.״ גלגלתי את עיניי וליכדתי את שפתינו במהירות, שוב הולכת לאיבוד תחת המגע שלו.
״את.. משגעת.. אותי..״ הוא מלמל בין נשיקות אבל לא עשה כלום כדי למנוע מאיתנו להמשיך. החולצה שלבש מהר מאוד מצאה את מקומה על הרצפה וידעתי שזה יהיה עניין של זמן עד ששאר פרטי הלבוש יצטרפו אליה.
״כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך בבגדים שלי?״ הוא תפס את שולי החולצה הלבנה והחל לחשוף את עורי שהיה כמהה רק אליו.
״ממ ממ,״ הייתה התגובה המפורטת להפליא שלי.
״אז את תסלחי לי כשאני מוריד אותם ממך, נכון?״ הרגשתי את החיוך שלו על עורי ולא יכלתי גם לא לחייך. התנתקתי מהמיטה רק לרגע, נותנת לו להוריד את החולצה ממני ומיד אחר כך חוזרת לשכב תחתיו.
היה משהו בהארי שנתן לי בטחון. אולי זה היה הגוף שלו - שרירי ומקועקע, או אולי אלו היו העיניים שהבטיחו שהם לעולם לא יתנו לי להיפגע, או אולי זה פשוט היה הוא. לא הרגשתי אף פחד, חשש או מתח כשחשפתי את עצמי בפניו, ההפך. הרגשתי בטחון, שלווה ורוגע.
״אני אוהב אותך.״ הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניי, ״חשוב לי שתדעי את זה.״
״אני יודעת.״ חיוך התפשט על פניי וכך גם על פניו, ״גם אני אותך.״
״אני לעולם לא אאמין לזה,״ הוא ניקר את שפתיי שוב ואז חזר להביט בי, ״את בטוחה במיליון אחוז?״
״אתה רוצה הסכמה בכתב?״ גיחכתי, מגלגלת את עיניי, ״תפסיק להיות לחוץ. זה התפקיד שלי.״
״אני לא לחוץ, אני פשוט רוצה שזה יהיה מושלם,״ הוא אמר מיד והסתכל סביב, עיניו נחות על החלון, ״שיט, רגע.״
״מה, לאן - ״ עצרתי את עצמי כשהוא קם על רגליו והגיף את התריסים, חושך מסתרר בחדר אבל מהסוג הנעים והכיפי. לא עבר רגע נוסף והוא שוב היה מעליי, מחייך. ״זהו? אתה רגוע?״
״תשתקי, את אוהבת שאני דואג לך.״ הוא התחיל לעבוד עם שפתיו על צווארי, שוב מסמן אותי ושוב אני מתענגת. ״וחוץ מזה, זו פעם ראשונה, את צריכה להכין את עצמך ולדעת לאן את נכנסת.״
נורה אדומה נדלקה אצלי, הארי חושב שמעולם לא עשיתי את זה. כמו כולם, הוא חושב שאני תמימה ובתולה, שהוא הראשון.
״זה עלול לכאוב.״ הוא יידע אותי, ממשיך לנשק, ״אבל אני אעשה הכל כדי ש - ״
״אני צריכה לספר לך משהו.״ קטעתי אותו במהירות, מביאה את פניו המבולבלות מולי, ״אני לא חושבת שזה כזה משנה, אבל אני מניחה שתרצה לדעת.״
״מה זה?״
״אני לא..״ לקחתי נשימה עמוקה, ״אני לא בתולה.״
****
בבקשה תקראו את זה -
אני מצטערת על האורך של הפרק, על העלילה ועל התוכן. אני יודעת שאולי אכזבתי חלק ממכן ואני מצטערת שככה זה נעצר. לצערי, עברתי כמה ימים לא פשוטים השבוע, קצת בכי וקצת דמעות אבל ב״ה הכל בסדר עכשיו ואני יודעת שהכל קורה לטובה שזה היה הטוב ביותר בשבילי.
הפרק נגמר ככה כי לא ממש יכלתי לכתוב, עם כל מה שקרה מסביב לא מצאתי את הכוחות ואת החשק ולא רציתי שמה שתקראו יצא מזעזע ועל הפנים.
בכל אופןןן עכשיו הכל בסדר, תודה ששאלתן, ואני חזרתי לעצמי.
בשבוע הזה הולך להיות ממש עמוס בשבילי, ואני לא חושבת שאוכל לכתוב פרק. אני אעשה הכל, אבל לא יכולה להבטיח.
אני טסה ביום שלישי לניו יורק וחוזרת רק באמצע אוקטובר,מחר אני עושה ארגונים אחרונים לטיסה וביום שני חברה מאוד טובה שלי מתחתנת. כן, ב״ה הרבה דברים שמחים.
אני לא מבטיחה שאעלה פרק בזמן שאני בניו יורק ואני מקווה שאתן תבינו אותי ולא תשנאו אותי.
בקיצור, אם אני לא אעלה עוד פרק עד יום שלישי, אני מאחלת לכן שבוע טוב, ושנה טובה תכתבו ותחתמו. בהצלחה בלימודים, בעבודה, עם המשפחה והחברות, בכל מה שאתן צריכות! אני אוהבת כל אחת ואחת מכן ותודה על כל התגובות!
מקווה שגם הפרק הזה, מפגר ככל שהיה, יקבל הרבה תגובות.
אוהבת ❤️, עדי